1. אפתח ברשותכם עם חוויות נשגבות שצברתי בהופעות שאין עבורן שכר בעולם הזה, אבל הקרן קיימת להן בעולם הבא. ההופעה הראשונה הייתה מול אלופי המטכ"ל. פתחתי אותה בכך שאמרתי שעשיתי הפתעה וגם שר הביטחון ישראל כ"ץ הגיע וביקשתי ממנו שייכנס. כשהרמטכ"ל זמיר הסתובב לדלת הבהרתי שאני צוחק וזו בדיקת ערנות בלבד.
הנה כי כן ישבו מולי, כולה נהג טנק בדימוס, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן, המועמד לתפקיד ראש המוסד הבא, אלופי הפיקודים, ראש אכ"א וגם הרמטכ"ל עצמו, שסיפר לי לפני ההופעה שזה יום הפוגה ראשון שנערך להם מאז 7 באוקטובר וכמה זה חשוב להם. נזכרתי שיצא לי גם בשלהי הקורונה להופיע בפני פורום מטכ"ל כשהוביל אותו אביב כוכבי, ושמתי לב שזה מטכ"ל חדש, לא זיהיתי אלופים שהיו אז בהופעה ונמצאים גם היום בתפקידם, למעט הרמטכ"ל שהשתחרר וחזר. שמתי לב גם שאני עומד מול קבוצה צעירה יחסית (גיבורי מלחמה כדן גולדפוס שראיתי בטלוויזיה כמפקדי אוגדה שהובילו את התמרונים בעזה ובלבנון, ישבו מולי כאלופים); ושמתי לב גם שזו קבוצה מגוונת: היו בה חובשי כיפות, חילונים ובעיקר ישראלים יוצאי דופן, שאחרי השבר הנורא של 7 באוקטובר אחראים לאופן שבו קמנו מעפר ונלחמנו בעוצמה ובעוז במבקשי רעתנו. זה היה ערב צנוע וכיפי, וחשבתי כמה הכרת הטוב אנחנו חייבים להם, אלופי צה"ל של המטכ"ל החדש, שמגיעה הכרת הטוב גם לנשותיהם שלא ראו אותם במשך שנתיים, ובעיקר חשבתי וגם הרגשתי שאנחנו באמת בידיים טובות.
2. כמה ימים לאחר מכן הגעתי להופיע בפני טייסים שהיו בימי עיבוד. היו שם ילדים בני 25 שהיו באיראן יותר פעמים משאני הייתי בפתח-תקווה, היו גם טייסות - אגב, נשים מדהימות - ובסוף ההופעה מפקד הטייסת אמר לי שהביא לי מתנה אז שאחכה. אמרתי לו: שמע אחי, בלי לפגוע, אני ממש ממהר למשחק של הפועל ירושלים ותכלס תמיד בהתנדבויות בצבא נותנים לי בסוף אות הוקרה כזה, יש לי כבר מאות כאלו וזה סתם שוכב בחדר העבודה ולרוב בכלל נשאר בבגאז'. לא, לא, הוא אמר, חכה, זה משהו אחר.
ובכן, זה אכן היה משהו אחר: הם הכינו לי צעיף של הפועל ירושלים עם הסמל של הטייסת. חמודים.
בסוף ההופעה שאלתי כמה חבר'ה מהטייסת אם יש רגע אחד שהם יכולים לספר לי עליו שעשו במלחמה ולא ישכחו כל חייהם. הרגע שבו עולים חטופים ששוחררו על המסוק, ענו כולם.
קינאתי בהם כל כך. ושמחתי עבורם.
3. הפוגה לאירוע שקרה בימים שאחרי חנוכה. נסיעה משפחתית של חברים. הדרך ארוכה. פקקים ושאר מרעין בישין. הבת הקטנה שלהם מחליטה להעביר את הנסיעה בשירי חנוכה שעוד תקועים לה בראש, אבל התקליט נתקע. היא מתחילה לזמר (תקראו את זה תוך שאתם מזמזמים את המנגינה): "כד קטן, כד קטן, כד קטן, כד קטן" וכן הלאה, בלי להמשיך את השיר. הכל מתועד בווידיאו קצר וקורע. ילדה בת שנתיים וחצי שרה “כד קטן” ולא ממשיכה הלאה בשיר. בשלב מסוים, אבא שלה מנסה לעזור לה להתקדם. היא אומרת "כד קטן" והוא ממשיך: "שמונה ימים שמנו נתן". היא מתעצבנת, "אתה לא שר, רק אני", ומיד ממשיכה: "כד קטן, כד קטן". עכשיו זה נהיה אישי. היא שרה דווקא. הטון הופך למחאה, זה נשמע כמו שצועקים בהפגנה "בושה!" או "דמוקרטיה!" - “כד קטן! כד קטן!”
ומה שחשבתי כשראיתי את הסרטון הנפלא הזה, שלמרבה המזל צולם, זה על "יקומות", הסדרה של רועי כפרי בכאן 11. אולי צריך גילוי נאות (אני אף פעם לא זוכר את הכללים), אז אומר שכפרי מביים בכישרון גדול את הפרסומות של תמי 4 שאני עושה, אבל זה באמת לא משנה. מה שחשוב הוא שבטלוויזיה שלכם משודרת כעת סדרה שכדאי שתצפו בה. לא רק בגלל שהיא מצחיקה ומעוררת מחשבה, וגם לא רק בגלל שגלריית השחקנים שמשחקת בה היא מטורפת. הסיבה שבגללה כדאי לכם לצפות ב”יקומות” היא שזו סדרה שלא דומה לשום סדרה אחרת שראיתם בחייכם, לא במבנה ולא במצלול ולא באופן שבו היא מצולמת או משוחקת. זה כל כך אחר שזה מרגיש שיש איזו דלת במוח שלך שהייתה סגורה המון זמן ופשוט נפתחת בזמן הצפייה, ואתה חווה משהו חדש.
4. אני רוצה לסיים עם שני רגעים נוספים שהדהימו אותי. הם התרחשו אחרי הופעה שנתתי בבית מלון לאלמנות מלחמה, שנותרו עם ילדים קטנים בבית.
בסוף ההופעה יצאנו ואחת מהנשים שהייתה בהופעה בדיוק העמיסה את האוטו. השעה הייתה 23:30, ואני רואה שני ילדים קטנטנים ישנים בכיסאות שלהם באוטו וחושב עליה מגיעה הביתה, נניח עוד שעה, לבד עם הקטנים, צריכה להעביר אותם למיטות שלהם, אחרי זה צריכה להכניס את התיקים, לפרוק את המזוודות. והכל לבד. זה היה רגע של אמת מרה ותזכורת שגם אחרי ערב של סטנד-אפ ופינוקים, גם בסופו של יום כזה, הן במאבק יומיומי על משפחתן, על עצמן.
5. והנה רגע קטן נוסף מסוף ההופעה, בעיניי הוא פשוט בלתי נתפס בסימבוליות שלו. דיברתי עם אחת האלמנות שהכרתי מאירוע קודם, ודרשתי בשלומה. תוך כדי זה שאנחנו מדברים שמתי לב שהיא מחזיקה את הסלולרי דלוק, כלומר יש שיחה שמתנהלת כבר איזה שעה, ושכתוב על הצג שהשיחה היא עם בעלה שנפל בקרב גבורה בעזה. הכרתי אותו קצת וראיתי ששמו מופיע על המסך. היא ראתה שאני מביט בזה קצת בהלם, והסבירה שהיא מניחה את הסלולרי שלו ליד הבנות שלה שישנות בחדר במלון, וככה היא שומעת אם הן מתעוררות. ככה הוא עוזר לי לשמור עליהן כשאני פה, בהופעה, אמרה בחיוך מריר, זו תרומתו הצנועה.
שנהיה ראויים. שבת שלום.
