האבנים שעל המדף בחדר התדריכים בג’וליס נראות רגילות לגמרי. לא משהו שהייתם לוקחים הביתה כמזכרת מטיול. אבל כל אחת מהן מספרת סיפור. “אלה אבנים שאספנו לאורך השירות”, מסביר סגן וסרמן, מפקד צוות הצלפים של מגלן. “אתה מגיע למקום, לוקח אבן, שם בפינת המזכרות”.
אילו מקומות, למשל?
“עזה, לבנון, סוריה, איו”ש. כל הגזרות שפעלנו בהן בזמן המלחמה. יש פה גם תרמילים”, הוא מצביע על כמה תרמילי כדורים שמונחים על המדף. “אבן לשטח ותרמיל לבן אדם”.
כלומר, אלה תרמילים של כדורי צלפים שפגעו במטרות אנושיות.
“במחבלים. רגע, קבל ציטוט יותר מדויק: ‘אבן לשטח, תרמיל למחבל’”.
לא כל מחבל שחוסל על ידי צוות הצלפים של מגלן מיוצג כאן. אחרי הכל, מדובר ביותר ממאה מחבלים מתחילת המלחמה. אלא שהלוחמים לא אוהבים לדבר במספרים. “כל אחד מאיתנו יודע כמה הוא הרג”, אומר וסרמן (שמות כל הלוחמים בכתבה בדויים), “אבל אין פה שיח של כמה אני הורדתי וכמה הוא”.
לא חורטים איקסים על הנשק?
“אתה לא חורט, אתה לא כותב, אתה לא מצהיר בקול”, אומר סמ”ר מתן. “אתה יודע כמה ירית וכמה פגעת”.
ובכל זאת, אם אשאל מי הצלף הכי טוב בצוות, תדעו להגיד לי?
“כן”, אומר סגן וסרמן ומצביע על רס”ל תלם, מוותיקי הצוות.
רס”ל אבישי, לוחם ותיק שאחראי על תחום ההדרכה והאימונים בצוות, מסביר: “יש אצלנו מושג שנקרא צלף בכיר. זה שנחשב הכי טוב. אם יש משימה של צלף בודד, שמצטרף למבצע של אחת הפלגות ביחידה וצריך לתפקד עצמאית, הוא האיש למשימות האלה”.
תלם, כמה מחבלים הרגת במלחמה?
“לא מספיק. תמיד אפשר עוד”.
× × ×
הקצין וחמשת החיילים שיושבים סביב השולחן שלמים עם המשימה שמוטלת עליהם, אבל זה לא אומר שהם מתייחסים בקלות דעת להשלכות שלה. “יש כאן שני צדדים – מקצועי וערכי”, מסביר וסרמן. “ברמה המקצועית, המחבל הוא מטרה. משהו שאני צריך לירות בו ממרחק מסוים, בתזמון מסוים, ולפגוע. ממש כמו במטווח: מאוד טכני, בלי לערב רגשות. ברמה הערכית, אני לא שוכח שמי שנמצא לי על הכוונת הוא אדם חי. קשה לנתק את זה. אלה אנשים שצריכים למות, אבל לא פשוט להרוג בן אדם. זו אחריות עצומה, ואסור להתייחס לזה כמשחק מחשב או כספירת איקסים”.
אני מניח שאתה כצלף רואה בכוונת את הפנים של המחבל, מה שלא תמיד קורה בסערת הקרב.
“כן, אתה יכול לראות את ההבעות שלו. אתה רואה אותו הולך, מחפש איך לפגוע בחיילי צה”ל ואין לו מושג מה עומד לקרות. ואתה יודע שבעוד שלוש שניות הבן אדם הזה לא יהיה קיים יותר”.
ואחרי שפגעת בו, מה עובר לך בראש? “הרגתי עכשיו בן אדם”, או: “יופי, פגעתי בול”?
“אז שוב, יש את הצד המקצועי - פגעתי במטרה, נותן עוד כדור כדי לוודא נטרול, ואז מעביר בקשר דיווח מדויק וקר רוח. ויש את מה שאתה מרגיש בפנים”.
שמה?
“שהוא בן אדם רע שצריך להיעלם, אחרת הוא יפגע בחיילים ובאזרחים שלנו. אבל לא פשוט וקל להעלים בן אדם”.
אסור לטעות: זה לא סיפור של “יורים ובוכים”. כמי שהיה באחד הכוחות הראשונים שהגיעו לכפר עזה בבוקר 7 באוקטובר, שראה את הזוועות הנוראות ביותר שמסוגלים בני אנוש לבצע ושאיבד את מפקד הצוות שלו, סרן איליי עדני ז”ל, כשפרצו יחד לבית בקיבוץ - וסרמן יודע היטב למה מסוגלים אותם מחבלים. ועדיין, הוא חש את כובד האחריות שמוטלת על כתפיו ועל כתפי אנשיו ושאותה מיטיב לתאר סמ”ר חן, צלף בצוות: “באותה מידה שהקודקודים סומכים עליי שאבצע את הירי כשצריך, ואפגע, הם גם סומכים עליי שלא אבצע ירי כשלא צריך”.
חן ממחיש זאת בשתי חוויות אישיות ממבצעים של היחידה באיו”ש. האירוע הראשון מתועד בצילום ענק שתלוי על קיר חדר התדריכים של הצוות – שני צלפים בעמדה בתוך מבנה, שניות לפני הלחיצה על ההדק.
“זה היה הירי הראשון שלי במלחמה”, הוא מסביר. “אני הצלף משמאל בתמונה, ומימין זה תלם. היינו בטול-כרם. היה זיהוי של מחבל וכל הפיקוד הבכיר עלה לעמדת הצלפים, כי היא הכי קדמית. זה אחד המבצעים הראשונים שלי, ואני קצת מתרגש, וגם הירי היה יחסית קשה. וכל הקצינים הבכירים עומדים מאחוריי, שזה די מלחיץ. ואני מצליח להתנתק מכל מה שקורה מסביב. אני נושם. ואני יורה. פגעתי במחבל ואז התפוצץ מטען שכנראה היה עליו”.
האירוע השני התרחש במהלך מבצע בג’נין. “זו הייתה סיטואציה הפוכה”, ממשיך חן. “הייתי בעמדה והגיע דיווח על דמות חשודה. אני קולט דרך הכוונת את הבן אדם, אני פותח נצרה, אני מוכן. בקשר אומרים, ‘כנראה שזה מחבל, אבל לא מזהים בוודאות’. ומפילים את האחריות על הצלף, כי ככה זה עובד בשטח. בסוף הצלף הוא המוציא לפועל. אני מסתכל בכוונת, בוחן את המטרה, ומבין שזה לא מחבל. ואני מודיע להם שאני לא יורה. סגרתי בעצם את האירוע”.
איך הבנת שזה לא מחבל?
“היה לו משהו חשוד ביד. חשבו שזה סכין או נשק אחר. הסתכלתי עליו כמה שניות וקלטתי שהוא סתם משחק במשהו. יש לי אחריות מטורפת ואני חייב לדעת לעשות את ההפרדה. בן אדם שלא צריך למות, לא הורגים אותו”.
באווירה הציבורית של היום יהיו כאלה שיגידו שכשמדובר בפלסטינים, לא נורא לטעות לפעמים.
“אצלנו זה ממש לא ככה. לצוות שלנו יש ערך מאוד גבוה לחיי אדם. זה כמובן תלוי בסיטואציה, אם עכשיו אתה בעזה והכוחות בסכנה, אתה תירה בלי לחשוב פעמיים”.
× × ×
אנחנו נפגשים בבסיס האם של יחידת מגלן, בפאתי מחנה עמנואל (ג’וליס) שבין קריית-מלאכי לאשקלון. כמו אחיותיה לחטיבת הקומנדו – אגוז ודובדבן – מגלן לחמה ברצף מאז 7 באוקטובר. וגם עכשיו, אחרי הפסקת האש, היא ממשיכה להוציא לפועל מבצעים מיוחדים.
“יש לי בראש ציר זמנים מסודר”, אומר תלם, שהצטרף לצוות הצלפים בתחילת 2024, ישר ללחימה ברפיח. “השתתפנו בתמרון בעזה, אחרי זה עשינו כמה מבצעים באיו”ש, ואז ‘הרמת מסך’, שזה רצף של מבצעים בלבנון, עוד לפני חיצי הצפון, ומשם לתמרון ארוך בלבנון. חזרנו ליחידה לכמה רגעים של לנשום אוויר, ויום שישי אחד הודיעו לנו: אתם נכנסים לסוריה. כמה שבועות בסוריה, ממש בתחילת הבלגן, משם הוקפצנו בחזרה לאיו”ש. חזרנו לעזה, למבצע מרכבות גדעון א’, ושוב לצפון, להחליף מילואימניקים בקו”.
“זו נקודה רגישה”, מעיר וסרמן המפק”ץ.
למה?
“כי לתפוס מוצבים ולצאת לסיורים בגדר זה לא משהו שיחידת קומנדו אמורה לעשות”, מסביר אחד הלוחמים.
וסרמן: “אבל אנחנו כצוות צלפים לא עשינו את מה שהאחרים עושים בקו”.
אז אין לכם באמת סיבה להתלונן.
“כן, אבל זה לא היה כיף”, מסכם וסרמן.
תלם: “אחרי זה חזרנו לעזה, למרכבות גדעון ב’, ממש לקראת עסקת החטופים, ואז עוד פעם איו”ש. ורוב הזמן הצוות מפוצל בין הפלגות השונות של מגלן, אז יש לנו כוחות בכל מקום. היו רגעים ששניים בצפון, שניים בדרום, ארבעה במרכז. נפגשים אחרי חודש לתת כיף ומתפצלים עוד פעם”.
כיחידת קומנדו, מגלן פעלה במלחמה בשני מתארים. בתמרון עצמו – בעזה, בלבנון ובסוריה – היא פעלה כגדוד חי”ר מובחר, עם גזרת לחימה משלו, כחלק מצק”ח (צוות קרב חטיבתי). “המשימות בתמרון הן משימות של גדודים וחטיבות. אתה מקבל שטח וצריך לטהר אותו”, מסביר וסרמן. “חטיבת הקומנדו, ומגלן בתוכה, מקבלת את המשימות היותר מורכבות, יותר רגישות, יותר עמוקות. אבל בסוף, זו לא משימת קומנדו”.
ראיתי את זה במו עיניי כשהצטרפתי כעיתונאי לחטיבת הקומנדו בשכונת חמד בחאן-יונס, בחודשים הראשונים של התמרון. מגלן, בהובלתו של מפקד היחידה דאז, אל”מ (ובאותם ימים סא”ל) אביאל בלחסן, טיהרה רחוב של בניינים רבי-קומות כשהלוחמים, יחד עם צוותי יהל”ם ועוקץ ובסיוע טנקים, ניהלו לחימה מבית לבית.
מתאר הלחימה השני של מגלן הוא מבצעים מיוחדים בעומק האויב. רובם נועדו לממש את הייעוד הספציפי של היחידה, שעליו לא ניתן להרחיב את הדיבור, ומביאים לידי ביטוי את האמצעים המיוחדים שלה, שגם הם סופר-מסווגים. “מגלן יכולה להגיע לכל מקום, בכל זמן שצריך, ולעשות הכל”, מוכן וסרמן לומר.
אחד המבצעים המיוחדים שבו השתתפה מגלן, ודבר קיומו הותר לפרסום רק לאחרונה, הוא מבצע דרור לבן ברפיח, במאי 2024. שניים מלוחמי צוות הצלפים – אבישי ותלם – צורפו לכוח. “הייתה אינדיקציה ממש חזקה על איפה הדר גולדין ז”ל מוחזק”, מספר אבישי. “שייטת 13 ויהל”ם היו צריכים להיכנס לתת-קרקע, ומגלן היו אחראים על כל מה שמעל הקרקע. למה מגלן? כי זה היה מתאר מאוד מסובך, מאוד ממוטען, שאף אחד לא טיפל בו עד אותו רגע. אנחנו, הצלפים, תפסנו עמדה באחד הבתים, וחיסלנו את המחבל היחיד שיצא מהמנהרות”.
גופתו של גולדין, כידוע, לא אותרה באותו מבצע, והוא הובא לקבר ישראל שנה וחצי אחר כך, במסגרת העסקה. אבל את החוויה הם ינצרו בליבם.
במהלך התמרון, צוות הצלפים כמעט שלא עובד ככוח אורגני. “אנחנו מפוצלים לחוליות, בין שלושה לארבעה לוחמים בחוליה, כשכל חוליה מצטרפת לפלגה של היחידה”, מסביר וסרמן. בכל חוליה יש מאתר, שהוא צלף ותיק ומנוסה שמשמש גם כמפקד החוליה, ומספר צלפים. “השאיפה של המפל”ג היא לשים את הצלפים כמה שיותר קדימה, כי המטרה שלנו היא להרוג מחבלים. וגם כשאנחנו הכי מקדימה, אנחנו מנסים להיות עוד יותר מקדימה ולהוציא מארבים כמה שיותר עמוק”.
איפה אתה נמצא פיזית, כמפקד הצוות?
“אני מצטרף בדרך כלל לאחת החוליות”.
זה לא קצת מבאס? מפקד צוות שמשמש בפועל כמפקד חוליה או כצלף רגיל?
“כמפק”ץ, אני זה שמחליט מי נכנס ומי יוצא ואיזו חוליה תצטרף לפלגה הזאת ואיזו לפלגה ההיא. ואני ממשיך להיות בקשר יומיומי עם כל הלוחמים. אבל כן, כשאתה מפוצל לחוליות בתמרון, זה לא כיף כמו לפקד על כל הצוות ביחד”.
וסרמן: "ברמה המקצועית, המחבל הוא מטרה. משהו שאני צריך לירות בו ממרחק מסוים, בתזמון מסוים, ולפגוע. כמו במטווח: מאוד טכני, בלי לערב רגשות. ברמה הערכית, לא פשוט להרוג בן אדם. זו אחריות עצומה, ואסור להתייחס לזה כמשחק מחשב או כספירת איקסים"
במבצעים המיוחדים של מגלן עשוי צוות הצלפים לתפקד ככוח אורגני, אבל גם זה די נדיר. בחלק מהמבצעים יצטרף לכוח צלף אחד בלבד, ובחלקם – חוליית צלפים. “נוהל הקרב לקראת מבצע מיוחד יכול להימשך בין כמה שבועות לכמה חודשים של תכנון, הכנות ואימונים”, מסביר וסרמן. “באותו זמן, הצלף או הצלפים שמשתתפים במבצע מצטרפים ללו”ז של הכוח המבצע. בסוף זה יכול להיות בן אדם אחד, בלי מאתר ובלי חוליה, והוא מביא איתו למבצע את כל עולם הצליפה. אין שם מישהו שמבין בזה יותר ממנו. זו אחריות גדולה. לפעמים שאר החבר’ה בצוות הצלפים לא חשופים למה שהוא עושה, כי הם לא שותפי סוד לאותו מבצע ספציפי ואסור לו לדבר איתם על זה”.
אני מניח שאתה כן שותף סוד.
“כן. גם כי אני מייעץ למפקד או למצביא כמה צלפים לקחת ואיך לשלב אותם, וגם כי אני בוחר את הלוחמים כי מתאימים לפי אופי המבצע”. לעיתים הוא עצמו ישתתף במבצע כצלף מן המניין.
“בסוף אני צריך לשלוח את החבר’ה היותר מנוסים בצוות, הוותיקים שחוו דבר או שניים, שלא יתרגשו יותר מדי כשהם צריכים לבצע ירי. זה להיות בעומק שטח האויב הרבה זמן, לפעמים כמה ימים, בקור, בחושך, רחוק מהגבול, עם הרבה משקל על הגב. וכשאתה הצלף היחיד בכוח, אתה חייב להיות הכי חד שבעולם. אם תפשל, אין מי שיחפה עליך. צלף שצריך להיות עם העין בכוונת שבע שעות ברצף, לתפוס איזו סמטה או כביש ולוודא שאף אחד לא מגיע, זו משימה לא פשוטה, בטח כשאתה לבד”.
כמה ימים לפני הראיון השתתף סמ”ר חן במבצע כזה, שעליו מטבע הדברים הוא לא יכול לומר מילה. “אפשר רק להגיד שהיה לו קר”, אומר וסרמן.
חן: “אבל היה לי חמים בתוך הלב”.
בחלק מהמבצעים משתתף הצוות כולו. כך היה באוקטובר השנה. “היינו יחד במארב מאוד עמוק ומסוכן ברצועת עזה. באמת מקום מפחיד”, מספר וסרמן. “באמצע הלילה השני של המארב מודיעים שנחתמה העסקה וזה קורה, כל החטופים חוזרים הביתה. זה הרגע הכי מרגש שהיה לי במלחמה. סיפוק אדיר. להילחם כל כך הרבה זמן זה לא פשוט, ויש שחיקה. כשאתה באמצע פעילות כזו ושומע שהחטופים חוזרים, אתה מבין שזה לא היה סתם. בשביל זה נלחמנו שנתיים”.
הראשון שקיבל את הבשורה הוא חן, שהיה באותו זמן במשמרת בעמדת הצלפים, בתוך מבנה בעומק השטח. “יש לנו בעמדה רדיו-טרנזיסטור שדולק על ווליום חלש”, הוא מספר. “ואז אני שומע בחדשות שהגיעו לעסקה. הערתי את כל הצוות וסיפרתי להם”.
וסרמן: “אמצע הלילה, חשוך, אסור לעשות רעש, אז אי-אפשר לחגוג. כל אחד מחייך לעצמו. בגלל הפסקת האש שעמדה להיכנס לתוקף, הודיעו לנו שאנחנו צריכים לקפל את המארב ולחזור לפני שיעלה האור”.
× × ×
הצוות מונה כיום 13 לוחמים, כולל וסרמן המפקד, וכן מדריכת צלפים. מתוכם, אגב, ארבעה נושאים את אותו שם פרטי. המיונים לצוות נעשים לאחר סיום מסלול הלוחם במגלן, שנמשך שנה וארבעה חודשים, כולל טירונות בבא”ח צנחנים, טירונות יחידה והכשרה מתקדמת בבית הספר לקומנדו במתקן אדם, וארבעה חודשים נוספים של הכשרה ייעודית ביחידה עצמה. בתום המסלול הם מוסמכים גם כמפקדים.
וסרמן: "זה להיות בעומק שטח האויב הרבה זמן, לפעמים כמה ימים, בקור, בחושך, עם הרבה משקל על הגב. וכשאתה הצלף היחיד בכוח, אתה חייב להיות הכי חד שבעולם. אם תפשל, אין מי שיחפה עליך. לשבת עם העין בכוונת שבע שעות ברצף, זו משימה לא פשוטה"
אחד הנושאים ששמים עליהם דגש בהכשרה הוא הכושר הגופני והיכולת לשאת משקלים כבדים. “בהכשרה מגיעים ל-50 אחוז ממשקל הגוף (כלומר, חייל ששוקל 80 ק”ג יכול לשאת ציוד במשקל של עד 40 ק”ג – י”ק). אחרי ההכשרה אף אחד כבר לא מגביל אותנו במשקל. צריך גב חזק”, אומר וסרמן.
תלם: “אני הגעתי למאה אחוז ממשקל הגוף”.
מלבד תלם, שחלם להגיע לסיירת מטכ”ל, כל המרואיינים רצו מלכתחילה להגיע למגלן. “למרות שאבא שלי היה בצנחנים, לא ידעתי כמעט כלום על הצבא”, מספר רס”ל דוד. “לפני הגיוס פגשתי מישהו שהיה במגלן והוא אמר לי: ‘תשמע, אתה חייב להגיע למגלן. זו יחידה ממש טובה ויש שם צוותים מיוחדים כמו צוות צלפים’. ככה שידעתי על הצוות הזה עוד לפני הגיוס ואמרתי לעצמי שאם תהיה לי הזדמנות, אני אגיע אליו”.
כבר במהלך המסלול מתחיל איתור הלוחמים לצוות. “בדיוק מחר יש לנו יום מיון למועמדים חדשים”, מספר אבישי. “עכשיו זה השלב המעשי. התחילו את המיונים 150 איש ויתקבלו רק חמישה”.
הלוחמים שיתקבלו לצוות ייצאו לקורס צלפים של חודש וחצי במתקן אדם עם לוחמים מכל חטיבות החי”ר, ולאחר מכן יעברו הכשרת צלפים ייעודית של חודשיים נוספים ביחידה. סגן וסרמן לא שירת כצלף, ורק לאחר שסיים קורס קצינים והוחלט שיפקד על הצוות, בעיצומה של המלחמה, יצא לקורס מפקדי צלפים.
הוא התגייס למגלן והיה בצוות ההכשרה – צוות עדני - יחד עם אבישי. “ב-26 באוקטובר היינו אמורים לסיים מסלול”, מספר אבישי. “ואז הגיע 7 באוקטובר”.
“באותו בוקר היינו הצוות היחיד שנמצא כאן, בג’וליס”, משחזר וסרמן. “סגרנו שבת של שמירות. 6:29, מתעוררים לאזעקות. נכנסים לתוך גלילי בטון ומיגוניות. אני פחות הבנתי מה קורה. אבל איליי עדני, המפק”ץ, כבר הבין, ועוד לפני שמישהו בכלל חשב להקפיץ אותנו, הוא החליט שנצא לעוטף והתחיל לחלק פקודות: ‘תארגנו את הציוד, את הנשקים, את הצל”מ’. ויצאנו. צוות המסלול היה מפוצל לשני כוחות. אני הייתי בכוח הראשון, בפיקוד עדני. הכוח השני יצא רבע שעה אחרינו, כי היו צריכים לארגן עוד רכב”.
התחנה הראשונה שלהם הייתה שדרות. “חיפשנו מחבלים, סרקנו בניינים, ראינו הרבה גופות, הרבה דם. ואז אמרו לנו שממשיכים לכפר עזה. הגענו לסעד בדרך עוקפת, פרקנו מהרכבים והמשכנו רגלית לכפר עזה. כבר בדרך לשם חטפנו אש. אתה רץ, נשכב, כדורים שורקים לך מעל הראש. ליד כפר עזה פגשנו את מפקד היחידה דאז אביאל בלחסן ועוד כמה קצינים, ונכנסנו איתם לקיבוץ”.
לפי תחקיר הקרב שפירסם צה”ל, השעה הייתה 10:46. עשר דקות קודם לכן נכנסו לכפר עזה לוחמים של דובדבן ושל סיירת מטכ”ל.
וסרמן: “התחלנו להתקדם בין הבתים וחילצנו תושבים, חלקם פצועים. אחד האזרחים הצביע על בית ואמר לנו שיש בתוכו מחבלים. נכנסנו חמישה אנשים לבית כדי לטהר אותו – כולל עדני והקשר שלו – ומחבל שהסתתר בפנים התקיל אותנו מטווח קרוב. עדני נפצע אנושות ופונה לאחור. בלחסן הצטרף, התחולל בתוך הבית קרב וחיסלנו את המחבל. בדיעבד התברר שהדיירים לא היו בבית.
חן: "בסוף, כל הקודקודים סומכים על הצלף. היה מקרה במבצע בג'נין שאני מסתכל בכוונת, בוחן את המטרה, ומבין שזה לא מחבל. חשבו שיש לו סכין או נשק אחר, אבל קלטתי שהוא סתם משחק במשהו. ואני מודיע להם שאני לא יורה. סגרתי את האירוע"
“בינתיים הביאו את עדני לבית אחר, שריכזנו בו אזרחים פצועים. אחד המפקדים השיג איזו סוואנה, העמיסו עליה את עדני ועוד כמה אזרחים פצועים והתחילו בנסיעה החוצה כדי לפנות אותם. בדרך פתחו עליהם באש. סמ”ר עמיחי יעקב ונינו ז”ל, חבר שלי מהצוות, נהרג בזמן שהוא מנסה לעצור לעדני את הדם”.
באותו בוקר נפל לוחם נוסף מצוות עדני. “סמל עמית גואטה ז”ל, שכבר היה נשוי, יצא שבת והיה אצל המשפחה של אשתו בנתיבות”, מספר וסרמן. “כשהכל התחיל הוא יצא מהבית כדי לחבור ליחידה, ובדרך נתקל במחבלים. הוא הספיק לדרוס כמה מהם לפני שנהרג”. חצי שנה אחר כך נולד בנו הבכור, עוז.
תלם: "יצאנו לכיבוש לילי של מוצב, 'פיתה סורית', בעומק השטח. חמש בבוקר, זריחה, ופתאום אתה רואה עשרות קילומטרים לתוך סוריה. כמו סבא שלי, שנלחם שם כקצין בסיירת מטכ"ל. ואנחנו עם עין בתוך הכוונת, במקום שלא חשבנו שנגיע אליו אי פעם"
את הבשורה על נפילת שני חבריו ועל כך שמפקדו לא שרד את הפציעה קיבל וסרמן שלושה ימים אחר כך, כשיצא מכפר עזה. “זו כאפה. הלם. אתה לא מעכל”.
וסרמן לא רצה להיות קצין. תקופה ארוכה ניסה עדני לשכנע אותו, אך ללא הצלחה. “היו לנו הרבה שיחות על זה”, הוא מספר. אחרי נפילתו החליט לקיים את צוואתו הלא-רשמית של מפקדו הנערץ, ולאחר כמה שבועות של לחימה בעזה ועוד מספר חודשים כמ”כ טירונים של מגלן, יצא לבה”ד 1.
אבישי היה בכוח השני שיצא באותו בוקר מהיחידה. “אני זוכר שעדני אמר: ‘אני לא מאמין שהם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה’. לא הבנתי על מה הוא מדבר. חשבתי שזה עוד סבב. האסימון נפל לי כשהגענו לשדרות וראינו את הגמלאים שנרצחו ליד המיגונית”.
הכוח, שמנה שישה חיילים וקצין, המשיך לכפר עזה כדי לחבור לשאר הצוות. “נסענו דוך בכביש 232 וכשעברנו בעיקול מפלסים ראינו מה הולך שם”, משחזר אבישי. “גופות, רכבים שרופים. וממש בעיקול, כמו בסרטים, מתחילים לשמוע טק-טק-טק. ואתה מבין שיורים עליך. אנחנו פורקים באמצע הכביש, מבינים את כיוון הירי ומתחילים לנהל אש. הקצין ועוד לוחם בצוות נפצעו. משכנו אותם לאחור וטיפלנו בהם. בינתיים חבר אלינו כוח מהנח”ל. המ”פ שלהם רס”ן טל גרושקה ז”ל נהרג ממש לידי. ניהלנו אש עד שנפסק הירי, אבל אז זיהינו מרחוק ארבעה טנדרים של חמאס עם מקלעים דוהרים לכיווננו. הכוונו אליהם מסוק קרב והמשכנו לכפר עזה”.
רס”ל תלם, שהתגייס אחריהם, היה בצוות הצעיר יותר של ההכשרה, שלושה חודשים לקראת סיום מסלול. “אותנו הקפיצו באוטובוס לקיבוץ כיסופים. ממש למחרת היה אמור להיות לנו מסכם קומנדו, והייתי בטוח שאנחנו מסיימים תוך כמה שעות וחוזרים ליחידה כדי להתכונן למסכם. עוד לא הבנתי את גודל האירוע. בסוף היה לנו מסכם בכיסופים, קצת שונה. הגענו באזור 12:00, והתעסקנו בעיקר בפינוי אזרחים וסריקות אחרי מחבלים”.
× × ×
חן, דוד ומתן היו אז בתחילת המסלול ולא לחמו בעוטף. את טבילת האש חוו בתמרון. “סיימנו את הכשרת הצלפים ונכנסנו ישר לתוך לבנון, לסלוקי”, מספר דוד. “מצאנו מלא אמצעי לחימה של חיזבאללה, טילים מוכנים לשיגור, עמדות ירי, ופתאום קלטנו שכל מה שעשינו במסלול היה שווה את זה, שאנחנו באמת נלחמים באנשים הרעים. ולקראת היציאה מהסלוקי נפל פצמ”ר איזה מאה מטר מאיתנו”.
חן: “היו מלא פצמ”רים”.
דוד: “כן, אבל אחד נפל ממש קרוב. זה היה מאוד מפחיד”.
חן: “אתה יושב בעמדת הצלפים, שומע את הפצמ”ר יוצא, ויודע שעוד עשר שניות הוא ייפול לידך. שאלתי לוחם ותיק בצוות איך מתמודדים עם זה, והוא אמר: ‘תזכור תמיד שאם אנחנו חוטפים את הפצמ”רים, זה אומר שהחבר’ה מאחורה, האזרחים ביישובים, לא חוטפים אותם’. וואלה, זה באמת שינה אצלי משהו”.
דוד: “לפני הכניסה ללבנון היינו בקריית-שמונה והכל היה ריק ושומם. אין אנשים בכלל. ולא מזמן, כשעשינו קו בצפון והגענו למטולה, פתאום אנחנו רואים אנשים, ממש יש חיים ביישוב. וזה הוכיח לנו שיש תוצאה למה שאנחנו עושים”.
אבישי: "נסענו דוך בכביש 232 ובעיקול מפלסים, כמו בסרטים, התחלנו לשמוע טק–טק–טק. ואתה מבין שיורים עליך. ניהלנו אש עד שנפסק הירי, אבל אז זיהינו מרחוק ארבעה טנדרים של חמאס עם מקלעים דוהרים לכיווננו. הכוונו אליהם מסוק קרב והמשכנו לכפר עזה"
דווקא הלחימה בסוריה נחרתה אצלם כחוויה מיוחדת. “זה בעיקר הסוויץ’ המהיר הזה, שאנחנו יושבים פה בשישי בערב ביחידה, כשאף אחד לא דיבר איתנו אף פעם על סוריה, ופתאום אומרים לנו: ‘טוב, חבר’ה, נכנסים’”, מספר וסרמן. “לא היו לנו אפילו תצ”אות (תצלומי אוויר – י”ק) מעודכנות. ותוך 24 שעות אתה מוצא את עצמך בתוך סוריה”.
תלם: “יצאנו לכיבוש לילי של מוצב, ‘פיתה סורית’, בעומק השטח. הייתי עם עוד חבר מהצוות שכבר השתחרר. חמש בבוקר, זריחה, ופתאום אתה רואה עשרות קילומטרים לתוך סוריה. כמו סבא שלי, שנלחם שם כקצין בסיירת מטכ”ל. ואנחנו עם עין בתוך הכוונת, במקום שלא חשבנו שנגיע אליו אי פעם”.
צוות הצלפים של מגלן לא איבד אף חייל במלחמה, אבל כמה מהם היו מסופחים כחוליה לפלגה של רס”ל טל להט ז”ל, שנהרג מירי צלף של חמאס ב-9 ביולי 2024. “עברנו שם 20 דקות לפני שהוא נפל”, מספר תלם.
בשביל מתן, אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בלחימה היה ביום הזיכרון האחרון. “הייתי בהכנות אחרונות לאיזו פעילות כירורגית, שקטה, חשאית, ואז הייתה צפירה. בתוך כל העומס המבצעי והמעברים בין הגזרות, לא תמיד יש זמן לחשוב על המשמעות של מה שאתה עושה. וזה רגע שמאוד-מאוד חידד לי את זה. אתה חושב על החברים שנהרגו ועל כל אלה שנפלו למען המדינה, ומבין שאתה פה כדי להמשיך את מה שהם התחילו”.
