עד כמה עמוקה וחזקה האחיזה של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית? אני יושב בבית קפה חמוד בעיר העתיקה של שפרעם עם עאישה עבאסי וראויה חנדקולו (אני שותה קפה ערבי, הן קפוצ'ינו עם חלב שקדים), שמספרות לי שבכל סוכת אבלים שמוקמת אחרי רצח יושב נציג של ארגון הפשע האחראי ומקשיב לשיחות. אם מי מהנוכחים מתבטא נגד העבריינים, ובטח אם נוקב בשמות, למחרת יקבל שיחת טלפון מאיימת שבה יידרש לשלם עשרות אלפי שקלים, במקרה הטוב. אותו הדבר יקרה לאישה שדיברה עם חברה במספרה או לאדם שפירסם פוסט ברשתות החברתיות. שלא לדבר על ידיעה בתקשורת.
התוצאה: שלטון של פחד וקשר שתיקה. כולם יודעים מי הפושעים, אבל אף אחד לא מוכן להגיד את שמם בקול, בטח לא לכתוב אותו בעיתון, בטח ובטח לא להתלונן במשטרה. "אני חושבת על כל מילה שאני אומרת", מספרת עבאסי. "לא על עצמי אני פוחדת, רק על הילדים". אפילו ח"כ איימן עודה קיבל לפני שנתיים איומים על חייו אחרי שהתבטא בכנסת נגד ארגון פשע. תוצאה נוספת של שלטון הפחד: כמעט אף אחד לא הולך ברחובות של שפרעם, שתשעה אנשים נרצחו ברחובותיה השנה. הכבישים הומים מכוניות, אבל המדרכות ריקות מאדם.
בסופה של עוד שנת שיא במספר מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל, שעמד ביום האחרון של השנה על 258, הציבור תשוש, פוחד ולא מאמין לאף אחד. לא למשטרה, לא למדינה ולא לנבחרי הציבור שלו. הפשיעה המאורגנת היא הנושא העיקרי שמעסיק את החברה הערבית (ורק אותה למרבה הצער), ונושא שאמור היה להיות הסוגיה העיקרית שעומדת בפני הבוחר הערבי ונבחריו, ובפני כולנו בעצם, בפתחה של שנת בחירות.
אבל מנהיגי מפלגות המגזר - אחמד טיבי, איימן עודה, מנסור עבאס וסאמי אבו-שחאדה ‑ עסוקים עדיין בשאלה האם ואיך לרוץ שוב ברשימה משותפת. טיבי ועודה בעד איחוד של ארבע המפלגות הערביות. עבאס דוגל בריצה נפרדת של שתי מפלגות - רע"מ לבד, לצד רשימה משותפת של חד"ש-תע"ל-בל"ד. אבו-שחאדה מוכן לשקול איחוד טכני לרשימה משותפת.
על פי סקרים, הציבור הערבי דורש איחוד כזה, שיכול להעלות את אחוזי ההצבעה, להגיע ל-15-17 מנדטים (לעומת עשרה היום), להחליף את הממשלה ולהציב בראש המשרד לביטחון לאומי שר שאכפת לו מהביטחון של אזרחי המדינה יותר מאשר מבצעים נקודתיים, כמו בתראבין השבוע, שמהווים יותר פוטו-אופ מאשר טיפול אמיתי בבעיה. והציבור? סובל.
המנהיגים אולי יצליחו להגיע להסכמות ואולי לא, אבל הבעיה המרכזית של הבוחרים והנבחרים הערבים נמצאת דווקא בצד השני של המתרס. לפי תמונת המראה המדכדכת העולה משני מחקרים ודוחות שפורסמו בשבועות האחרונים, אחד מטעם אוניברסיטת תל-אביב והשני מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעוד הרוב הגדול של האזרחים הערבים בישראל, כ-77 אחוז, תומך בהצטרפות מפלגה ערבית לממשלה ובשיתוף פעולה יהודי-ערבי - הרוב הגדול של האזרחים היהודים, כ-75 אחוז (לא רק מהימין), מתנגד לכך. גם מנהיגי מפלגות אופוזיציה מבהירים שוב ושוב שלא יישענו על קולות הערבים. את הציבור הערבי זה אולי לא מפתיע במיוחד, אבל ממש מייאש.
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: עאישה עבאסי, ד"ר וליד חדאד, ראויה חנדקולו ורינה קילאני בשפרעם
(צילום: אלעד גרשגורן)
מי מפחד מרע"מ?
"אנחנו ממוקדים בלהזיז את ממשלת המחדל הנוראית הזאת ובשביל זה חייבים רשימה משותפת, עם רע"מ", אומר ח"כ טיבי, שמסכים כי החרמות מהמרכז יפגעו באחוזי ההצבעה. "המרכז הליברלי והמרכז-ימין הרל"ביסטי מכונסים בתוך עצמם ורק חושבים איך להתחנף לימין. הם צריכים להפנים שבלי קולות החברה הערבית הם לא יפילו את ביבי. חד-משמעית. חלק לא מפנימים את זה וחלק מנסים לעבוד על הציבור. מה הם מחפשים, ח"כ ערבי ציוני? תפסיקו עם הקשקוש הזה".
למרות זאת, הוא מוסיף: "אחרי הבחירות אני בטוח שהטלפון שלי יצלצל".
מי יהיה בצד השני?
"נחכה ונראה".
"אני לא מתרגש מזה", אומר מנסור עבאס. "עמדת מפלגות המרכז ידועה. גם קודם הן לא קיבלו את המפלגות הערביות. לדעתי, ישראלים רבים מבינים היום שאי-אפשר להמשיך ולהדיר 20 אחוז מהאוכלוסייה. אני מאמין שבסופו של דבר במרכז יתעשתו ויבינו שחייבים להתחיל לשתף את החברה הערבית. הייתה לנו שותפות כזאת בממשלת השינוי והיא הייתה טובה לאין שיעור מהממשלה הנוכחית".
אתה באמת חושב שיש לזה סיכוי אחרי 7 באוקטובר?
"ממה מפחדים? שממשלה בשותפות רע"מ תפקיר את ביטחון המדינה? אין ממשלה שהפקירה את ביטחון המדינה כמו הממשלה הזאת. כולנו ראינו את נתניהו מחזק את חמאס ומעדיף שיקולים פוליטיים על פני טובת המדינה. 7 באוקטובר ומה שקרה אחריו דווקא הוכיחו שמרקם היחסים, הסולידריות והמחויבות האזרחית של החברה הערבית חזקים יותר ממה שחשבו.
"אחת הבעיות בממשלת השינוי הייתה שהרשימה המשותפת של חד"ש, בל"ד ותע"ל לא נתנה הזדמנות ושיתפה פעולה עם הליכוד. לא כל האחריות עליהן, אבל אין ספק שהן תרמו לפיזור הכנסת. בנוסף, במקום לשמור על אחדות, הן שוב התפצלו ושרפו 138 אלף קולות - בדיוק כמו הטעות של מרצ והעבודה. חשוב ללמוד מהטעויות ולא להיות אופוזיציה בכל מחיר. זו לא גישה נכונה".
את איימן עודה זה מרתיח. "אני כועס על עבאס", הוא אומר. "אני כועס על פירוק הרשימה המשותפת ועל זה שרצה לחבור לימין ולנתניהו. אני אומר לך שזה לא הוא שרוצה לרוץ לבד, זה נפתלי בנט. אם בנט יראה שנתניהו מקבל 53 מנדטים הוא יגיד למנסור 'אל תלך למשותפת'. אם נתניהו יגיע ל-58 בסקרים, בנט יבקש ממנסור ללכת עם כולנו. ברור לכולם שהרשימה המשותפת זה הפתרון. אבל כשבאופוזיציה, במרכז ובשמאל אומרים שאנחנו לא לגיטימיים, הם עוזרים לנתניהו במלחמתו נגדנו. לצערי הרב, המרכז-שמאל משקר לעם. זו אופוזיציה חלולה. לכולם ברור שהם לא יכולים לבד".
עד כמה אתם מחויבים לכך?
"את הממשלה הרעה הזאת חייבים להעיף. תושבי תראבין בנגב נתונים כבר כמעט שישה ימים בסגר אכזרי, וכל מה שהמשטרה עושה הוא לצלם סרטוני טיקטוק לשר שמזניח בכוונה את הפשיעה המאורגנת והנשק הבלתי מורשה. אנחנו נעיף את הממשלה".
"פשע הוא סוגיה פוליטית"
בחזרה לרחובות הריקים של שפרעם. הפוליטיקאים ממשיכים להתווכח והתושבים ממשיכים לסבול. אני יושב עם ראויה חנדקולו ועאישה עבאסי, מייסדת פורום נשים בעיריית שפרעם, פעילה חברתית ובעלת משרד פרסום ובית דפוס. קרובת משפחה שלה נרצחה על ידי בעלה, והיא ובתה מצאו את עצמן לא מזמן באמצע תקרית ירי ברחוב הראשי של שפרעם. מאז הן לא עוברות ברחוב. הבנות הגדולות שלה רוצות לעזוב את הארץ, כמו צעירים אחרים שיכולים להרשות לעצמם.
טיבי: "המרכז־ימין הרל"ביסטי והמרכז הליברלי צריכים להפנים שבלי קולות הערבים הם לא יפילו את ביבי. מה הם מחפשים, ח"כ ערבי ציוני? תפסיקו לקשקש. המטרה היא להזיז את הממשלה הנוראית הזאת"
כבעלת עסק היא מספרת על חיים בצל הפרוטקשן - כל מי שמרים את הראש, נדרש לשלם. "על העסקים הקטנים לא מסתכלים", היא מסבירה. "הולכים לעסק שגדל ומבקשים תשלום. לא תשלם - תשלם ביוקר. שומרים אותך קטן. עסקים פוחדים לגדול. גם אנחנו. אפילו מכונת דפוס חדשה אנחנו לא קונים, שלא יבואו אלינו".
בשבועות האחרונים צפתה שפרעם כולה בבעל עסק מקומי גדול של הסעות מנסה לעמוד מול ארגוני הפשיעה ומסרב לשלם פרוטקשן. התגובה הגיעה לפני שבועיים בירי על אוטובוס של ילדים עם צרכים מיוחדים. כשזה לא עזר, ירו לו על הבית וזרקו רימונים על הבתים של הילדים שלו, שפחדו אפילו לצאת לנתב"ג כדי לברוח מהארץ. אחר כך התחילו לשרוף לו אוטובוסים. 18 כאלה עלו באש, כולל כאלה שחנו במרכז הארץ. השבוע הוא מכר את העסק. הסיפור הזה לא נתן הרבה תקווה לבעלי העסקים האחרים.
ציפיות מנבחרי הציבור הערבים אין לה. "אין לנו בכלל אמונה בהם", היא אומרת ומדגישה: "באף אחד מהם. מה הם עשו בעניין האלימות? נכון שהם באופוזיציה, ובכל זאת. אותם אנשים יושבים בהנהגה כבר שנים, בכנסת וברשויות המקומיות, אבל אין שום שינוי ואין שום שיפור. יש בחברה שלנו פחד משינוי. לא נותנים לדור הצעיר לקחת חלק במנהיגות למרות שיש מאגר אדיר של צעירים בעלי יכולת".
היא מסכימה שהחרמות של מפלגות האופוזיציה היהודיות מאיימות על אחוזי ההצבעה בחברה הערבית: "אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אבל לא לכל אזרחיה. ולמרות האכזבה וחוסר האמון, אני עדיין מאמינה שמי שלא מצביע לא משפיע. אשכנע כל מי שלא רוצה להצביע ללכת לקלפי".
ראויה חנדקולו ניהלה עד לאחרונה את מטה החירום למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, והיום מנהלת את המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית - "אילאף" (בערבית: חמלה). "הנתונים על ההתנגדות של היהודים לישיבה עם ערבים הם אמירה חזקה", היא טוענת.
אמירה? יותר כמו סטירה.
"לסטירות אנחנו כבר רגילים", היא עונה, ומוסיפה בחיוך מריר: "אולי זאת האמירה".
על הפשיעה המאורגנת היא מוסיפה: "זו תוצאה של מדיניות שמדירה את החברה הערבית, ולכן היא סוגיה פוליטית. ארגוני הפשע ממלאים את החללים שהמדינה הותירה. איפה שאין בנקים, הם מלווים כספים. איפה שאין משטרה, הם מיישבים סכסוכים. הפשיעה היא הלב של היום-יום. מעגלי החיים נעים סביבה".
איך זה ישפיע על הבוחרות והבוחרים הערבים?
"הם, בתחושת חוסר אמון, תסכול ואובדן, מסוגלים להשפיע על החיים. אני עושה הרבה כדי להעלות את אחוזי ההצבעה, אבל יש הרבה מאוד אדישות. גם בגלל ההתנגחויות הפנימיות אצלנו, ובעיקר בגלל החרמות של האופוזיציה. זה מאוד משפיע".
"כל היהודים זה ימין"
אנחנו יוצאים לסיבוב ברחובות שפרעם ופוגשים את ד"ר ווליד חדאד, קרימינולוג ומומחה לפשיעה והתמכרויות בחברה הערבית. הוא מספר על עלייה בהתמכרויות כחלק מגל הפשיעה. "הצעיר הערבי לא מפחד מתיק פלילי", הוא אומר, "בחברה היהודית, גם בדרוזית, יעשו הכל נגד פתיחת תיק כדי שלא יפריע בעתיד. אבל הנער הערבי - לא אכפת לו, במה זה כבר יפגע בו? היסטורית, ואני עוקב משנות ה-90, אין פחד. לא אכפת לו שיתפסו אותו. אז אין הרתעה, ואכיפה ברור שאין".
עודה: "אני כועס על עבאס שרצה לחבור לנתניהו. גם עכשיו, זה לא הוא שרוצה לרוץ לבד. זה בנט אומר לו. האופוזיציה החלולה אומרת שאנחנו לא לגיטימיים, ובכך עוזרת לנתניהו"
יש הטוענים, גם אצלכם, שהדבר מעיד לא רק על ההפקרה של המדינה, אלא גם על בעיה פנימית.
"זו הבחנה שגויה. להגיד שהחברה הערבית אלימה יותר זו הגישה הקלאסית של הממסד. אסור לקבל אותה. אני לא מסכים שזו בעיה של תרבות, של מנטליות. מי נותן לנשק להיכנס? מי לא אוכף? בעיניי זו שאלה של ניהול. המדינה מחנכת את האוכלוסייה, מהדברים הכי קטנים ועד הגדולים. בתל-אביב לא תחנה על המדרכה כי תיקנס, אבל פה השלטון מחנך אותך להיות עבריין. פעם לא העזו לגעת פה בנשק, אבל השלטון חינך שזה בסדר. למה ערבים לא יורים בחדרה? כי יודעים ששם יחקרו והתיק יפוענח. פה לא. זו סוגיה של חינוך, של ניהול".
מהפוליטיקאים אין לו תקוות או ציפיות, והוא לא מאמין שיהיה איחוד: "הם לא מסכימים כל כלום. לא רק על פוליטיקה. גם על נושאים חברתיים. ככה אי-אפשר לטפל בבעיה. אבל אני בעד רשימה משותפת".
ומה לגבי האמירות של פוליטיקאים יהודים מכמעט כל קצוות הקשת הפוליטית, על התנגדות לשיתוף מפלגה ערבית?
"זה גורם לאכזבה ולתסכול. בסופו של יום אין הבדל בין ימין ושמאל בישראל. האמירות האלה מראות שהבעיה היא לא בן גביר, ושאין הבדל בין לפיד, בנט, נתניהו או כל ראש ממשלה מיועד אחר. לא משנה מי ירכיב את הממשלה הבאה, בכל מקרה היא לא תתמקד בחברה הערבית. אנשים רוצים להצביע, להשתלב בחברה, אבל רואים שאין טעם. מבחינתי, אם המצב ימשיך ככה, אני כנראה לא אצביע. למה לי? בלי שילוב ערבים בממשלה, מה יש לחפש שם?"
ליד הכיכר המרכזית אנחנו פוגשים את רינה קילאני, בת 18, שנמצאת עכשיו בתוכנית מנהיגות. מעין מכינה. לשאלה איך זה להיות בחורה צעירה בשפרעם, היא עונה: "מפחיד. לפני כמה זמן חיכיתי בתחנת אוטובוס ופתאום מישהו שלף נשק ארוך והתחיל לרוץ ולירות. אני מרגישה שזה מתקרב אליי. איפה שיש אנשים זה מסוכן. אני מרגישה בטוחה רק בבית ובמתנ"ס. לא ברחוב".
היא מספרת על מפגש, שנשמע לא מייצג, עם נוער יהודי שנערך בגבעת חביבה: "זו הייתה פעם ראשונה שלי והופתעתי מהצעירים היהודים. היה חיבור טוב. אנחנו רוצים לקבל אותם ושהם יקבלו אותנו. חשוב להיפגש אם אנחנו רוצים לחיות יחד במקום בקונפליקט. אני יודעת שהרבה פוליטיקאים אצלכם רוצים להחרים את הערבים, אבל המפגש שלי עם הנוער היהודי דווקא נתן לי תקווה".
למי תצביעי בבחירות?
היא תוקעת בי מבט אדיש. "אין לי דעה פוליטית. גם כל החברות והחברים שלי לא מצביעים".
מחוץ לחנות "עוקל מתנות" ברחוב הראשי עומדים לוקאס ואמיר, בני 27. תצביעו לרשימה המשותפת, אני שואל, ולוקאס פורץ בצחוק. "בחיים לא הצבעתי לכנסת", הוא אומר. "בשביל מה? אני לא מאמין לאף אחד. הכל סתם מילים, ובכל מקרה הימין יעשה הכל כדי שהערבים לא יצליחו. אתה תראה".
השניים לא רואים חדשות, אבל קשה לומר שהם מופתעים מההסבר שלי על דיבורי החרם על המפלגות הערביות. "ברור אחי", אומר לוקאס, "בסוף אין הבדל, כולם זה ימין".
ומה לגבי הפשיעה בשפרעם?
"שום דבר לא ישתנה. יש יותר מדי דם פה. בכל משפחה יש. זה כבר עמוק מדי. אצלנו הנוצרים אין בעיות, חיים בשקט. אבל אצלם זה כבר בנשמה, ברוח של המקום. לא אכפת להם. המשטרה פוחדת מהם. מי שמרים את הראש פה, מורידים אותו".
לשיחה מצטרף סאמר, שיצא ממזללת ההמבורגר שממול. "המשטרה יודעת הכל, איפה הפושעים, איפה הנשק, אבל לא עושה כלום", הוא אומר. "יותר טוב להם ככה, כשערבים הורגים אחד את השני". על החרמות מהאופוזיצה, הוא מגיב בתנועת יד מבטלת. "למה מה חשבת, שלמישהו אכפת?"
הלכה האמונה
ערב יורד על שפרעם. ראויה חנדקולו ואני הולכים לשתות קפה אחרון אצל ג'ומאנה חלאילה, שאחיה ג'מיל נרצח בינואר השנה במוסך שלו בעכו. למרות שהכל צולם במצלמות האבטחה, איש לא נעצר. "קשה לאבד", היא אומרת בשקט. "איבדנו את הנשמה שלו שחיברה את כל המשפחה. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני מתגעגעת לחיוך שלו, משתוקקת לשיחות איתו. את האישה שכיבתה נרות חנוכה בקניון תפסו תוך יומיים. מה עם כל הרוצחים? למה אותם לא תופסים? למה? לפעמים אני מאבדת את התקווה. קשה להיות חזקה. אני קוראת תגובות באינטרנט של אנשים על רצח של ערבים, כולל אחי, ולא מבינה - איזה אנשים יכולים לכתוב ככה?"
ראויה חנדקולו: "אני עושה הרבה כדי להעלות את אחוזי ההצבעה, אבל יש הרבה אדישות. גם בגלל הריבים הפנימיים ובעיקר בגלל החרמות של האופוזיציה"
מאישה פעילה היא הפכה לאישה עצובה וחרדה שלא ישנה בלילות ולא יוצאת מהבית בימים. אם לארבעה, יועצת מס ומשכנתאות. הבת הקטנה שלה, בת 23, סטודנטית שנה רביעית לאדריכלות ורוצה לעבור לדובאי אחרי שתסיים. גם הבן מדבר על עזיבה. "אני מבינה אותם אבל קשה לי", היא אומרת. "הגדולים שלי רופאה ורופא. אנחנו משרתים את כל האוכלוסייה, אבל לא רואים אותנו. אני לא מאמינה לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו ולא מכבדת אותם. ולמרות זאת הפתרון היחיד עובר בפוליטיקה. צריך להתאחד. אני אצביע למשותפת. ואם לא תהיה, לא אלך להצביע. ככה גם כל מי שאני מכירה. אני מסתכלת על כל מה שקורה לנו בחברה הערבית ושואלת, כל זה לא גורם להם להתאחד? הם עוד ממשיכים להתווכח ביניהם? איך זה יכול להיות?"
ומה את חושבת על הח"כים היהודים שמחרימים את הערבים?
"זה מייאש, אבל אני כבר לא מופתעת ולא מאוכזבת. תמיד האמנתי שהערבים והיהודים שחיים יחד במדינה צריכים להחליט יחד לגבי העתיד, אבל עכשיו כבר אין לי אמונה".
