בגולן אנגל נתקלנו כשהגיח בדהרה מתוך היער שעל הגלבוע יחד עם גורג'י וסאלבש, שני כלבי רד הילר ששומרים לו על עדר הבקר שנמצא במרעה. בדיוק סיימנו לטפס את כביש 6666 הפתלתל שעולה מהעמק אחרי שנסענו במסלול שעשה המחבל אחמד אבו-אל-רוב ביום שישי האחרון, מותיר אחריו נרצחים ופצועים, ושאלנו אותו איפה גדר ההפרדה. אנגל הצביע לכיוון ואמר: "גם כן גדר, מכרתי עגל רבייה לחווה בשטחים והוא חזר אליי דרך פרצה בגדר".
מוקדם יותר בבוקר הצביעו לנו שני תושבים ברחוב השומרון בבית-שאן על מקום הדריסה. הגענו ארבעה ימים אחרי הפיגוע ועדיין ראינו בזירות שבהן תקף הרוצח עדויות לדרמה שהתחוללה כאן. כפפות של חובשים, פדים מוכתמים וסרטי סימון קרועים. תחילה דרס למוות את שמשון מרדכי ז"ל בן ה-68 ברחוב השומרון ואז המשיך לרחוב מכלוף, שם דרס נער בן 16 שבמזל רק נפצע. משם הוא המשיך בכביש 71 לכיוון עפולה ובדרך התנגש מאחור במכוניתה של אביב מאור ז"ל בצומת תל יוסף. אביב בת ה-18 עוד הצליחה לצאת מהרכב, וכשראתה את אל-רוב רץ לעברה עם סכין ברחה אל מעבר למעקה הבטיחות שבשול הכביש, אך הוא השיג אותה ורצח אותה בדקירות. בשלב הזה חזר לטנדר האיסוזו הכחול שגנב ממעסיקו והמשיך לעפולה, שם הספיק לדרוס גבר בן 34 לפני שנוטרל ביריות על ידי עובר אורח.
אל-רוב, שוהה בלתי חוקי בן 34, עבד בבניית בית בקיבוץ מסילות הסמוך לבית-שאן. אפשר לומר שהוא שכן של העמק, גר לא הרחק מכאן בקבאטיה שבמחוז ג'נין. לא ברור למה העדיף להרחיק עד לאזור ירושלים ומשם למצוא לעצמו נתיב כניסה לישראל. אולי דרך פרצה בגדר ואולי בטיפוס מעל חומת הבטון הגבוהה המשמשת חלק ממכשול הפרדה בקטע מאבו-דיס שממזרח לעיר, צפונה לכיוון רמאללה. קטע הגדר שעל רכס הגלבוע הרבה יותר קרוב לו. ולפי עדויות של תושבי האזור חוצים אותו כאן לא מעט פלסטינים. רובם הגדול באים לעבוד, בתנאי עבדות ממש, כדי לפרנס את משפחותיהם. מיעוטם, כמו אל-רוב, נכנסים לבצע פיגועים.
גולן אנגל, מגדל בקר מהגלבוע: "גם כן גדר. מכרתי עגל רבייה לחווה בשומרון ואחרי חודש הוא חזר אליי דרך פרצה. אני מבין מזה שמדובר בגדר שהיא גבינה שווייצרית"
אבל כאמור, לא רק אנשים עוברים את הגדר הפרוצה. אנגל אמר שהוא ממהר לחזור לחווה. "מחכה לי שם בחור שהקים חוות בקר איפשהו בצפון השומרון", אמר, "לפני חודש כשמכרתי לו את העגל אמרתי לו בצחוק 'טפל בו יפה, אחרת הוא ירצה לחזור הביתה אליי'. ואחרי חודש אני מבקר את העדר שלי שנמצא פה במרעה ואת מי אני רואה, את העגל שמכרתי לבחור. עכשיו, זה עגל, זה לא בן אדם, איך הוא ידע איפה יש פרצה? זה לגמרי לא ברור. אני רק מבין מזה שמדובר בגדר שהיא כמו גבינה שווייצרית. אגב, חלק מהפרות שלי, ואולי גם העגל הזה, מזן סימנטל. זה זן שווייצרי, כמו הגדר".
"זה סלט שלם"
מה שמדהים הוא שכמעט מיומה הראשון של גדר ההפרדה חצו אותה פלסטינים, אם זה דרך פרצות מעשה ידי אדם, פרצות שנגרמו מבלאי, בגלל תחזוקה לקויה ופגעי טבע או בטיפוס מעליה. מדובר בפרויקט אדיר בכל קנה מידה: כ-720 ק"מ אורכה, יותר מפי שניים מאורכו של הקו הירוק, ועלותה כתשעה מיליארד שקל. סכום עתק ובזבוז כסף שערורייתי עבור מכשול שבחלקים גדולים שלו לא מהווה שום מכשול. היקף התיעודים האדיר שמתחיל אי שם לפני יותר מ-20 שנה ‑ זמן קצר לאחר בניית הגדר ‑ של חדירת פועלים ללא היתרים ושל כאלה עם היתרים שהעדיפו לחצות דרך פרצה במקום לעמוד בתורים הארוכים במעברים, הוא הראיה מספר אחת למחדל המתמשך שאף גורם לא לוקח עליו אחריות.
לגבי נטילת האחריות, זה לא מפתיע. על שום מחדל או אסון שאירע פה ב-16 השנים האחרונות (מלבד שנה וחצי של ממשלת השינוי) לא הייתה נטילת אחריות של העומד בראשות הממשלה. ולא שאין שום אחראים. בשבוע שעבר פירסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן דוח הסוקר את מצב המכשול בעוטף ירושלים. בדיקתו העלתה כי קילומטרים רבים מתוך כ-145 ק"מ מכשול פרוצים לגמרי, פרצות שאורכן נע בין כמה מאות מטרים לכמה קילומטרים. המשמעות היא שהמכשול לא ממלא את ייעודו ולאורך תוואי ארוך יכולים פלסטינים להיכנס לישראל ללא בקרה או בידוק. אנגלמן מסכם את הדוח ברשימה ארוכה של האחראים לאי-תיקון הליקויים, כמו שהוא אוהב, בלי להזכיר שמות: ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון לאומי, הרמטכ"ל, המפכ"ל, אלוף פיקוד מרכז, מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל ומפקד מג"ב.
ואולי זו הכוונה, לחלק את האחריות בין כמה שיותר גורמים. "במצב הזה אין באמת אחראי אחד", אומר גורם ביטחוני בכיר שהיה מעורב בהקמת הגדר. "וכשאין אחראי אחד וקורה אסון, אז כולם נושאים באחריות, כשבפועל אף אחד לא נושא בה. הצבא אמור למנוע הגעה לגדר והמשטרה אמורה לעצור את מי שחוצה אותה. מי שקובע אילו אמצעים יהיו על הגדר זה גוף צה"לי שנקרא 'קשת צבעים', ומי שאחראי על תחזוקת הגדר ותיקונה זה משרד הביטחון. בעוטף ירושלים האחריות הטוטאלית היא של מג"ב, יש להם מפקדה מיוחדת עם חמ"לים וכוחות ייעודיים, אבל היקפי הכוחות מצומצמים מאוד ולא מספיקים כדי לעמוד במשימה. זה סלט שלם. אנשים משלמים בחיים שלהם על המחדל הזה".
"פועל צריך לשלם למונית מביתו למחסום, לנהג שמעביר אותו לישראל, ואז למונית למעסיק. זה יכול להגיע ל־2,000 שקל עוד לפני שהוא הכניס שקל. רבים מעדיפים לקפוץ מעל הגדר"
"הצבא העלים עין"
הפלסטינים בגדה מכירים היטב את הפרצות בגדר. גם הצבא מכיר אותן וגם התושבים הישראלים שגרים בקרבת הגדר. על החלמאות של אבטחת ותחזוקת הגדר אפשר ללמוד מהמקטע שעובר בתחומי המועצה האזורית גלבוע. "אצלנו באזור התענכים", מספר השבוע החקלאי ארז כהן מהמושב מלאה. "הגדר הייתה פרוצה שנים. הצבא העלים עין למרות שהתלוננו בלי סוף. אלפי פלסטינים היו נכנסים דרך הפרצות אצלנו. אוטובוסים וטרנזיטים היו באים לאסוף אותם מהפרצות האלו".
איפה היו הצבא? המשטרה?
"ישנו בעמידה. מה לא גנבו פה, טרקטורים, כלי רכב, תבואה חקלאית מהשדות והמחסנים, סוסים, כל מה שאפשר לגנוב ‑ גנבו".
עובד נור, שהיה בשנים ההן ראש המועצה האזורית גלבוע, אומר שהוא פנה לכל מי שרק אפשר בעניין הפרצות: "אין-סוף פגישות, מכתבים, טלפונים, מיילים, לרמטכ"ל, לשרי הביטחון, למנכ"לי המשרדים, לרמ"טים שלהם, לחברי כנסת. באמת אין-סוף, הכל מתועד. אחרי שלא נעניתי, החלטתי במארס 2022 לכנס ישיבת מליאת מועצה ליד אחת הפרצות הגדולות שהייתה באזור התענכים. הבאנו גם גדר תלתלית וכאקט סמלי שמנו אותה בקטע הפרוץ של הגדר, להראות שאנחנו התושבים סותמים את החורים בגדר במקום המדינה".
איך זה נגמר?
"צה"ל, משרד הביטחון, מי שאחראי לגדר, סגרו את הפרצות בסוף. זה קרה עוד לפני 7 באוקטובר. אבל תשמע איזה אבסורד. אני מתנדב במג"ב צפון ואני אומר לך שבכל יום יש מעבר של שב"חים בקטע של הגדר על הגלבוע. מה שקרה זה שהחצייה של הגדר עברה כמה קילומטרים מזרחה מאיתנו".
הצבא, מג"ב, המשטרה, כולם מכירים את זה?
"ברור. רואים את זה. הטנדרים של ההסעות מחכים ביער לפלסטינים שחוצים".
אריה קינג, סגן ראש עיריית ירושלים: "החומה הפכה לבדיחה. הפלסטינים מעלים בטיקטוק סרטונים של אנשים קופצים מעליה בפנים גלויות ובאור יום. מדובר בכישלון עצום ממדים"
החקלאי כהן מהתענכים אומר שמי שלא חוצה את הגדר בגלבוע נוסע עד ירושלים ועובר שם: "עובדה שזה מה שעשה המחבל מהפיגוע ביום שישי. זה שעה וחצי-שעתיים נסיעה מהצפון. הם עובדים בעיקר אצל ערבים ישראלים בכל הענפים. שמים אותם לישון באתרי בנייה, במחסנים בשטחים חקלאיים, מעבידים אותם מבוקר עד לילה, משלמים להם במזומן, בלי ביטוח לאומי, בלי שום תיעוד. ועדיין, בשביל הפועל הפלסטיני מדובר בגלגל הצלה. לא רק עבורו, עבור כמה מעגלים במשפחה שלו".
פשיטות כל יום
איש עסקים ערבי-ישראלי מהגליל טוען שכניסת הפועלים ללא היתר היא ענף כלכלי שמגלגל מיליונים. "זו תעשייה שכולם חותכים ממנה קופון", הוא אומר. "רוב הפועלים הלא-חוקיים שנכנסים לישראל לא נכנסים דרך חור בגדר אלא עוברים במחסום רגיל. הסיבה שלא עוצרים אותם היא שיש נהגי הסעות ישראלים שאוספים אותם 200-300 מטר מהמחסום ומורידים אותם 200-300 מטר אחריו. על מעבר כזה, נסיעה של אולי דקה או שתיים, כל פועל נדרש לשלם 1,000 שקל, ואז הוא נשאר לעבוד בישראל שבוע או יותר".
שמים אותם בבגאז'?
"מה פתאום, הם יושבים ברכב רגיל. הפועלים מספרים שהנהגים האלה הם כולם יהודים ובמחסומים מכירים אותם. אומרים 'אהלן-אהלן, שלום-שלום', ונכנסים רגיל. ערבי-ישראלי לא יכול לעבור במחסום בלי שיבקשו ממנו וממי שיושב איתו תעודות מזהות".
ואחרי המחסום מי שמסיע אותם למעסיקים שלהם, אלו ערבים ישראלים?
"לא רק. אתה תופתע כמה יהודים מסיעים שב"חים. תחשוב כמה כסף צריך לשלם פועל לפני שהוא מתחיל לעבוד. מונית מהכפר שלו למחסום או לגדר, תשלום לנהג שמעביר אותו את המחסום, וכסף למונית שלוקחת אותו למעביד שלו בארץ. זה בקלות יכול להגיע ל-2,000 שקל עוד לפני שהכנסת שקל אחד. זה כמו כרטיס טיסה. יש רבים שלא רוצים או יכולים לשלם את הסכומים האלו ונכנסים דרך הפרצות הגדר או קופצים מעליה. הם לוקחים סיכון שיירו עליהם, יש מקרים שנגמרו גם במוות".
המקרה האחרון שהסתיים בירי למוות בפלסטיני שניסה לקפוץ מעל חומת ההפרדה בעוטף ירושלים אירע בשבוע שעבר. באתר "חדשות פלסטין ‑ רגע אחר רגע" דווח כי יוסף עומר עקל מהעיירה בידיה שממערב לסלפית, נורה על ידי חיילים באזור א-ראם בצפון מזרח ירושלים. "לא הייתה לו אבן בידו ולא הייתה לו כוונה לעימות בליבו", נכתב בדיווח, "רק רצון פשוט להבטיח פרנסה". לפי הידיעה הוא נפצע מהירי ומת בבית חולים ברמאללה. בהמשך נכתב כי זהו לא המקרה הראשון, אלא "שם חדש ברשימה ארוכה של פועלים שעזבו את החיים תוך חיפוש חיים טובים יותר רק כדי לחזור נישאים על כתפי עוני וכדורים במולדת שבה דלתות העבודה סגורות".
גם המעסיקים לוקחים סיכון גדול, וכמעט בכל יום מדווחת המשטרה על פשיטות ומעצרים של שב"חים באתרי בנייה ומסעדות. על המעבידים מוטל קנס כספי גבוה, העסק נסגר בצו מינהלתי ל-60 יום, ומוגש נגדם כתב אישום. ולא מדובר רק בקבלנים, מסעדות ובתי עסק של ערבים-ישראלים. ביום רביעי השבוע עצרה המשטרה שלושה פועלים, שוהים לא-חוקיים, במזנון פלאפל ידוע בתל-אביב. בעל הבית יהודי.
אפס מסים והוצאות
את הצורך והפיתוי הגדול להעסיק שב"חים מסביר איש העסקים הערבי-ישראלי בפשטות: "אין מי שיעבוד. זו בעיה שמכיר כל קבלן, בעל מסעדה ובעל עסק. תראה למשל את ענף הבנייה. הביאו אלפי הודים וסרילנקים, עשו להם קורס של כמה ימים והסמיכו אותם לרצפים וטפסנים. אתה יודע מה קורה עם זה? כישלון אדיר. עשרה רצפים הודים מסיימים ביום 30 מטר. רצף אחד מהשטחים מסיים ביום 35 מטר. ואתה לא משלם עליו כלום. אפס מסים והוצאות. נותן לו לישון באתר או במחסן. זה חוסך לך המון זמן, וזמן אצל קבלנים זה כסף. הרבה מאוד כסף".
איש עסקים ערבי־ישראלי: "רוב השב"חים נכנסים במחסום רגיל עם רכבי הסעות. את הנהגים היהודים מכירים שם. אומרים 'אהלן־אהלן'. הפועלים אפילו לא מתחבאים"
כך שבמציאות של מצב כלכלי נואש בצד הפלסטיני, פלוס צורך בכוח אדם ופיתוי כלכלי גדול למעסיקים בישראל, ועל כל אלה מכשול מלא פרצות ובעיית כוח אדם בשמירה עליו, למה כבר אפשר לצפות? את זה אמר לנו אילן שדה, ראש המועצה האזורית מנשה כבר 33 שנים, הכי ותיק בארץ בתפקיד. הוא הראה לנו תמונה שצילמה מחלקת הביטחון של המועצה: עשרות פלסטינים מתגודדים מעבר לחומת הבטון הגבוהה, מטרים ספורים מאחד הקיבוצים באזור, מתארגנים לטיפוס וקפיצה מעליה, לצד הישראלי.
"לנו יש כמה עשרות קילומטרים של גדר ההפרדה", הוא אומר. "למעשה זו לא גדר, זו חומת בטון בגובה שמונה-תשעה מטר ועליה יש עוד סבכת ברזל. ועדיין, אני יודע לומר לך מהיכן נכנסים אצלנו מהסיבה הפשוטה שאנחנו רואים אותם עוברים את החומה עם סולם חבלים. זורקים שטיח עבה מספיק על הברזלים המשוננים ומדלגים לצד שלנו. זה קורה לא רחוק ממי עמי, ליד אום אל-פחם, וגם הרבה ליד קיבוץ מגל. כמעט בכל נקודה סמוכה לכפר פלסטיני יש חצייה של החומה".
מי חוץ ממך ואנשי ביטחון של המועצה יודע על זה?
"אתה צוחק עליי? מי לא? מה לא עשיתי, שלחתי אין-ספור מכתבים. ערכתי אין-ספור סיורים לקצינים בפיקוד מרכז, לחברי כנסת, לוועדת החוץ והביטחון, שרים בלי סוף, שופטים מהמחוזי בחדרה שיראו את גודל הסיכון פה ליישובים כי אמרנו שהענישה מקילה מדי. כל בכירי מערכת הביטחון קיבלו ממני מכתבים וטלפונים. 20 ומשהו שנה של פניות, לצבא, למשרד הביטחון, למשרד לביטחון פנים, לפיקוד העורף, וכלום. אפילו המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף רומן גופמן, היה בפגישה עם כל ראשי הרשויות של קו התפר והצגנו לו את הבעיה. הוא הבטיח שיציף את הסוגיה הזו למקבלי ההחלטות".
ויש חדש?
"לא. החצייה של החומה נמשכת. על זה ישנה סוגיית התקציב שהובטח לנו. תוך כדי המלחמה הממשלה הבטיחה לנו, באמצעות משרד הפנים, תקציב לחיזוק ושיפור מרכיבי הביטחון ביישובי קו התפר. אחרי שנה שהכסף לא הגיע נאלצנו לפנות לבג"ץ. אתה רואה באיזו קלילות הממשלה הזו מעבירה כסף לחרדים, מיליארדים עוברים בדרכים לא תקינות, בניגוד לחוות דעת של הייעוץ המשפטי, ואנחנו שחיים ליד המכשול הפרוץ הזה, שכל יום קופצים מעליו עשרות פלסטינים, צריכים להתחנן לכמה מיליונים עבור הביטחון שלנו. אני מקווה שלפחות את הכסף שמגיע לנו נקבל בקרוב".
נסענו לאורך החומה ואחר כך הסתכלנו על המפה במשרד של ראש המועצה שדה. מול יישובי המועצה, מעבר לגדר, ישנם כפרים ועיירות פלסטיניים, חלקם קרובים יותר וחלקם פחות. אחד התרחישים הביטחוניים שאליהם נערכים אחרי מחדל 7 באוקטובר הוא התנפלות/הסתערות של פלסטינים על גדר ההפרדה וריצה ליישובים הסמוכים אליה. שדה אומר שתרחיש כזה לא מפחיד אותו. "להבדיל מעזה, אצלנו צה"ל יושב בצד השני של הגדר", הוא אומר.
העובדה שהצבא יושב שם לא מונעת מפלסטינים להגיע אליה, לטפס על חומת הבטון ולקפוץ לצד הישראלי.
"אני חי עדיין את הפיגוע שהיה אצלנו בנובמבר 2002 בקיבוץ מצר. מחבל שחדר לקיבוץ בלילה רצח את תרצה דמארי, את רויטל אוחיון ושני ילדיה הקטנים, נועם ומתן, ואת יצחק דורי שהיה מזכיר הקיבוץ. כך שאני לא חושש ש-3,000 פלסטינים יתנפלו על הגדר, אני חושש מהמחבל הבודד שיחצה אותה. מספיק שמחבל כזה ייכנס לאחד היישובים כדי שיקרה פה אסון נוראי".
לפני שנפרדנו שאלנו אותו איך מישהו כמוהו, עם כל הניסיון והוותק שלו, לא מצליח לטפל בסיפור של המכשול אצלו בגזרה. "צריכה להיות כתובת אחת לגדר הזו, אחראי אחד", הוא ענה.
"אתה רואה באיזו קלילות הממשלה הזו מעבירה מיליארדים לחרדים", אומר אילן שדה, "ואנחנו צריכים להתחנן לכמה מיליונים עבור הביטחון שלנו"
אריה קינג, סגן ראש עיריית ירושלים, שמפרסם כל הזמן סרטונים של פלסטינים שמדלגים מעל החומה בעוטף ירושלים, אומר שהחומה קורסת אל מול עינינו: "לא צריך שופל שיקריס אותה, אפשר פשוט לטפס עליה. היא הפכה לבדיחה אצל הפלסטינים שלא מפסיקים להעלות בטיקטוק סרטונים של אנשים קופצים מעליה. וזה בפנים גלויות, באור יום, לא רעולי פנים בשושו בלילה. יש יותר מדי טבחים במטבח הזה. למג"ב אין מספיק כוח אדם. 'קשת צבעים', המינהלת שקובעת איך שומרים על הגדר, אילו אמצעים יהיו עליה, מי הכוחות שישמרו עליה ואת התכנון, עושה את אותו הדבר כבר יותר מ-20 שנה, לא משנה שמדובר בכישלון עצום ממדים. הם קבעו שלא תהיה בנייה ליד הגדר בצד השני שלה, וכיום יש מאות בתים צמודי דופן לחומה. הם נכשלו בענק".
בתגובת לביקורת נמסר מדובר צה"ל: "אחריות תחזוקת גדר הביטחון אינה תחת מינהלת 'קשת צבעים'. היא אחראית על תיאום וניהול נושאים אזרחיים וביטחוניים, תכנון ואפיון הצרכים והדרישות המבצעיות של בניית והריסת מבנים באזור, סלילת כבישים וצירים".
"מבחינתי התשובה ברורה", אומר תנ"צ בדימוס אמיתי לוי, שהיה הפרויקטור של משטרת ישראל בתכנון המכשול בעוטף ירושלים, "את האחריות על מרחב קו התפר כולו צריך להעביר למג"ב".
לוי אומר שמיפקדת עוטף ירושלים של מג"ב בנתה תורה שלמה שיורדת לרזולוציות מבצעיות, טכנולוגיות, מודיעיניות, בסיסים, מגדלי שמירה וכו'. "זה לא מושלם", הוא אומר, "מג"ב חסרים בכוח אדם בירושלים ובכל הארץ. במצב הנוכחי הם לא מסוגלים לייצר סגירה מספיק טובה של העוטף. עם תקציבים יותר גדולים וכוח אדם, המצב היה הרבה יותר טוב בירושלים. אין לי ספק שהפעילות שם הייתה גם מייצרת הרתעה. כל מה שנדרש פה זו החלטת ממשלה שתתן למג"ב את האחריות ואת כל הסמכויות על הגדר והמכשול, מהגלבוע בצפון ועד דרום הר חברון בדרום. אם ירושלים מוחזקת על ידי מג"ב, למה שלא כל קו התפר יוחזק על ידו? הרי לשם כך הקימו את הגוף הזה, לשמור על הגבול".
