מהבתים שהרכיבו לפני 7 באוקטובר את הקיבוץ היפה בארי יישאר רק בית אחד עומד - הבית של משפחת דבורי. חברי הקיבוץ הצביעו וקבעו שבית המשפחה יישאר על תילו לפחות בחמש השנים הקרובות וינציח את הטבח שעברו חברי הקיבוץ בשבת השחורה. שאר הבתים השרופים שהיו לזירות רצח, חטיפה ומעשי זוועה ייהרסו ובמקומם ייבנו בתים חדשים. בעתיד יועתק גם בית משפחת דבורי, או חלקים ממנו, לאתר הנצחת נרצחי בארי. כרגע, הוא יעמוד בקיבוץ כעדות יחידה.
הבית שרוף כולו, פרוץ מהקירות, מהחלונות ומהגג, אבל את דלת הכניסה סגרנו אחרינו כמו מתוך הרגל שאין בו היגיון. ולמרות המראה הקשה, הסיבה שהבית הזה לא ייהרס נעוצה בשני גורמים עיקריים: ראשית, זהו הבית הפינתי בקצה שכונת הכרם, שיחד עם שכונת הזיתים הייתה מוקד הפלישה של מחבלי חמאס. הבית ממש גובל בשדות החיטה של הקיבוץ, כך שכאשר ישובו בעתיד הקרוב התושבים לבארי הבית השרוף היחיד שייוותר בו לא יהיה חלק מהנוף הקבוע שלהם, וחלילה לא יציף זיכרונות וטראומות שממילא ילוו אותם כל חייהם.
סיבה נוספת היא שבני משפחת דבורי לא היו בביתם באותה שבת נוראית. הם נפשו בחו"ל וניצלו ממתקפת הטרור האכזרית שפלשה למקום שהיה ביתם. יוגב דבורי (52) ואשתו יעל (49) בילו בקפריסין עם ארבעת ילדיהם, זוהר (20), תומר (18), רוני (15) ועדי (13). "יומיים לפני הטבח יצאנו לחופשה קצרה בפאפוס", אומר יוגב דבורי. "לא חווינו כמשפחה את האירוע הטראומטי באותה שבת. יצאנו כל אחד עם מזוודת טרולי קטנה, וזה בעצם מה שנשאר לנו. מהבית חילצנו כמה פריטים בודדים, בעיקר סנטימנטליים, כמו אלבום תמונות וספר תנ"ך שקיבלתי בבר-המצווה שלי".
חוליות המחבלים שפלשו לקיבוץ בארי הסתערו ראשית על קו הבתים הראשון, שם עשו ככל שעולה על רוחם. הבית של משפחת דבורי היה מהראשונים שאליו פרצו, וכשהבינו שאין איש בבית – שפכו בו חומרי בעירה והציתו אותו. משם המשיכו במסע הרצח וההרס בכל רחבי הקיבוץ. בתוך הבית נחרבו הסלון, המטבח והחדרים, כשהממ"ד נפגע הכי פחות וכך גם מעט החפצים שהכיל.
יוגב דבורי: "העמדה שלי הייתה שצריכים להרוס את כל הבתים השרופים בקיבוץ ולא להשאיר זכר. לא להפוך את הקיבוץ לאושוויץ או לאתר עלייה לרגל. למחוק הכל ולהנציח אנשים יקרים, לא מבנים"
ההחלטה לשמר בית אחד בבארי התקבלה לפני כחודש, לאחר חילוקי דעות קשים ונוקבים בתוך הקהילה שמתגוררת ברובה בבתים זמניים בקיבוץ חצרים. חלק מהחברים חשבו שאסור להרוס את כל הבתים שנשרפו, אחרים חשבו שיש לשמר חלק מהבתים, והיו גם כאלה שסברו שמוטב להרוס הכל ולבנות מחדש. חברי הקיבוץ הכריעו שרק בית אחד יישמר, 196 הצביעו בעד ו-146 התנגדו. "אני לא רוצה שהקיבוץ שלנו ייראה כמו אושוויץ", אומר דבורי. "צריך להסתכל קדימה, לעבר העתיד. יש תוכניות מכובדות להנצחה, אבל הבית שלנו, של כל תושבי בארי, צריך להיבנות מחדש".
× × ×
יותר מ-130 בתים ייהרסו בקיבוץ בארי ויפנו את הקרקע לאלה שייבנו במקומם. גם הבית של משפחתו של יוגב דבורי לא יעמוד לנצח במקומו, כשהמדינה הבטיחה שהוא יועתק משם. דבורי עצמו נותר סקפטי לגבי זה: "אני לא רואה איך יצליחו להעתיק את הבית שלנו", הוא אומר השבוע. "לא נשאר ממנו כלום. הכל פה עוד רגע קורס".
הוא ומשפחתו עתידים להיכנס לביתם החדש בשכונה אחרת בקיבוץ רק במהלך שנת 2027. בינתיים, במקביל לשיקום הבתים וקליטת התושבים מחדש, עוסקים בקיבוץ בתוכנית הנצחה רחבה. "דשנו בסוגיית הבתים השרופים לא מעט. חילוקי הדעות מאחורינו", אומר גל כהן, מזכיר קיבוץ בארי. "יש כאלה שהרגישו שהשארת בית שרוף ממש מאיימת עליהם, יש כאלה שזה מעורר אצלם סיוטים. הכל מובן ונעשה במלוא הרגישות. ערכנו כמה סבבי הצבעה והחלטנו שבבארי לא שומרים בתים שרופים בתוך הקיבוץ. את הבית היחיד שלא ייהרס נעתיק לטובת מוזיאון שהמדינה אמורה להקים בעתיד. יש לנו תוכנית הנצחה גדולה שכוללת המון אלמנטים, למשל יהיה בית זיכרון בקיבוץ שבו יהיו פריטים יקרי ערך. הכל מתועד ושמור, תמונות, עדויות וסרטונים, כך ששימור הבתים השרופים זה רק חלק מעניין ההנצחה. בסוף הגענו לפתרון שמבחינתנו הוא הסביר ביותר".
כשהנושא עלה להצבעה בבארי, דבורי היה מאלה שחשבו שאין טעם להשאיר בתים שרופים בקיבוץ. "העמדה שלי הייתה שצריכים להרוס הכל ולא להשאיר זכר", הוא אומר. "לא להפוך את הקיבוץ לאושוויץ או לאתר עלייה לרגל עבור מבקרים. פשוט למחוק הכל ולהנציח אנשים יקרים, לא להנציח מבנים. היה דיון סוער מאוד בבארי, אבל היה גם רצון לתקומה. לא להתעסק בעבר אלא בעתיד".
כי הרגשת מה, שהעיסוק בזה מקשה עליך ועל תושבים אחרים?
"אנחנו כבר יותר משנתיים מאז האסון ועדיין מתעסקים רק בזה. אין יום אחד בבארי שבו 7 באוקטובר לא מוזכר או שלא מדברים עליו. יום אחד. אז זה כבר די נמאס ואני רוצה להיות אחרי זה. להיות בשלב של בית, לבנות בית חדש ולחזור לכאן, לקיבוץ שבו נולדתי ואותו אני אוהב".
ועכשיו הבית שלכם הוא היחיד שיישאר על תילו ויהפוך לסמל. איך התחושה?
"לנו לא היה אכפת כבר מהיום הראשון שאנשים ייכנסו לבית שלנו, כי לא עברנו שם אירוע טראומטי. מה גם שאחרי שהבנו שאין שום דבר להציל משם, לא היה לנו ממש אכפת מהבית. מבחינתנו הדלת יכולה להישאר פתוחה, מי שרוצה שייכנס, שיצלם, שיעשה מה שהוא רוצה. זה ממילא הפך לבית תצוגה. כל מי שרצה לראות בתים שרופים נכנס לבית שלנו. היום זה מאחורינו".
איך הרגשתם בפעם הראשונה שבה נכנסתם לבית שלכם אחרי השבת השחורה?
"זה היה שוק מוחלט. הילדים נכנסו והיו בהלם, זה לא היה פשוט בכלל. זה בית שגרנו בו במשך ארבע שנים, אבל הכאב הגדול היה על החברים ועל השכנים. כולם סביבנו נרצחו. משפחת בירה התגוררה מאחורינו, כולם נרצחו שם למעט הבן יהב”.
אשתך ואתה הסכמתם להשאיר את הבית עומד?
"לאשתי לא היה אכפת מה יקרה עם הבית, מבחינתה המקום הזה נמחק. גם לי לא הייתה התנגדות, ובסוף גם הילדים השלימו עם זה. פנו אלינו בגלל שלא חווינו את הטראומה באותה שבת, ומכל שכונת הכרם היה הכי קל וטבעי לפנות אלינו, וזה בסדר גמור".
× × ×
משפחת דבורי היא מהגדולות והוותיקות בקיבוץ בארי. יוגב וארבעת אחיו ואחיותיו – אייל, בוסמת, צחי וטליה – כולם תושבי המקום. הוריהם, אברהם (מנצ'ר) ונורית דבורי, הם מוותיקי בארי, כשהוריה של נורית נמנים עם דור המייסדים שהתיישב במקום ב-1946 במסגרת הקמת 11 הנקודות בנגב.
האב מנצ'ר היה בעבר ראש מועצה בחבל אשכול, מזכיר הקיבוץ ופעיל מרכזי ומוכר בבארי וברחבי העוטף; אחיו של יוגב, אייל, מנהל בית ספר במועצה האזורית אשכול; את האח צחי כולם פה מכירים מהפאב של בארי שאותו הקים; ויוגב מנהל את המוסך לאופנועים בקיבוץ.
יחד מתכנסת המשפחה מדי שנה לטיול משותף. לרוב מדובר בחופשות בארץ, אבל רצה הגורל ובשנת 2023 הם החליטו לטוס לשלושה ימים בכפר נופש קטן בפאפוס שבקפריסין. תאריך החזרה המתוכנן היה שבת, 7 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים. "היינו 25 אנשים סך הכל – הילדים, הנכדים, כל החמולה שלנו", מספר יוגב דבורי. "מהחופשות המשפחתיות שלנו אף אחד לא היה יכול להתחמק. כולם באים".
ואז החלו האזעקות בקיבוץ האהוב שלהם. "התעוררנו בקפריסין מהרעש של האפליקציה, צבע אדום. אמרנו לעצמנו טוב, זה משהו רגיל, אתה יודע, גרים בעוטף עזה. אבל ראינו שזה לא מפסיק. ירדנו ללובי ופגשנו ישראלים נוספים שהתחילו לספר על מה שהם שמעו, ואז התחילו טלפונים מקרובים ששאלו לשלומנו ורצו לבדוק שאנחנו בחיים. רק אז הבנו שקורה משהו בבארי. במקביל התחילו להגיע תמונות של בתים נשרפים בקיבוץ. ראינו הודעות מצוקה של התושבים, ובתמונות שקיבלנו ראינו שהבית של אחי אייל היה הראשון שנשרף".
משפחת דבורי ניצלה מהטבח כששהתה בחו"ל בשבת השחורה: "בהמשך נכנסנו לבית לקחת חפצים בעלי משמעות עבורנו, כמו אלבום תמונות משפחתיות שהיה מפויח לחלוטין. עד היום אי–אפשר לשים אותו בבית הנוכחי שלנו כי הוא פשוט מסריח מעשן"
באותם רגעים הם כבר הבינו שדבר לא יישאר כפי שהיה. "ביטלו לנו את הטיסה חזרה", אומר דבורי. "באותו היום לא הצלחנו לאכול, לא הכנסנו כלום לפה. היינו בהלם מוחלט. נסענו ללרנקה וחיכינו לטיסה אחרונה לישראל, ולמחרת הגענו ארצה כשהיקף האסון כבר הבהיר לנו שאי-אפשר לחזור לבארי. בארץ התפזרנו, ואחרי כמה ימים נפגשנו כולנו במלון בים המלח".
ובכל זאת, לא הספקתם להיפרד מהבית?
"קודם כל, חזרנו לארץ בלי כלום, רק עם כפכפים וכמה חולצות קצרות שלקחנו איתנו לחו"ל. בשבוע הראשון הביאו לנו למלון בגדים שתרמו לנו. בהמשך נכנסנו לבית לקחת רק חפצים בעלי משמעות עבורנו, כמו אלבום תמונות משפחתיות שהיה מפויח לחלוטין. עד היום אי-אפשר לשים אותו בבית הנוכחי שלנו כי הוא פשוט מסריח מעשן, אז אנחנו שומרים אותו במחסן. את ספר התנ"ך שקיבלתי בבר-המצווה והוצאנו מהממ"ד מסרתי לרחל פריקר, גבאית בית הכנסת שלנו בבארי. היא שיקמה אותו וכשראתה אותי איתו היא אמרה לי 'זה משמיים, הוא שמר עליכם'. אחרים אמרו לי 'תראה איזה נס, אתה צריך להתחיל ללכת לבית הכנסת מעכשיו'. כל אחד לוקח את זה למקום אחר".
× × ×
בתיהם של ארבעה מחמשת האחים למשפחת דבורי עלו בלהבות באותו יום ארור. בזמן שיוגב דבורי ומשפחתו בקפריסין, מרגיעים שכנים שצילצלו לשאול אם הם בסדר כי ראו את ביתם נשרף, רק בת בית אחת נותרה מאחור והמחשבות היו איתה. "מה שהכי הדאיג אותי זו הכלבה שלנו", הוא אומר. "כל שכונת הכרם נשרפה ולא היו לנו ציפיות שיהיה לנו לאן לחזור, אז בשלב הזה דאגנו לכלבה. היא הייתה בפנסיון בקיבוץ גבים בעוטף והיה צריך לחלץ אותה. היא הייתה ממש במצוקה, כמו כל הכלבים שם. ביום שני, 9 באוקטובר, אספתי אותה מהפנסיון, נסעתי לבארי לאסוף שני כלבים נוספים שחולצו והעליתי אותם למכונית. הצלחתי גם להיכנס לקיבוץ, אבל אי-אפשר היה להיכנס לבית שלי או לשכונת הכרם. הלחימה שם עוד נמשכה".
כמובן שהשהייה בחו"ל הצילה אתכם, ובכל זאת, גם הידיעה שהבית שלכם עולה באש היא לא חוויה פשוטה. מה עובר עליכם באותן שעות?
"בשעות הראשונות אנשים עוד לא ידעו שאנחנו בחו"ל. כשהגענו בארץ למלון המפונים אנשים חיבקו אותנו ואמרו לי 'מה, אתם בחיים?' כולם חשבו שמי שגר בשכונת הכרם נרצח או נחטף, הרי הבית שלנו הוא ממש הקו הראשון מול הגדר שממנה פרצו המחבלים".
דיברתם ביניכם על המזל הגדול שהיה לכם?
"כמובן שהיו מחשבות על כך שניצלנו בנס. זה היה נוכח בעיקר בחודשים הראשונים, היום כבר פחות מדברים על זה. כמעט בכל שכבות הגיל של הילדים שלנו היה מישהו שנרצח. כולנו מטופלים במרכזי חוסן, אבל לא עברנו את הטראומה שהתושבים שהיו בבארי עברו. אנחנו לא משווים את עצמנו למי שהיה פה, נעול בממ"דים במשך שעות. אבל איבדנו חברים מאוד טובים. יונת אור ז"ל היא בת כיתה שלי, היינו יחד מגיל שבועיים בבית התינוקות, כמו אחים; אלי שרעבי הוא בן קבוצה שלי; אבידע בכר שאיבד את משפחתו ונפצע בעצמו, גם הוא חבר קרוב שלי; כולם כאן כמו משפחה אחת גדולה".
אתה בן למשפחה מאוד שורשית, מחוברת לבארי, לקרקע, להיסטוריה של הקיבוץ. משם הגיעה ההבנה שתחזרו?
"אבא שלי, למשל, מאוד קיצוני בדעות שלו. הוא חשב שללכת לחצרים זאת טעות, והאמין שהיו צריכים לחזור לפה כבר לפני שנה. אבל הוא בדעת מיעוט. אני כמובן יכול להבין את הצד השני, את הצד שבטראומה, צריך לתת את הזמן לכולם ולהיות הכי רגישים שאפשר. אבל אני באופן אישי הייתי שמח להיות פה כבר מהיום הראשון. לא הרגשתי שמבחינה נפשית אני לא מסוגל להיות פה. אני יותר סובל בתור פליט".
השיקום של קיבוץ בארי עובר דרך השיקום של תושביו, שמנסים לחזור למי שהם היו קודם לכן, עד כמה שניתן. דבורי מכונאי במקצועו, וקצת לפני הטבח הוא פתח מוסך לאופנועים בקיבוץ. רוב הלקוחות שלו מהאזור, כך שהעסקים לא חזרו לתפקוד מלא והשלכות השבת השחורה מורגשות גם במוסך עד היום.
"איבדנו את נוי שוש ז"ל, שהיה מנהל המוסך", הוא אומר בצער. "וגם את שמוליק וייס ז"ל, שהיה מנהל העבודה במוסך; מכונאי שלי מכפר עזה, יניב אוחנה, שגם היה המתופף של הזמר פאר טסי, נפצע קשה ולא חזר לעבוד; פקידת הקבלה שלנו איבדה את אחיה, רן שפר ז"ל, שנרצח בנובה; והמחסנאי שלנו קובי בן עמי הוא אח של אוהד, שנחטף וחזר מהשבי. כולנו במוסך חיים את האסון. בימים שאחרי הטבח עמדו פה מעל מאה רכבים של הקיבוץ שהיינו צריכים להעביר למלון בים המלח, כי התושבים היו משותקים. זה קיבוץ, אין לתושבים רכבים פרטיים".
והיום, יש פרנסה?
"העסק עדיין בירידה, ואנחנו מזמינים לקוחות מכל הארץ לבוא אלינו. באותה שבת איבדנו כמאה לקוחות שטיפלו ברכבים ובאופנועים שלהם כאן באופן קבוע – תושבים מנחל עוז, כפר עזה, ניר עוז ועוד. יש לנו במוסך מערכת לשליחת הודעות ללקוחות, ואני זוכר שישבנו על המערכת ופשוט התחלנו למחוק שמות של לקוחות שנרצחו. יש גם כאלה ששרדו אבל לא חזרו לאזור. איבדנו גם אותם".
