1. נפתח ברשותכם בסיפור קצת משונה עם מסר דק, למיטיבי לכת: כשהייתי בצבא היינו באיזה חור בגולן. זה היה מוצאי שבת, היינו מעט חיילים ובמקרה היה לי אוטו, כי אבא שלי נפטר ולאמא שלי לא היה רישיון אז חלקתי את האוטו עם אחותי מדי פעם, למרות שרוב הזמן הוא היה אצלה. אני זוכר שכשהיא התחתנה עשיתי לה ריקוד מיוחד עם המפתחות של האוטו שבו סימנתי כיצד הם עוברים כעת ממנה אליי. לא משנה. אנחנו במוצאי שבת בחור בגולן, אין לו"ז ויש אוטו. הלכנו למפקד שלנו וביקשנו אישור לנסוע לאכול חומוס במסעדה שהייתה במרחק חמש דקות נסיעה מאיתנו. לכאורה, למה לא? נסיעה קצרצרה. נאכל ונחזור. המפקד, שהיה קצין צעיר, רצה מאוד לאשר, אם כי הוא חשש שברגע שנצא עם אוטו מהבסיס נפליג למחוזות אחרים, אבל הוא גם לא רצה ממש לומר את זה ישירות, שהוא חושד בנו, אז הוא אמר: אוקיי, אני מאשר לכם לנסוע למסעדה פה לאכול ולחזור.
תודה המפקד.
אבל, הוא הוסיף, אתם לא ממשיכים לעוד מקומות פתאום וחוזרים מאוחר.
לא, לא, למסעדה וחוזרים.
אחלה, תיהנו, רק באמת לשים לב שאתם לא מגיעים פתאום למקומות אחרים.
עכשיו תראו, אני יודע שלא כולם יבינו מה מצחיק בנוסח הזה, אבל אני קובע שיש בו גדולה קומית, כי מה זה בכלל "לשים לב שלא מגיעים למקומות אחרים"? הרי צריך פשוט לא לנסוע לשם. זה לא שאתה נסחף בנחל, אין פה מה לשים לב ומה לא לשים לב, זה ממש בשליטתך. אבל הקצין לא רצה להיות בוטה בחוסר האמון כלפינו, אז הוא בחר בנוסח מעורפל.
להמחשה קומית, למי שממש חייב: תחשבו על שופט שמשחרר רוצח אחרי 20 שנה ואומר – לך, אתה משוחרר, רק באמת לשים לב שלא מתים לידך אנשים.
2. מי שהבין מה נשגב בטקסט הקודם אולי יתחבר לדבר הבא, שהוא בגדר וידוי: יש לי כוח-על, או תת-כוח, תלוי איך מסתכלים על זה כי זה משהו מיוחד אבל יש בו גם קללה. מדובר בכוח-על/תת שנובע מנסיבות חיים וסוג אישיות כנראה, מהעובדה שאני גר בגוש עציון אבל עובד לא מעט בתל-אביב, או סתם מצורת החשיבה שלי. כוח-העל/תת שלי הוא שכאשר קורה משהו, אני רואה אותו משתי נקודות מבט: מנקודת מבט של תומכי השלטון – ומזו של מתנגדיו. אבל לא רק באופן רציונלי. זה לא שרק אני מסוגל להבין את שתי ההשקפות הסותרות. את זה רבים יכולים לעשות. העניין אצלי הוא שאני ממש מרגיש את שתיהן.
כאשר וויטקוף מודה לביבי בכיכר, אני חש את מה שמרגישים מי שצועקים לביבי בוז. הם הרי לא מבינים איך אפשר להודות לאדם שבתקופתו נחטפו כולם – מה תודה, אתה הרי האחראי על האסון. אבל אני גם חש באמת, בבטן, את המבוכה שמרגישים תומכי נתניהו מכך ששורקים לו בוז מול אורח מחו"ל, ואני גם מרגיש את חוסר ההוגנות כלפיו, שכחלוף האסון הנורא שהוא כאמור אחראי לו, הוא גם עשה את הבלתי ייאמן והשיב את החטופים החיים הביתה.
3. יש בי צד כזה שמאפשר לי להזדהות עם כולם. אני למשל בעד ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אסון 7 באוקטובר. זו דעתי החד-משמעית: צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית רגילה. כמו פעם. אבל אני מבין בהחלט את אלה שחוששים שיצחק עמית הוא לא האיש לעמוד בראשה ולשלוט בה בעצמו. אני לא מסכים איתם, אבל אני מאמין לסנטימנט, מאמין לחשש. אני לא תמים ויודע שזה סנטימנט שלובה על ידי מי שאמור להיחקר ומנוצל על ידו, אבל אני לא מבטל אותו. עוד דוגמה: אני מכיר את הטענה שחוזרת כל הזמן כאילו ביבי קיבל התרעות למלחמה מראשי השירותים והתעלם מהן, וזה כנראה נכון; אבל אני מבין גם את הטענה הנגדית שאומרת שלא יכול להיות שמי שנותן התרעה למלחמה לא מוכן אליה בעצמו. זה פשוט לא מתכנס.
אני מרגיש את מה שמרגישים אלה שאומרים שזה בלתי נתפס שראש ממשלה שתחתיו נטבחו כמעט 1,200 ישראלים ביום נשאר בתפקידו, אבל מרגיש גם את מה שמרגישים אלה שאומרים שוואלה, מה שעשינו פה באיראן, סוריה, לבנון וגם עזה בשנתיים האחרונות זה מטורף.
מה נותן לי כוח-העל/תת הזה? כלום. רק צרות. באמת. הרבה יותר קל להיות שחקן רגיל באחת הקבוצות. להיות חלק מחבורה הומוגנית ולהרגיש ולחשוב כמוה. כי ברגע שאתה מבין את הצד השני, הכל נהיה הרבה יותר מסובך.
מנגד, זה מכין אותי נפשית למצב שבו לא ממש תהיה הכרעה. למצב ששני הצדדים לא יהיו גדולים מספיק כדי לקחת את כל הקופה ומה שצריך יהיה לעשות זה לחלק אותה. לעבוד ביחד. בזכות כוח-העל/תת שלי, שהוא גם ברכה וגם קללה, אני מאמין שזה אפשרי.
3. אסיים בסיפור באמת מטורף.
אלישע מדן, שנפצע במלחמת חרבות ברזל ואיבד את שתי רגליו, הוזמן בשבוע שעבר לקבל את אות החוסן של המכללה האקדמית חמדת, שאחי, פרופ' חיים שקד, עומד בראשה – בהיותו מופת של שיקום, תקווה והשראה.
לפני הטקס ניגשה סטודנטית משנה א’ (בתמונה במעיל האפור) וסיפרה ששבועיים קודם נסעה בכביש 6 בשתיים בלילה ולפתע היה לה פנצ’ר רציני בגלגל. היא יצאה מהרכב בגשם וניסתה לסמן לעזרה לנהגים שעברו במקום. בשלב מסוים נעצר לידה רכב. זו הייתה משפחת מדן, שנסעה עם ילדיה הישנים.
מירי, אשתו של אלישע, הוציאה מהרכב את כיסא הגלגלים, ואלישע עצמו ניגש להחליף לסטודנטית את הגלגל, כשהוא מבקש ממנה לעמוד במקומו על מפתח הבוקסה.
דמיינו לוחם קטוע רגליים בלילה גשום מחליף פנצ'ר לאישה שאינו מכיר ותבינו מהי תקווה.
שבת שלום.
