גל המחאה הנוכחי באיראן אינו החריף ביותר שהתרחש במדינה בעשורים האחרונים. הגלים הקודמים, ובראשם זה שאירע בשנים 2023-2022 והיה הגדול ביותר מאז המהפכה האיסלאמית, היו (עד כה, לפחות) קטלניים יותר מבחינת היקף הקורבנות ורחבים יותר מבחינת כמות המשתתפים. ייחודו של הגל הנוכחי נטוע בהקשר שבו הוא מתקיים: הראשון מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ומאז מבצע עם כלביא – שלווה במהלומות חסרות תקדים שספג המשטר – והראשון מאז בחירתו של הנשיא טראמפ, שמטיל אימה על האיראנים כמי שנוטה לממש חלק מאיומיו (אם כי קשה לנחש אילו), ושהזהיר השבוע כי יפעל נגד המשטר אם ימשיך לפגוע במפגינים נגדו (כ-40 נהרגו עד כה באירועים).
בדיון הישראלי – שלרוב מתקשה לשמור על איזון ולוקה בזיכרון קצר – מתואר הגל הנוכחי כתחילת הקץ של המשטר וכאירוע שלא היה כדוגמתו. הרוח הזאת נושבת הן מפרשנים באולפנים והן מההנהגה, לרבות ראש הממשלה נתניהו שהכריז השבוע כי "ייתכן מאוד שאנחנו עומדים ברגע שבו העם האיראני לוקח את גורלו בידו". גם עבור ישראל המחאה הנוכחית מתרחשת בהקשר ייחודי: בעקבות מבצע עם כלביא מנעד התחושות הישראלי נע בין תקווה שגדול האיומים החיצוניים ייעלם בגלל שינוי פנימי מפתיע, לבין חשש שהמשטר המאוים ינסה להסיט את האש לעבר ישראל מתוך חשש שזו תנצל את חולשתו כדי לתקוף.
גל המחאה הנוכחי התפרץ על רקע מצוקה קיומית גוברת של אזרחי איראן: אינפלציה דוהרת (המטבע האיראני הגיע השבוע לשפל: מיליון וחצי ריאל עבור דולר אמריקאי אחד), קריסת התשתיות האזרחיות (בעיקר קשיים חריפים באספקת מים, משבר שהפך לסמל המובהק של כישלון המשטר), ועליית מחירים תמידית. מדובר בבעיות רבות-שנים שהוחרפו בחודשים האחרונים בעקבות חידוש הסנקציות הבינלאומיות על איראן ביוזמת טראמפ. מרים, צעירה איראנית בת 24 שהתראיינה השבוע לאחד מעיתוני המדינה, טענה: "בעבר נושאי המחאה היו דברים כמו החיג'אב, אבל היום יש יותר ויותר קיבות ריקות".
"מבחינה כלכלית נוצרה הסערה המושלמת", מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. "כלל המשברים מגיעים לשיאם ומתלכדים יחד בנקודת זמן אחת. לאיראן עתודות ענק של גז, אבל היא מוצאת את עצמה במשבר אנרגיה חריף בגלל היעדר מימון וציוד נדרש לפתח תשתיות חשמל מתקדמות, מה שגורם להגבלות ולשיבושים באספקה לרוב חלקי המדינה. הדבר מתווסף לבעיות סביבה קשות וחסרות מענה שמהן סובלת איראן, ובראשן התייבשות וזיהום אוויר. הדבר בולט בעיקר בטהרן, שסובלת משקיעת קרקע מתמשכת ומצפיפות, דבר שהביא את הנשיא מסעוד פזשכיאן להעלות באחרונה רעיון להעתיק את הבירה למקום אחר, כנראה באזור הים הכספי".
אולם ניסיון העבר, שנטוע עמוק במוחותיהם של ראשי המשטר, מלמד שהמחאה לא נעצרת בכלכלה, וצפויה לגלוש גם לממד הפוליטי. ניצנים ראשונים לכך נראו בימים האחרונים כשבחלק מההפגנות נשמעו הקריאות "מוות לדיקטטור" ו"זו השנה שבה ייחרב ביתו של סיד עלי (חמינאי)". המשטר, מצידו, מנסה לשמור – ללא הצלחה - שהמחאה לא תחרוג מהמרחב הכלכלי ומעלה פתרונות הממוקדים בהקשר הזה, כמו מענקים בגובה שבעה דולר לכל אזרח, חלוקת קופונים לרכישת מוצרים והפחתת מחירים, צעדים שנתפסים כטיפה בים לנוכח הבעיות הקשות שמהן סובל רוב הציבור באיראן.
הציוץ של המוסד
למרות האנרגיה המהפכנית שנחשפת בשבועיים האחרונים ניצבים עדיין מכשולים רבים בדרך לערעור הסדר הקיים. מדובר בפערי יסוד שאפיינו את גלי המחאה הקודמים, ובראשם היעדר הנהגה מאורגנת בעלת אג'נדה סדורה. זאת בעיקר בעקבות דיכוי יעיל שנוקט המשטר, שאינו מאפשר לאופוזיציה להתארגן ומכניס לכלא כל מי שמצטייר כמנהיג מחאה פוטנציאלי. "באיראן רווחת הבדיחה שיש חופש ביטוי, אך אין חופש אחרי הביטוי", אומר פרופ' ליאור שטרנפלד מאוניברסיטת פן סטייט, מחבר הספר החדש "איראן: החיים עצמם" (הוצאת "עברית"), שמנסה להציג כלים להבנת עומק של המדינה, ובפרט לרבדים התרבותיים והחברתיים. "לכך גם מתווספת העובדה שמעמד הביניים שעמד בראש מחאות העבר נשחק בגלל הסנקציות ומתקשה למלא תפקיד מוביל, ושלמנהיגי האופוזיציה שפועלים מחוץ לאיראן, ובראשם בנו של השאה שהודח, אין השפעה של ממש בתוך המדינה".
פרופ' ליטבק: "טהרן סובלת מבעיות סביבתיות קשות, בהן שקיעת קרקע מתמשכת וצפיפות, דבר שהביא את הנשיא פזשכיאן להעלות באחרונה רעיון להעתיק את הבירה למקום אחר באזור הים הכספי"
פרופ' אראש עזיזי, חוקר איראני המתגורר בארצות-הברית ומרצה באוניברסיטת ייל, מחדד את הסוגיה בשיחה שקיים איתי השבוע: "המחאה אינה נרחבת כפי שהייתה ב-2023-2022, אבל ניכרים יותר זעם ותסכול בקרב המפגינים, והמשטר נראה יותר פגיע מאשר בעבר, כאשר חמינאי עצמו מצטייר כחלש מאי-פעם. רוב התנאים אמנם בשלים לשינוי, אבל אין פתרון להיעדר מסד ארגוני ומנהיגים שיכולים להנהיג מהפכה. השם של רזא פהלאווי, בנו של השאה האחרון, הגולה בארה"ב, אמנם מועלה מפעם לפעם, אבל הוא אישיות שנויה במחלוקת מבחינת רוב הציבור וגם מאחוריו אין ארגון של ממש. לצערי, למרות הלחץ הגובר על המשטר האיראני, עדיין יש לו עוצמה רבה וסיכוי להתגבר גם על המשבר הנוכחי".
ההפגנות שמתקיימות זה כשבועיים משקפות את החלל המתואר: הן פורצות באופן ספונטני ומכוח השראה בעשרות רבות של מוקדים (חלק גדול מהן בערי השדה), מנוהלות בידי מקומיים שמתחלפים או ללא מנהיגים ברורים, מלוות בהתנגשויות אלימות עם כוחות ביטחון הפנים והבאסיג' (המיליציה של המשטר), ואף בשריפת כרזות מטעם המשטר, בעיקר כאלה שבהן מופיע המנהיג. עם זאת, בשום מוקד לא דווח עד כה על התמוטטות נציגי וסמלי השלטון או על אנרכיה מוחלטת.
"מבט ממוקד על האנשים שמשתתפים בהפגנות ועל התכנים שנישאים בהן ממחיש שזוהי מחאה ספונטנית: היא מתנהלת סימולטנית וללא יד מכוונת, בו-זמנית בפרברי העוני של טהרן, בשכונות המעמד הבינוני של שיראז, בערים הכורדיות ובאזורים של בלוצ'יסטן במזרח המדינה", מסביר פרופ' שטרנפלד. "האיראנים המוחים לא מעלים דרישות פוליטיות אלא תובעים אחריות בסיסית של המשטר שלא מסוגל מצידו לספק את הצרכים הבסיסיים ובראשם מים. העובדה שהתפתחה מחאה לא מפתיעה איש, אבל עוצמת התסכול ומנגד חוסר היכולת המוחלט של המשטר לתת מענה לדרישות הם בגדר חידוש".
"חוץ מהצעירים יש לעוד כמה מגזרים חברתיים באיראן תפקיד מרכזי במחאה, והידוק הזיקה ביניהם יחזק את הסיכוי לערעור הסדר הקיים, כפי שהיה ב-1979", מסביר שטרנפלד, ומוסיף: "השתתפות חלקים גדולים מסוחרי הבזאר, במיוחד מטהרן, אינה חסרת תקדים אך בולטת בהיקפה הפעם, ורבים רואים בנוכחות או בעשייה שלהם במחאות מדד לגבי העוצמה והכיוון שלהן. מדובר במגזר שמרן מיסודו, מחובר לממסד הדתי ולא ממהר לנענע את הספינה. ואולם, המשבר הכלכלי הנוכחי פוגע בו בצורה עמוקה, ויש דיווחים על סוחרים שלא מוכנים יותר לקבל מטבע איראני בטענה שבערב של יום ערכו נמוך בהרבה מכפי שהיה בבוקר. התמונות של דיכוי כוחני שבו נקטו כוחות הביטחון נגד מפגינים באזור הבזאר בטהרן בימים האחרונים עשוי לגרום להתרחבות ההשתתפות של חברי המגזר המרכזי הזה במחאה".
המשטר, מצידו, לא מראה סימני התערערות. הוא רחוק מלהפעיל את מלוא או את רוב עוצמתו, וכשעשה כך במחאות קודמות, למשל ב-2023-2022, נהרגו מאות אזרחים איראנים. כמו בעבר, גם עתה נראה שהמשטר מבין שדיכוי אלים עלול להעצים את התסיסה נגדו ומעוניין לתת עוד זמן קצר לשחרר קיטור ולאחר מכן לבחון איך להתנהל. יתרה מכך: לפחות כרגע לא ניכרים בקיעים במשטר, קל וחומר במערך הביטחון, רכיב הכרחי להיווצרות מהפכה (דיווח על כך צויץ ונמחק במהירות בחשבון X של המוסד בפרסית, כנראה מחשש שהדבר יצטייר כמעורבות מתריסה של ישראל במחאה באופן שעלול היה לדרדר להסלמה עם טהרן). "אחד האינדיקטורים להתפוררות משטר השאה ערב המהפכה היה בריחת האליטות, שגם הוציאו מהמדינה כסף רב באופן שעודד קריסת מערכות", מסביר פרופ' ליטבק, ומוסיף: "אין סימנים דומים כרגע והדיווחים בתקשורת על אפשרות שהמנהיג בן ה-87 יימלט מהמדינה נראים יותר כמו משאלת לב או פייק ניוז". רוב הציבור האיראני אמנם מנוכר למשטר והיה רוצה לראות את הסתלקותו, אבל המיעוט שניצב מולו הוא רב-עוצמה, שולט על מרב מוקדי הכוח במדינה, ובעיקר דבק באידיאולוגיה קנאית שכמו במקרה של חמאס בעזה, מאפשרת להתמודד עם אתגרים מבית ומחוץ, לרוב תוך הפעלת אלימות ברוטלית.
המשטר מנסה לשמור שהמחאה לא תחרוג מהמרחב הכלכלי ומעלה פתרונות כמו מענקים של שבעה דולר לכל אזרח, חלוקת קופונים לרכישת מוצרים והפחתת מחירים. זה נתפס כטיפה בים
"בתוך המשטר", מסביר פרופ' שטרנפלד, "יש התלבטות אותנטית לגבי הדרך שבה נכון לפעול מול המחאה: הנשיא פזשכיאן, שלא אהוד במיוחד על משמרות המהפכה, מנסה ללכת בדרך של הידברות עם המפגינים, ומצביע בשבועיים האחרונים על הצורך בהתייעלות כלכלית הן של המשטר והן של האזרחים, בניגוד לאחרים שמבקשים לנקוט יד קשה ומהר".
פזשכיאן אפילו מצדד במהלכים שיקלו את המשבר הכלכלי, ושאינם מקובלים על רוב מנהיגי המשטר: קידום הסכם בנושא הגרעין שיאפשר את הסרת כל הסנקציות או רובן, ושינוי סדר העדיפויות של ההשקעות הלאומיות (במילים אחרות – קיצוץ בתחום הביטחון, קל וחומר הרפתקאות אידיאולוגיות כמו שיקום מחנה ההתנגדות שנפגע אנושות במלחמה והוריד לטמיון הון ענק שהושקע בו במשך שנים). ושטרנפלד מוסיף: "אני לא מוציא מכלל אפשרות שהחרפת המחאה תביא לדחיקת פזשכיאן על ידי ראשי המשטר או אף פיטוריו תוך הצגתו לציבור כמי שהיה אחראי למשבר הכלכלי. הפתרון האמיתי הוא רפורמות עמוקות במשק שמשמעותן הסרת האחיזה ההדוקה של משמרות המהפכה בחלק גדול מהענפים - תרחיש שאינו סביר לחלוטין, מה שאומר שהבעיות ישתמרו ועימן גם פוטנציאל ההתפרצויות".
בעל הבית השתגע
במשך כמעט חצי מאה מקנן במשטר האיראני חשש מפני מזימות זדוניות שמתכנן "השטן הגדול" (ארצות-הברית) במטרה למוטט אותו. העוינות העמוקה בין המדינות גולמה בסדרה ארוכת שנים של חיכוכים, לרבות טרור איראני נגד יעדים אמריקאים ומתקפות נקודתיות של ארה"ב, לצד סנקציות כלכליות ומדיניות מתמשכות של וושינגטון על טהרן. ההתערבות הנוכחית של טראמפ בנעשה בתוך איראן נתפסת כמאיימת יותר מאי פעם, בעיקר מפני שמדובר בנשיא שמגיע עם רקורד מוכח בכל הנוגע לצעדים נועזים נגד המשטר ובראשם חיסול קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה ואחד האישים החזקים במשטר (2020), ביטול הסכם הגרעין (2018), ובעיקר המתקפה המשולבת יחד עם ישראל נגד אתרי הגרעין של איראן ביוני האחרון.
המבצע האמריקאי בוונצואלה מעורר גם הוא חשש באיראן. מדורו ולפניו צ'אבס היו בעלי ברית חשובים של המשטר האיסלאמי, הן כשותפים לגישה אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית חריפה, והן כמי שסיפקו מרחב שבו יכלו משמרות המהפכה לפעול בחופשיות. באיראן, כמו בכל העולם, תוהים כעת האם טראמפ ינסה לשכפל את הפעולה בקראקס גם בטהרן, ומנגד מעלים תהייה אחרת: האם האמריקאים יישאבו לעיסוק בעיצוב הסדר החדש בוונצואלה (לצד האובססיה הגוברת להשתלט על גרינלנד), מה שאולי יפחית ממידת העיסוק שלהם באיראן.
דיוויד מקובסקי, ששימש יועצו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, מסביר בשיחה איתי: "קשה להבין לאן מועדות פניו של טראמפ בנוגע לאיראן, כאשר במוקד ניצב האיום להתערב במקרה של דיכוי אלים נגד המפגינים. יש שלוש אפשרויות: או שטראמפ לא החליט דבר וימתין כמה שבועות כדי לראות מה יקרה בשטח באיראן, ואז יקבל החלטות; או שהוא מאמין שהצגת הדימוי של בעל הבית השתגע ומנהיג בלתי צפוי תועיל כדי לרסן את המשטר האיראני (יש בארה"ב מי שטוען כי העובדה שהמשטר לא הטביע עד כה את המחאה בדם נובעת מהחשש להסתבך עם טראמפ); והאפשרות השלישית היא שהוא באמת מתכוון לממש את ההבטחות שלו ברוח ההכרזות הידועות שהוא 'איש עסקים ולא פוליטיקאי', כפי שעשה בקשר להבטחה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. סביר להניח כי טראמפ יודע שעימות עם טהרן הרבה יותר מורכב מההתנהלות מול ונצואלה, ונראה שהוא מקווה שהחרדה וחוסר הוודאות של המשטר האיסלאמי לגבי האופן שבו יפעל יעשו את שלהם".
מודל ונצואלה
גם בזירה הפנימית באיראן לא נראה שהכרזות טראמפ נוסכות – עד כה, לפחות – עידוד משמעותי או אופטימיות. מילאד, אזרח איראני שהתראיין השבוע לאחד מהעיתונים במדינה, המחיש זאת: "מעמד הביניים הגיע לאחר העימות עם ישראל למסקנה שכוח זר אינו פועל לטובתנו אלא מבקש לפגוע בעצם קיומה של המדינה שלנו. פעילות ישראל ברשתות החברתיות בפרסית יוצרת רתיעה מחשש שמי שמוחה עושה זאת בהנחייתה". מסעוד אל-פק, פרשן ערוץ הטלוויזיה הסעודי אל-חדת' לענייני איראן, מסביר בהקשר זה כי "לאף אחד לא ברור איך בדיוק טראמפ יכול לסייע למפגינים באיראן ויש רבים שתוהים אם מה שעשה בוונצואלה ניתן ליישום באיראן".
המשטר, מצידו, מסתייע בהכרזות של טראמפ וישראל כדי להוכיח שידיים זרות בוחשות במחאה וכי המניעים שלה נוגדים את האינטרסים הלאומיים, וכמובן – כדי להצדיק את הפעלת הכוח נגד המפגינים. "הציבור האיראני מודע לכך שהרגל הלוחצת על צווארו היא אמריקאית ושטראמפ הוא זה שבאמצעות חידוש הסנקציות גרם למשבר הכלכלי", הסביר בראיון ל"סקיי ניוז" בערבית מוסאדק בור, מנהל המרכז למחקרים אסטרטגיים בטהרן, שמן הסתם מייצג את עמדת השלטון. אחמד מהדי, חוקר מאוניברסיטת קום, המשיך באותו הקו: "הציבור מודע לכך שטראמפ מונע ממגוון אינטרסים שלא קשורים לחירות ולזכויות אדם וזוכרים את מעורבות ארצות הברית-בעימות שאירע ביוני והסב אבידות רבות בקרב האזרחים (דבר שגם עורר גל אנטי-ישראלי באיראן – מ"מ)". נשיא איראן עצמו טען השבוע: "האויב לוחץ אותנו עם סנקציות מצד אחד, אבל מהצד השני – מביע אמפתיה כלפי העם".
פרופ' אראש עזיזי, חוקר איראני המתגורר בארה"ב: "עדיין אין מנהיגים שיכולים להוביל מהפכה. רזא פהלאווי, בנו הגולה של השאה, מוזכר מפעם לפעם, אבל אין מאחוריו ארגון של ממש"
בעולם הערבי, כמו בישראל, עוקבים בשבע עיניים אחר ההתרחשויות באיראן, אבל ניכרת זהירות רבה יותר בהערכות לגבי מצב המשטר ועתיד המחאה, ואין סימני התלהבות ותקוות כמו בשיח הישראלי. הגישה הזאת נובעת הן מהזהירות שלא להצטייר כמי ששמח לאידו של המשטר האיסלאמי, קל וחומר מנסה לעודד את הפלתו, דבר שעלול להיתרגם לניסיונות פגיעה מצידו (דבר שבולט במדינות המפרץ הסמוכות לאיראן, שמתגוררת בהן קהילות שיעיות גדולות), והן מסלידה של רוב מדינות ערב מתרחיש של מהפכות עממיות ומיטוט משטרים, רעיונות שנצרבו כטראומות בתודעה הקולקטיבית בעקבות האביב הערבי. החוקר הסעודי חסן אל-מוסטפא ממחיש את הגישה הערבית: "שינוי רגוע ובדרכי שלום באיראן הוא אינטרס אזורי. תרחיש כזה מצמצם סיכונים של אנרכיה במזרח התיכון, ובמקביל מרסן את השאיפות של ישראל לעצב מחדש את האזור בהתאם לאינטרסים שלה".
שיקום "טבעת האש"
"מוקדם מאוד לדעת לאן הולכת המחאה וחשוב לנקוט זהירות רבה בהערכות ובוודאי שלא לערבב בינן לכמיהות לב", מסביר פרופ' ליטבק. "אנחנו שבועיים בלבד אחרי שהחל הגל הנוכחי. המהפכה ב-1979 פרצה לאחר 14 חודשים של חוסר שקט מתמשך ואיש לא יכול היה לדעת בסוף 1977 שההפגנות יסתיימו במהפכה. מה שברור הוא שאין כרגע הנהגה שתתעל את המאגר האדיר של האנרגיה הציבורית לכיוון של ערעור הסדר הקיים. עוד ברור שיש בעיות כרוניות במציאות הפוליטית והכלכלית באיראן ומצב חברתי של דור צעיר שמנוכר למשטר שמשקלו הולך וגדל. באופן כמעט ודאי ניתן לקבוע כי גל המחאה הבא הוא עניין של זמן".
פרופ' שטרנפלד נוקט עמדה דומה: "גם אם המחאה הנוכחית תידעך, ברור שבעיות היסוד נותרו על כנן וההתפרצות הבאה בדרך. כל מחאה מתחילה מהנקודה שבה הסתיימה הקודמת, כלומר, פוטנציאל הנפיצות גדל בהתמדה".
סימה שיין, בעבר ראש חטיבת המחקר במוסד, מסבירה כי "המשטר האיסלאמי עומד מול אתגר שמעולם לא הכיר, ובמסגרתו האיומים מחוץ ומבית משתלבים זה בזה. המחאה הפנימית היא אתגר מוכר שהמשטר רגיל לדכא בכוח, אבל הפעם הדבר הופך למסוכן בגלל אתגרים מבחוץ: איום תקיפה מצד טראמפ וניצול הזדמנות לפגיעה מצד ישראל. בטהרן יש דאגה אותנטית מאפשרות שישראל, וייתכן שגם ארצות-הברית, ינצלו את החולשה העכשווית כדי לתקוף מתקנים רגישים (בעיקר אתרי גרעין או טילים שנתניהו הדגיש את דאגתו מהם בביקור האחרון בוושינגטון), או לפעול לערעור המשטר. בעקבות זאת, ייתכן שעוברת בראשם של האיראנים המחשבה לגבי מכה מקדימה נגד ישראל, בעיקר באמצעות שיגור טילים ארוכי טווח שהוכחו כאמצעי היעיל ביותר בעימות האחרון. לצד זאת, מדגישה שיין, "ראשי המשטר מבינים כי מהלך כזה יגרור מכה אנושה שבאמת עלולה להביא לקיצו. לכן, ספק אם בנסיבות הקיימות הם מוכנים להרפתקה שכזאת".
לנוכח הדרמה באיראן חייבת ישראל לנקוט גישה שקולה, מפוכחת וזהירה, במיוחד בכל הנוגע למעורבות – מעשית או הצהרתית – במחאה נגד המשטר. ניסיון ההיסטוריה הקרובה והרחוקה באיראן, אך גם בזירות אחרות, מוכיח שהתוצאה נעה בין בזבוז משאבים לנזק חמור. במקרה של המחאה הנוכחית, הנזק עלול להיות ביסוס דימויה של ישראל בעיני מדינות המזרח התיכון כמדינה חתרנית שמעודדת חוסר יציבות אזורי; ובעיני הציבור האיראני – כגורם שמקדם מזימות חשודות שנועדו לפגוע באינטרסים הלאומיים האיראניים ובשלמות הטריטוריאלית של המדינה.
"זו מחאה ספונטנית", אומר פרופ' ליאור שטרנפלד. "היא מתנהלת סימולטנית וללא יד מכוונת בפרברי העוני של טהרן, בשכונות המעמד הבינוני של שיראז, בערים הכורדיות ובאזור בלוצ'יסטן"
התערבות שכזאת גם מעניקה צידוק למשטר לדכא בכוח את המחאה, ובעיקר – מגבירה את חששו שישראל שוקלת יוזמה התקפית בעת הנוכחית, מה שעלול לגרום מיסקלקולציה וקידום של מכה מקדימה מצד המשטר האיסלאמי, מהלך שיגרום להסלמה בעיתוי ובמתווה שלא תוכננו או רצויים בישראל (לפי דיווחי תקשורת, בעקבות החשש הזה נתניהו העביר השבוע מסר הרגעה לטהרן באמצעות פוטין).
ישראל נדרשת להתמקד בטיפול באיומים שעדיין נשקפים מכיוון איראן, ובראשם תוכנית הגרעין (במיוחד חיסול יכולות ההעשרה השיוריות שנותרו בידיה לאחר עם כלביא), מערך הטילים ארוכי הטווח (שבלטו כאמצעי אסטרטגי יעיל בעימות האחרון ומאז פועלת איראן לחזק אותו); וכן המאמץ לשקם את "טבעת האש" (המוכה) של מחנה ההתנגדות, בדגש על חיזבאללה. כל זאת, לצד המשך המאמצים העקיפים להחלשת המשטר האיסלאמי, ובראשם ייזום, עידוד וסיוע לקידום סנקציות כלכליות ומדיניות. ובכלל, ייתכן כי מבצע נגד חיזבאללה שבונה מחדש את כוחו הצבאי בהתמדה, אבל עדיין חלש יחסית ולא בטוח שיזכה לסיוע מצד טהרן בנסיבות הקיימות, הוא הדבר הנכון יותר לעשות בשלב הזה.
כיוון שבזירות שבהן ההשפעה הישראלית עמוקה הרבה יותר, ובראשן עזה, לא מומשו חילופי משטר כפי שתיכננה ישראל, מומלץ לנקוט גישה צנועה כאשר מתמודדים עם מדינת ענק בת 93 מיליון תושבים. מהפכה שתביא להפלת המשטר האיסלאמי תהיה ללא ספק תרחיש מבורך, אבל מאחר שקשה לדעת מתי ואיך תתממש ומה יהיו התוצאות (לרבות זהות השליטים הבאים), צריך להישאר ממוקדים במיגור איומים ולהיזהר משחזור הרפתקאות שרווחו במלחמה האחרונה, הסבו (ועדיין מסבות) נזק, וכרגיל – הן נטולות אחראי, לא תוחקרו מעולם, ולכן גם חוזרות על עצמן.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
