השעה עכשיו כמה דקות אחרי 16:30 ומועייד פרוג'ה מהדק את כובע הקסקט לראשו, פותח את הדלתות של אוטובוס קו 68 של חברת אקסטרה, ומחייך לנוסעים הראשונים שממתינים בתחנה המרכזית בנתניה. על מקומות מהסוג הזה נהוג לומר שהזמן בהם עצר מלכת, אבל זה כמובן לא נכון. הזמן כאן לא עצר מלכת – הוא הולך אחורה. לנוסע הזה מועייד אומר "שלום", להוא "ברוכים הבאים", להיא "ערב טוב". חלקם אפילו משיבים לו. הוא "בן 50 פלוס", לדבריו, שזו למעשה דרכו המבוישת לומר 47. כבר קרוב לרבע מאה שמועייד בן אותו גיל, ואולי זו הדרך הטובה ביותר להישאר צעיר.
"אני אוהב את החיים", הוא מעיד על עצמו, ומוציא מהצידנית הקטנה שלו מיץ ענבים, בקבוק XL וחתיכת פיתה – דברים שיסייעו לו להעביר משמרת של יותר מתשע שעות. נפח עבודה שמתגבש לכדי כ-230 שעות בחודש. צורת הבילוי המועדפת על רבים מבני גילו היא להניח רגליים על השולחן, אבל מועייד אוהב את האוטובוס. זה לא אומר שאין לו תחביבים שלא מצריכים גלגלים. למשל, ריקודי דבקה, פולקלור ערבי שכבר לקח אותו לאירופה ומצרים. הרגליים מטופפות מאליהן על האספלט כשהוא נזכר בכך, כמו מנסות לפתוח שער שדרכו ישוגר הגוף כולו למקום אחר.
למועייד יש דברים שהוא אוהב, אבל מה שיש לו פחות זה זמן להשתעשע בהם. בשביל דבקה צריך לעמוד, ואילו בסדר היום של מועייד יש מקום לישיבה או שכיבה בלבד. או שהוא נוהג, או שהוא ישן, והכל הפוך ממה שאלוהים התכוון. מועייד באוטובוס כשיורד הלילה, ובמיטה כשבחוץ יש אור. הוא לא חוזר לביתו שבקלנסווה לפני 1:30 בלילה, ולוקח לו זמן להירדם. הוא שומע מוזיקה, מעשן נרגילה, ומתישהו הגוף מתרפה. הוא עוצם עיניים ופוקח אותן לא לפני 15:00 בצהריים – בדיוק בזמן לשתות כוס תה ולנסוע לנתניה.
יש לו ילדה יחידה, בת 13, שנולדה אחרי שנים של טיפולים. הוא מספר שהיא משחקת כדורסל, וממש היום יש לה משחק "מול כפר-יונה, תל מונד, אני לא בדיוק יודע". איך יידע? אין לו זמן להיות שם. מדי יום מועייד פוגש ילדים בני גילה. רובם נחמדים ומעריכים את האדם המבוגר שמסיע אותם מנקודה לנקודה. הם אפילו מתקפים את הרב-קו בלי שיצטרף לבקש זאת מהם, רוטינה שהוא מקיים בדקדקנות, גם כי ככה נהוג וגם כי מכל תיקוף הוא מקבל עשר אגורות. אבל יש גם ילדים אחרים.
פעם, מזמן, מועייד עבד בליטוש תכשיטים עם אביו. יש לו ידיים טובות, לכלי כרסום או להגאים כבדים – היינו הך. ב-2010, כשהיה קצת פחות "בן 50 פלוס" משהוא היום, מועייד ירד מהמשאית שעליה נסע במשך שנים והחליף מקצוע פעם נוספת. הוא אוהב לשרת, הוא אומר, אבל הבעיה היא שבישראל 2026 הנכונות לשרת היא לא תכונה מוערכת, אלא סטטוס מדיף ריח של חולשה. מועייד עובד בעבודה בסיכון.
ב-27 בנובמבר 2025 הוא נכנס לסטטיסטיקה שאין כמעט נהג אוטובוס שלא נכנס אליה. נהג אוטובוס שלא חווה אלימות ממליצים לו למלא לוטו, עד כדי כך יש לו מזל. בהתחשב במה שקרה לחלק מהקולגות שלו, דוגמת נהג אוטובוס בנתניה שנדקר באוקטובר שעבר ועדיין מורדם ומונשם במצב אנוש, גם מועייד יכול לראות את עצמו מבורך, למרות שהותקף.
"עצרתי לכמה ילדים בתחנה, בני 13-14, לא יותר", הוא משחזר. "שניים מהם זרקו אבן איך שפתחתי וברחו". האבן פגעה בשמשה שהתנפצה, אחד הרסיסים חדר לאצבע והדם ירד בלי הפסקה. מועייד הלך לבית החולים כדי שיתפרו אותו, האוטובוס הלך לבית חולים משלו כדי שיחליפו לו חלון, והחיים המשיכו. איזו ברירה יש. "לפעמים אתה לא מבין אם לתת שירות כמו שצריך או לברוח. זה מתסכל", אומר מועייד. "אם הייתי רוצה להרוויח יותר הייתי נשאר במשאיות, אבל אני אוהב אחריות, אוהב להתעסק עם אנשים, זה מעביר לי את הזמן".
× × ×
הפלאפון של מועייד מלא בסרטונים מהתקריות שבהן היה אמיץ מספיק כדי לתעד. אפשר רק להעריך בכמה מקרים לא היה לו את האומץ לכוון את המצלמה, וכך לא היה מי שיראה כמה מהביטויים הכי נחותים לצורת החיים המתקראת "ישראליות", אבל בהחלט היה מי שהרגיש. מועייד. הפמיליאריות שמפתח נהג אוטובוס בכסות הרפטטיביות של נסיעה באותם קווים יום אחרי יום – הערב מועייד נוהג ב-68, 67 ו-32 שחוצים את נתניה לאורך ולרוחב – מאפשרת לו אפילו להכיר את הפורעים בשמם. כמו נחמן, למשל, ילד שספק אם הספיק לשכוח את הפרשה שאיתה עלה לתורה, שפאות מסתלסלות מצדי ראשו, ציצית משתלשלת מחולצתו וכיפה גדולה לראשו.
הם לא נטפלים למועייד כי הוא ערבי. שני הנפגעים הקשים ביותר באירועי אלימות בגל תקיפות הנהגים האחרון, בנתניה ובשומרון, הם יהודים. לכל היותר, כאשר הם מבינים שהנהג ערבי – וקרוב לחצי מנהגי האוטובוס הצעירים הם כאלה – מתווספת שכבה נוספת של זעם. המקור לכל זה אינו גזעני, אלא אלים. הדלת היחידה שבשמה זה נעשה היא אלימות.
מועייד, נהג אוטובוס: "עצרתי לכמה ילדים בתחנה, בני 13-14, לא יותר. שניים מהם זרקו אבן איך שפתחתי את הדלת וברחו. לפעמים אתה לא מבין אם לתת שירות כמו שצריך או לברוח. זה מתסכל. אני אוהב אחריות, אוהב להתעסק עם אנשים"
נחמן וחבריו הם חלק מחבורות "התפוז המכני" שפועלות בשוליים הגיאוגרפיים או הסוציאליים של מדינת ישראל ומוצאות בנהגי האוטובוס קורבן זמין ונוח. "בנתניה יש יותר מדי בריונות של ילדים", אומר מועייד. "יש אזורים שאתה יודע שיהיה בלגן, ימים שאתה יודע שיהיו מסוכנים יותר. למשל, בחמישי, כשאני עושה קווי לילה שמסתיימים אחרי ארבע לפנות בוקר. שמעתי דברים גזעניים, במיוחד בלילות, ובמיוחד מאנשים עם כיפה. אני לא מבין אותם, איפה אלוהים שלכם? פחד חזק מבפנים אין לי, אבל לפעמים אני לוקח צעד לאחור. כשמתקדמים עם הגיל לומדים".
"אנחנו מדברים על שתיים-שלוש תקיפות ביום", אומר ישראל גנון, יו"ר ארגון נהגי התחבורה הציבורית. "אתמול בדיוק אומר לי חבר ועד שלנו שאבדוק אם אפשר להעביר את המשרד שלנו לחדר מיון. אני כל ערב מוצא את עצמי מלווה נהגים. נהיה אופנתי להרביץ להם", הוא מסיים בהומור מריר. מהנתונים של ארגון נהגי האוטובוסים בהסתדרות הלאומית, שמאגד את רוב הנהגים במדינה, ונחשפים לראשונה ב–”7 ימים”, עולה כי ב-2025 נרשמו 812 תקיפות נגד נהגי אוטובוסים. מדובר בעלייה של כ-17 אחוז לעומת 2024, אז היו 694 תקיפות. מעל 36 אחוז מאירועי האלימות בשנה החולפת הוגדרו כקשים עד קשים מאוד, וכללו שימוש בנשק קר כמו סכינים, בקבוקי זכוכית, מקלות ופטישי החירום של האוטובוסים. אין דרך טובה להיכנס לסטטיסטיקה הזאת, אבל יש דרך רעה במיוחד. חלק מהתקיפות הן מסכנות חיים ממש. סטטיסטיקה רשמית של משרד התחבורה אינה קיימת. או שהם הפסיקו לספור כי יש יותר מדי, או שהם לא התחילו לספור כי אולי זה לא חשוב מדי.
"כשהציבור רוצה להוציא את הכעס שלו הוא מפרש את התחבורה הציבורית ונהגי האוטובוסים כסמל שלטון", מציע גנון הסבר לתופעה, "מעין כרטיס ביקור של משרד התחבורה, חלק מהממשלה". מדבריו של גנון עלול להשתמע שגל התקיפות נגד נהגי האוטובוסים הוא עוד אמצעי להעברת ביקורת על הנעשה במדינה, לא שונה בהרבה (גם אם אגרסיבי יותר) מהסנטימנט שמובע באמצעות הפגנות. אבל נדמה שההפך הוא הנכון – וזה המצב במדינה, והשלכותיו על הפסיכולוגיה של החברה, שמנרמל אלימות ומנכיח אותה בכל צורות היומיום. זו לא תרבות נגד, זו התרבות. חברה שחיה בשנים האחרונות בתודעת מלחמה בלתי נגמרת, סופה שאותו מצב דחק לוחמני יחלחל מהחזית אל העורף. בריונות היא האופנה החדשה.
× × ×
אם אוטובוס היה חיה בטבע, ולא אמצעי תחבורה, הוא לא היה שורד. יש לו את כל מה שצריך כדי להפוך לטרף קל. "אוטובוס זה דבר שמאוד נגיש לפגיעה", אומר גנון. "הוא מאוד פתוח, גדול, מגיע בתדירות גבוהה, כל אחד יודע איפה יש אוטובוס. הנהג לבד, לא פעם הוא מבוגר, ונשאר לבד בקרב. אין לו את הכלים להתמודד עם הסיטואציה שבה הוא נמצא. למה זורקים אבנים על אוטובוס ולא על נהג אקראי בפרייבט? האוטובוס הוא ציבורי, של המדינה, הוא לא של אף אחד, בניגוד לרכב פרטי ששייך למישהו".
"הרבה מהאצבע המאשימה שלנו מופנית לעיריות שזה קורה בתחומן", מאשים גנון. "בסוף, זה נוער שנמצא בעיר, העיריות מכירות את המשפחות. האוטובוסים והנהגים נותנים שירות לתושבי העיר. הן היו צריכות להיות הראשונות לקפוץ ולהגן על התחבורה הציבורית. אבל זה לא המצב, זה הכי רחוק שיכול להיות. ראש עיר שקורה אצלו אירוע לא מוציא גינוי. אנחנו נמצאים שם, בטריטוריה של רצח. זה שזה לא קרה עדיין זה עניין של מזל. זה מאוד מסוכן, אין מה לעשות".
בחודש הבא יחלו בארגון הנהגים להעביר את כל החברים קורס של הכלה, "נלמד איך למנוע אלימות ואיך לזהות אותה כשהיא קטנה", מסביר גנון. כנראה קל יותר לחנך נהגי אוטובוס, מהם יש פחות, מאשר מדינה שלמה שהאלימות היא צורת ביטוי מועדפת בה. אבל גם הוא יודע שאולי הדרך הכי טובה להגן מפני אלימות מתפרצת היא לא ללמוד להפנות את הלחי השנייה, אלא להגן טוב יותר על הלחי הראשונה.
מועייד, נהג אוטובוס: "שים את עצמך במקום הנהג מירושלים, אתה במקומו לא היית נותן גז? הוא צילם, שלח לסדרנים, אף אחד לא הגיע. העיקר זה להישאר בחיים. אני בטוח שהוא חווה תחושה ברורה של סכנת חיים"
"צריך לייצר מחיצות יותר פיזיות בין הנהגים לנוסעים, ממש תא הפרדה", הוא אומר. לא שונה בהרבה מאלו שחוצצות בין נהגי מוניות לנוסעים בניו-יורק. "זה ייתן לנהג יותר ריכוז בנסיעה ויותר שקט. יצאנו במכרז ליחידת אבטחה פרטית, שהדרישה ממנה תהיה להגיע בתוך שש דקות לאירוע. אנחנו נלמד את הנהגים לקרוא למאבטחים לפני שהם מקבלים מכה. צריך לזהות את זה לפני, להזעיק את האבטחה בחוכמה. המאבטחים יהיו פרוסים עם אופנועים. פיילוט בנושא יחל בשבוע הבא, ואם העניינים יימשכו בקצב הזה, בקרוב לא רק לאוטובוסים יהיו קווים, אלא גם לאופנועים שמאבטחים אותם.
בשבוע שעבר נדרס למוות על ידי אוטובוס הנער יוסף אייזנטל ז"ל, שהוקף במפגינים שתקפו את הנהג. זה היה אירוע קיצון וטרגי, שלכאורה מציב את נהג האוטובוס בצד הפוגע ולא הנפגע. עבור מועייד מדובר בביטוי מעציב ומפחיד למצב שבו נמצאים הוא וחבריו. "שים את עצמך במקום הנהג מירושלים", הוא מבקש. "אתה במקומו לא היית נותן גז? הוא צילם, שלח לסדרנים, אף אחד לא הגיע. הוא צריך להיות משוחרר. חס וחלילה שלא יקרה לי דבר כזה. אני אנסה להימנע מזה בכל כוחי, אבל העיקר הוא להישאר בחיים. אני בטוח שהוא חווה תחושה ברורה של סכנת חיים".
"מה שקרה בירושלים זה אירוע מאוד כואב עבורי, כחרדי וכמי שאחראי על נהגי אוטובוסים. אני ממש נקרעתי מזה", אומר גנון. "אחרי שהתאוששנו מההלם, אמרתי לעצמי שבלי להוריד מהחומרה של האירוע, צריך לטפל בזה כמו בתאונת דרכים קטלנית. הטעות הכי קשה תהיה לבדוק את האשם בלי לבדוק מה גרם לתאונה, כי אז אתה לא מונע את התאונה הבאה. לפעמים צריך לדעת לסגור אזורים לאוטובוסים, למשל אם יש הפגנות או משחק גדול. צריך שמידע כזה יגיע בשיא המהירות לאותו סניף ובאותו רגע פשוט למנוע מאוטובוסים להגיע למקום. ברור שאוטובוס שנכנס למקום כזה הופך להיות מטרה. אני חושב שאף אחד לא אמר 'בוא נלך לפגוע בערבי'. כשהם זורקים אבנים הם זורקים על האוטובוס, הם לא יודעים מי הנהג. כשהם פותחים דלתות ומרססים גז פלפל, שזה הדבר הכי שכיח, הם לא יודעים מי הנהג".
× × ×
נהגי אוטובוס הם כמו זמרים. אלו זוכרים בעל פה את מילות כל השירים שלהם, ואלו את המסלולים שלהם. גם לנהגי אוטובוס יש שירים. שמותיהם הם מספרים. גם להם יש מילים, עובדיה בן-שלום, שדרות בן אב"י, בן-צבי, הגר"א, נחום, ישעיהו. הפסקול של כל נסיעה – קולות הרשרוש והשקשוק של האוטובוס הכבד שחולף על הבאמפרים, האוויר שמשתחרר מבוכנות הדלתות הנפתחות ונסגרות, והקול המתכתי המודיע על התחנה הבאה או על החובה לתקף בכל נסיעה.
פעם, אומר מועייד, הוא היה נוסע עם חלון פתוח, אבל עכשיו יורקים מדי פעם אז הוא משאיר אותו סגור. למועייד אין הסברים סוציולוגיים מעמיקים לשאלה מדוע הוא ושכמותו הפכו חשופים כל כך לאלימות. מעבר לתרבות של חקיינות, שבמסגרתה התקיפה השנייה מקרבת את השלישית, השלישית את הרביעית וכך הלאה – הוא חושב שזה תוצר של שיעמום. אם לאנשים היו תחביבים כמו שיש לו, אולי לא היה להם זמן לתקוף נהגי אוטובוס. ואולי אלימות היא התחביב. כל כך הרבה עוסקים בה, שאצל רבים היא ממש הופכת למקצוע.
בסביבות 19:00 מועייד זוכה להפסקה של כ-40 דקות. בעמדת הנוחות של הנהגים ניתן לשתות משהו חם, לשחק שש-בש או להתפלל, כל אחד לכתובת שהוא מוצא לנכון. מסביב לספסל העץ שמחוץ לעמדה מתאספים הנהגים ומחליפים ביניהם את הסרטונים העדכניים ביותר מאירוע הדריסה בירושלים, 24 שעות קודם.
אחד הנהגים, בעברו בעל מסעדה, מביא עימו את בנו הקטן לעבודה מדי פעם. הקונטרסט בין אדיבותו של זה להיעדר דרך ארץ של חלק מבני גילו מעורר השתאות. הוא מסדר את המטבחון הקטן, מוודא שבכוסות החד-פעמיות יש מספיק קפה שחור, כדי לחזק את הקלישאה על נהגי אוטובוס והמשקה המועדף עליהם, ובמעט הזמן שנותר הוא מכין קערת פופקורן ענקית שנדמה כי יכולה להאכיל חצי מעובדי מטרופולין.
ישראל גנון, יו"ר ארגון נהגי האוטובוס: "כשהציבור רוצה להוציא את הכעס שלו הוא מפרש את התחבורה הציבורית ונהגי האוטובוסים כסמל שלטון. היום אנחנו נמצאים בטריטוריה של רצח, העובדה שזה עדיין לא קרה זה עניין של מזל"
בניגוד למטרות המוצהרות של קורס ההכלה שגנון מתכנן לפתוח, אביו של נער הפופקורן חושב שזו לא הדרך לשרוד את הרחובות של נתניה. אולי לא בכלל, אבל בטח שלא עם כלי תחבורה גדול. "אם הם יראו שאתה סרדין הם יטרפו אותך", הוא אומר. "הם יחזרו אליך לאותו קו, יום אחרי יום. אני מדבר איתם בשפה שלהם, אם צריך. הם אומרים לי 'למה מי אתה?' ואני עונה להם 'למה מי אתה?' זה פושטים בלי כבוד שדוקרים נהג בן 70 שיכול להיות סבא שלהם, אבל העיקר הולכים עם כיפה וציצית". זה שהוא לא מאמין בכך שהכלה היא הפתרון, לא אומר שהוא מתכנן למות על הגבעה עם האוטובוס. בניגוד להרגליו בעבר, הוא כבר לא מתכוון לריב עם אף אחד שלא מתקף. הוא רק מביע את כאבם של נהגי הערב, שם באופן מובהק נוסעים מתקפים פחות, מתוך הבנה שמספר הפקחים שמסיירים בין האוטובוסים כשהחושך יורד קטן משמעותית.
מועייד מהנהן בשקט ופונה בחזרה אל האוטובוס שלו. הוא מסובב את ההגה הכבד באמצעות התפוח ומתקרב לעבר תחנת הרכב. בין הנוסעים צעיר עם בקבוק בירה. "אני מבקש, בלי הבירה", אומר מועייד בתקיפות הגדולה ביותר שבכוח נחמדותו הטבעית לייצר. "אז מה אתה רוצה שאני אעשה איתה?" משיב הנער. למועייד כנראה ברור שיש הרבה דברים שאפשר לעשות עם הבקבוק כדי שלא ייכנס לאוטובוס – להשליך לפח האשפה, למשל? – אבל הוא מציע פתרון אחר. "רד למטה", הוא אומר לנער. "תסיים לשתות, אני אחכה לך". שלוש לגימות מהירות, עשר שניות עיכוב, והאוטובוס ממשיך בדרכו, עם בקבוק זכוכית אחד פחות. ככה זה היום – בקבוק זכוכית שמופיע בתחנה הראשונה, לך תדע מה יעשו איתו בתחנה השלישית.
