בזמן שעיני העולם ממוקדות בשאלה מה תוליד המחאה ההמונית שמטלטת את איראן, המזרח התיכון מפגין גישה מאופקת, בוודאי בהשוואה לעיסוק האובססיבי של מדינות האזור בנושא הפלסטיני. ההתייחסות המרוסנת לא נובעת מחוסר עניין או מתחושה שהדרמה האיראנית לא נוגעת למדינות האזור, אלא משילוב בין חששות לזהירות שרווחים הן בקרב בעלי הברית והשלוחים ("פרוקסיז") של המשטר האיסלאמי והן בקרב יריבים מושבעים שלו.
החרדות העיקריות מסתמנות באופן טבעי בציר ההתנגדות, ובפרט אצל החברים השיעים בו. המשטר האיסלאמי למעשה ברא אותם בצלמו ובדמותו, בעיקר את חיזבאללה. גופים אלה נועדו לממש את היעד האידיאולוגי של יצוא המהפכה האיסלאמית, ובה בעת לשרת אינטרסים לאומיים איראנים. בראש האינטרסים הללו עומדים יצירת טבעת אש סביב ישראל - האויב המרכזי של טהרן (לצורכי הרתעה או פגיעה אם תפעל נגד איראן), וכינון "סהר שיעי" שיאפשר דומיננטיות איראנית והחלשת המדינות הסוניות (במיוחד אלה שמצויות בקשר הדוק עם וושינגטון).
הציר שטיפחה טהרן בהשקעות ענק במשך כמעט חצי מאה לא עמד ביעדיו במערכה האחרונה: לא מומש חזון איחוד הזירות שנועד לערער - ולבסוף למוטט - את ישראל; חברות מרכזיות בציר ספגו מהלומות אנושות (בעיקר חיזבאללה וחמאס), בעוד אחרות פשוט התפוגגו (משטר אסד בסוריה); וכעת האש מלחכת את עומק הגלימה של הרחם המולידה ומקור ההזנה החומרי והרעיוני של הציר כולו. וכך, שנתיים ושלושה חודשים אחרי מתקפת 7 באוקטובר - שנתפסה במחנה ההתנגדות כתחילת מימוש חזון אחרית הימים של הכחדת ישראל - התפתחה מציאות שמאיימת על קיום הרפובליקה האיסלאמית שיצרה ומנהיגה את אותו המחנה.
מדובר בחרדה שתוקפת את חברות הציר בכל פעם שמתפתח גל מחאה באיראן, והיו פעמים בעבר שהמשטר אף הסתייע בשלוחים (בעיקר בחיזבאללה) לדיכוי המהומות מבית. הפעם החרדות כבדות במיוחד בגלל שלוש סיבות: התחושה שהגל הנוכחי חסר תקדים בעוצמתו ומבטא זעם חברתי ודורי עמוק; החולשה של כל גורמי ההתנגדות שנפגעו קשות במלחמה; הנחישות שמפגין טראמפ. עבור חברות מחנה ההתנגדות השיעיות, נפילת המשטר האיסלאמי משמעה חזרה לתקופה שלפני המהפכה, אז הן היו קבוצות שוליים מקופחות במדינות שבהן חיו - לבנון, עיראק ותימן.
"נפילה אפשרית של המשטר האיראני תהיה רעידת אדמה טקטונית במזרח התיכון, בדומה להשפעה הדרמטית שהייתה למהפכה האיסלאמית ב-1979", מסביר דני סיטרינוביץ, מומחה לאיראן ולציר ההתנגדות. "שלוחי המשטר בטהרן לא בהכרח יקרסו, אך הם ייחלשו דרמטית. במצב כזה גורמי הממשל במדינות שבהן הם פועלים וסבלו מהם ומהמעורבות העמוקה של איראן עשויים להתחזק, ובראשם ממשלת לבנון, לצד מדינות מעבר למזרח התיכון שבהן יש קהילות שיעיות שהיו תחת השפעה עמוקה של המשטר האיראני, למשל בניגריה, בחוף השנהב ובמדינות דרום-אמריקה".
הדילמה החריפה ביותר ניכרת בחיזבאללה - הבן היקיר של הרפובליקה האיסלאמית שמהווה בשר מבשרה, ונתון בעצמו במלכוד בימים אלה נוכח הלחץ הגובר עליו להתפרק מנשק, והאיום הגובר למהלך צבאי ישראלי רחב לצורך נטרול האיומים שהוא ממשיך להציב בדרום לבנון. בנסיבות הנוכחיות הארגון לא מצפה כמובן לסיוע מטהרן, אבל גם נזהר שלא להבטיח לתמוך בה במקרה ותותקף. "אנו עומדים לצד המשטר בהתמודדות נגד אמריקה וישראל המנסות לזרוע כאוס ומציתות הפגנות באמצעות סוכנים, ובטוחים שהרפובליקה האיסלאמית תישאר חזקה ויציבה", נמסר בהודעה לקונית שחיזבאללה פירסם השבוע, בלי להבטיח לסייע לטהרן אם תותקף.
"מאז החלה הפסקת האש, חיזבאללה מצוי ממילא במגננה אסטרטגית. הארגון הוריד פרופיל, נמנע מלהגיב לתקיפות ישראל ואפילו במהלך מבצע 'עם כלביא' לא סייע לאיראן", מסביר פרופ' אייל זיסר מאוניברסיטת תל-אביב. "המשך המהומות באיראן, ואפילו מהלך אמריקאי מוגבל, לא בהכרח יציתו אש בגבול הצפון ולא יוציאו את חיזבאללה ממצב המגננה. כרגע ניכרת בהנהגת הארגון, כמו בצמרת בטהרן, תקווה שהמשטר יכיל את המחאה ויצליח לספוג מכה אמריקאית אם וכאשר תגיע. באשר לתרחיש של ערעור המשטר באיראן - חיזבאללה כרוך ביסודו בשלטון הזה, אבל הוא גם ארגון לבנוני שנטוע בעדה השיעית בלבנון. הוא יוכל להתקיים גם אם המשטר ייפול, הגם שיידרש לשינויים משמעותיים ברוח לבנוניזציה ופחות כארגון צבאי חמוש".
ברקע נשמעים בלבנון קולות יותר ויותר נועזים נגד חיזבאללה ויש תקווה צנועה שהממשלה תפגין תעוזה לפעול נגדו, או שמנגד (ובסבירות נמוכה יותר) הוא עצמו יתגמש בנושא הנשק, בפרט מדרום לליטני.
חמאס אינו פרוקסי קלאסי, אבל הוא מוטרד מקריסת בעל ברית ותיק וחזק. הג'יהאד האיסלאמי מודאג יותר: הוא קשור בכל היבט למשטר בטהרן וקיצו עלול לבשר על קטיעת צינור החמצן שלו
עלי אל-אמין, עורך העיתון "אל-ג'נוביה", בלט השבוע בסדרת אמירות חריפות במיוחד נגד חיזבאללה: "הוא מגן על איראן לפני שהוא מגן על לבנון"; "הנשק של חיזבאללה גובה מחיר כבד מהלבנונים יותר משהוא תורם להם ומזמן לכולנו מלחמה בקרוב"; "ההתנגדות הפכה ממבטאת של רצון העם למייצגת אינטרסים של מגזרים צרים ושל מדינות זרות".
פרופ' זיסר מוסיף בהקשר הזה: "לצד השמחה האותנטית לאידם של האיראנים, מקנן בביירות חשש מהשלכות של מהלך אמריקאי נגדם, בעיקר תגובה איראנית שתחולל הסלמה רחבה באזור".
"החות'ים לא מפגינים עד כה לחץ, היות שמלכתחילה הם לא רואים עצמם כפרוקסי איראני במלוא מובן המילה, ומערכת היחסים שלהם עם טהרן נתפסת בעיניהם כברית או שותפות אינטרסים", מסבירה ענבל נסים-לובטון, חוקרת תימן ממרכז דיין. "לאחרונה החות'ים החלו לטפח קשרים גם עם רוסיה וסין, בין היתר כדי להרחיב את בסיס הסיוע שלהם ואת מקורות הנשק, ובכלל נראה שהם מוטרדים כרגע יותר מהמתרחש בדרום תימן (החיכוך בין סעודיה לאיחוד האמירויות בנוגע לגורם הדומיננטי באזור הזה(, ומכינון היחסים בין ישראל לסומלילנד הסמוכה לתימן".
תמיד היו בן חורג
המיליציות השיעיות בעיראק נותרו משענת כמעט יחידה ודי רעועה עבור המשטר האיסלאמי. אבו-חוסיין אל-חמידאווי, ראש "כתאא'ב חיזבאללה", המיליציה השיעית הגדולה בעיראק, הודיע השבוע כי "ההגנה על איראן היא הגנה על האומה המוסלמית כולה. אנו עם אחינו באיראן במים ובאש. על האויב האמריקאי לדעת כי מלחמה נגד איראן אינה פיקניק. האש שתוצת לא תכבה והמחיר שוושינגטון תשלם יהיה כפול מהרווח שטראמפ מפטנז שיקצור". ואולם מנגד ניכר חשש עמוק בממשלת עיראק מהאפשרות שהמדינה תהפוך לשדה התגוששות ותשלם מחיר כבד עבור איראן. בניגוד לחיזבאללה, שממנו הציפיות האיראניות לתגובה נמוכות (במקרה של תקיפה אמריקאית), המיליציות בעיראק והחות'ים בהחלט יכולים להשתלב בפעילות נגד ישראל - ביחד עם מהלך איראני או אף בלעדיו או במקומו.
הפלסטינים היו תמיד בן חורג במחנה ההתנגדות, סונים בקבוצה שרובה היה שיעי, ולא פעם אף התפתחו סכסוכים בינם ליתר החברות, כשהבולט בהם הוא הקרע החריף בין חמאס למשטר אסד עקב דיכוי האחים המוסלמים בראשית מלחמת האזרחים במדינה. חמאס אמנם אינו פרוקסי קלאסי של איראן, אבל הוא מוטרד מקריסת בעל ברית ותיק וחזק. דאגתו של הג'יהאד האיסלאמי עמוקה יותר, משום שהוא היה קשור בכל היבט למשטר האיסלאמי וקיצו עלול לבשר על קטיעת צינור החמצן הכלכלי והצבאי שבלעדיו אין לארגון קיום. שני הארגונים כמעט שלא מתייחסים בפומבי למחאה, קל וחומר שלא מציינים את דבר הטבח ההמוני במפגינים ואת הדיכוי האכזר של המשטר.
חרדות מסוג אחר ניכרות גם בקרב יריבות מושבעות של טהרן, כאלה שסבלו מנחת זרועו של המשטר האיסלאמי לאורך השנים, ובסתר ליבן מעוניינות לראות אותו נעלם, ובראשן המפרציות. אלה נמנעות מהתייחסות פומבית, ודאי שלא מפגינות התלהבות ועידוד. להפך. השבוע דווח כי מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, ביקשו בימים האחרונים מטראמפ להימנע מתקיפה באיראן שתזעזע את שוק הנפט העולמי, לרבות פגיעה במשק האמריקאי. קטאר החלה לעשות את מה שהיא מומחית בו - תיווך - בין טהרן לוושינגטון (גם עומאן מקדמת מצידה יוזמות דומות). אפילו משטר א-שרע שעוין במיוחד את טהרן מקפיד לשמור על שתיקה מחשש לתגובה כואבת. איראן אמנם איבדה את רוב השפעתה בסוריה בשנה האחרונה, אך עדיין מסוגלת להסב נזק למדינה הבלתי יציבה.
הגישה הערבית מבוססת כנראה על שילוב בין החשש שהנמר הפצוע בטהרן עלול עוד לנקום, לסלידה ממהפכות עממיות, דגם שעלול להקרין על הקהלים במדינות האזור שעודן מלקקות את הפצעים הכואבים של האביב הערבי שפרץ לפני עשור וחצי.
הזדמנות ותזכורת
וכך, בעוד בישראל שוררת אופטימיות לגבי עליית משטר ליברלי ואולי אף פרו-ישראלי, בעולם הערבי חוששים מכאוס בטהרן שיקרין החוצה או מתפיסת השלטון בידי קבוצה קיצונית יותר מתוך האליטה הנוכחית. "מדינות המפרץ אמנם רואות במשטר האיראני איום כבד, אבל הן מפגינות גישה מפוכחת נוכח המחאה", מסביר עלי אל-מרבעי, עורך העיתון "כול אל-ערב" המתפרסם בפריז, ומדגיש: "קיים חשש מהתפתחות אנרכיה שתגלוש במהירות לכל האזור, לצד הכרה שאין בטהרן כרגע הנהגה שמסוגלת לתפוס את השלטון, וכי במקום הרע הקיים עלול להתפתח סיוט גדול עוד יותר".
ויש גם חשש ערבי שמי שיזכה מקריסת המשטר האיסלאמי תהיה ישראל: גם היעלמות של איום חריף וממושך; גם חיזוק הקשר בינה לוושינגטון; וגם אפשרות לעליית משטר חדש שיהיה בברית עימה או אף נתון להשפעתה. בהקשר הזה מסביר החוקר המצרי ד"ר עימאד ענאן: "למרות ששלחה זרועות לכל רחבי האזור, טהרן נתפסת בעיני הערבים גם כגורם שמרסן את ישראל. המסקנה הערבית היא כי חלל שייווצר בעקבות התמוטטות או היחלשות השלטון האיראני ינוצל על ידי ישראל לביסוס הגמוניה אזורית וימצא ביטוי בולט בהתנהלות קיצונית בנושא הפלסטיני. בין הפטיש הישראלי לסדן האיראני, הערבים עלולים למצוא עצמם רק תחת הפטיש הישראלי".
עוד גורם שמפגין אי-שקט ביחס למחאה באיראן זה הטורקים, כששר החוץ הקאן פידאן אף הכריז השבוע כי אנקרה סולדת מפעילות כוחנית נגד המשטר בטהרן. נראה כי גם כאן ניצב חשש מזעזועים אזוריים, לצד אפשרות שישראל תזכה בהישגים אסטרטגיים.
ענבל נסים–לובטון: "החות'ים לא רואים עצמם כפרוקסי איראני אלא יותר כשותפי אינטרסים. לאחרונה הם החלו לטפח קשרים עם רוסיה וסין כדי להרחיב את מקורות הנשק"
ויש בעולם הערבי מי שאף מרחיקים לכת בכל הנוגע להשלכות נפילת המשטר האיסלאמי. הפובליציסט המצרי א-סייד שיבל פירסם השבוע מאמר באתר האינטרנט של הג'יהאד האיסלאמי תחת הכותרת "איראן - מבצר ההתנגדות האחרון", ובו הוא מזהיר את העולם הערבי משמחה נוכח נפילה אפשרית של המשטר האיסלאמי, קל וחומר מעידוד המחאה, בטענה כי הדבר מנוגד לאינטרסים של מדינות ערב: "היחלשות או התמוטטות המשטר בטהרן משמען פתיחת הדלת לעידן של הגמוניה אמריקאית-ישראלית שתלווה בסיפוחי שטחים ובביטול העצמאות של הערבים. האזור כולו ייכנס ל'לילה פוליטי ממושך' ובמוקדו כניעה לתכתיבים חיצוניים".
בשיח הישראלי נטען, ובצדק, כי גם אם המשטר ישרוד את הגל הנוכחי, למשל בכניסה מהירה למו"מ בסוגיית הגרעין, ברור שהוא ברווז צולע ושהגל הבא בדרך (ולא בעוד זמן רב) - וייתכן שהוא זה שימוטט את הסדר הקיים בטהרן. התרחיש הזה צפוי להקרין גם על ציר ההתנגדות. משטר מוחלש משמעו קושי להמשיך ולתמוך בחברות הציר (צבאית וכספית), וכנראה גם הפגנת זהירות בכל הנוגע לעידודן לפעול, בפרט נגד ישראל.
הטלטלה בטהרן עשויה איפוא לזמן לישראל שיפור ממשי במצבה האסטרטגי, אך מחייבת גישה מפוכחת: להיזהר מהתערבות ישירה; להכיר במבט רווי החשדנות שמתפתח כלפיה בעולם הערבי; להבין שקריסת מנהיגת מחנה ההתנגדות אין משמעה קיצו של הרעיון ושל האיבה המושרשת כלפי ישראל; וכמו לפני 7 באוקטובר - להפנים ששום דרמה אזורית לא תעלים את הנושא הפלסטיני שמחייב דיון מעמיק ונוקב שממנו בורחת ישראל בעקביות.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
