1. צבור הצטברו כמה דברים שמצערים לי את הלב. אני משתף, כי חשוב שנצטער ביחד. אני זוכר את היום שהבנתי לראשונה כי כאשר אריק איינשטיין שר את "צער לך וצער לי", הוא מזמין את הגברת "לארוחת צעריים". זה העיף לי את הראש ודאגתי גם שזה יהיה כתוב כך בשירונט, כי משחק המילים הזה הלך לאיבוד עם השנים, אבל מה שחשוב יותר זו ההבנה שלפעמים צריך להתמסר לצער הזה. לתת לו מקום. לאכול צעריים.
אז הצער הראשון הוא על לוחם עוקץ שנפצע בגופו במלחמה, אבל לא רק בגופו, ולפני שהוא מגיע לכל מקום הוא מברר אם יש שם כלב. אדם שהסתובב עם כלבי תקיפה בעזה ולבנון, חושש היום להיות עם כלב באותו חלל.
יש מי שחושב שהמלחמה נגמרה, אבל זה לא נכון. רחוק מכך: יש אסיפת הורים, אפרת אמרה לי. הערב בזום. איזה כיף אני חושב, איזה דבר גאוני לעשות את זה בזום, במה זכיתי? כשמתחיל הזום אני מבין במה זכיתי: במורה שנמצא בסבב חמישי בעזה. בקליטה החלקית שיש לו שם, באיזה מגנן בקו הצהוב, הוא מאלתר חדר ישיבות, ואנחנו מדברים על הילד בשיחה שהתפאורה שלה היא הכי ישראלית שיש.
2. קפיצה נחשולית לצער אחר. יום הולדת שלוש לכפיר ביבס ז"ל. ירדן אביו מעלה סטטוס ומתנצל שהביא אותו לעולם כה אכזר. זה קופץ לי בפיד ושובר לי את הלב. נזכור ולא נשכח, אני ממלמל לעצמי. אסור שנשכח. אוי מה היה לנו. במידה רבה זה עדיין לא נתפס. הצילומים של הביבסים בעזה, האם המבועתת שמחזיקה את שני אפרוחיה בלב המקום הנורא בעולם. רגעים שפצעו את הלב הקולקטיבי. עברנו הרבה דברים מאז, אבל הפצע ההוא לא יגליד. אסור שיגליד. הזיכרון חייב להיות חי: אנחנו חיים ליד מפלצות אשר ברגע שיתאפשר להם יעברו את הגדר וייקחו את ילדינו הקטנים. הם גם יוציאו אותם להורג בדם קר, ויעשו דברים איומים נוספים שהדעת איננה יכולה לתפוס, זוועות שהציבור לא בהכרח מכיר ואולי טוב שכך. אבל אולי לא. אולי צריך שיכיר. כדי שלא נתקרר. שלא נצטנן. לעולם.
3. אנחנו בסדר ספורדי של הדברים, אין פה כמובן סדר חשיבות, אבל גם זה מצער אותי, אם כי כמובן זה צער אחר: הכנרת לא מתמלאת. רחוק מכך. אנשים נמצאים בתודעת שפע, כי ירד המון גשם, אבל הוא לא ירד במקומות הנכונים. אם מה שירד ביבנה בסופה ההיא היה יורד על הכנרת, היה מצבנו טוב. אבל הכנרת קיבלה פירורים. והיא מרוקנת ועצובה. ולא נראה שחורף אחד יספיק פה.
גדלתי ברמת הגולן ביישוב חקלאי. השיחה על הגשם לא הייתה שיחת חולין. זה לא היה עניין של נימוסים לשאול על מזג האוויר. זה היה עניין כמעט קיומי. בכל חורף עלתה השאלה מה עם הכנרת ומה עם המאגרים. כשהם היו מלאים, גם הלב היה מלא. כשהכנרת פקעה, גם הלב פקע מאושר. ובשנים השחונות הייתה דאגה אמיתית לשדות ולעצים.
הנה משהו שמי שמכיר את עולם בית הכנסת קמעה, יקרא ולא יצטרך הסבר נוסף: בתפילת הגשם בסוכות החזן היה לובש קיטל, באווירת ימים נוראים.
דבר מצחיק שאמא שלי סיפרה לי השבת על קיטלים, גם הוא קצת מגזרי, אבל זה לגמרי יכול היה להיות גם חלק ממערכון קורע, אילולא קרה במציאות: הזמינו רבנים, בהם את אבא שלי, לבית מטבחיים. סיור שקשור לענייני כשרות. ואמרו להם שצריך להביא חלוקים בגלל ענייני היגיינה. אבל מאיפה יהיו לרבנים חלוקים? ובכן, הם הביאו קיטלים. דמיינו עשרה רבנים מסתובבים במשחטה עם קיטלים של ימים נוראים ותגידו לי שאין רגעים של אושר בעולם הזה. זה באמת קורע.
4. אבל בצער עסקינן. אז נחזור לצער הזה. ונקדיש פסקה למפגין אחד צעיר מאיראן. בחור אחד, נניח בן 20, שחי בגטו הגדול בעולם. נכפה עליו לחיות במקום קיצוני כל כך. והוא רוצה חירות. רוצה שינוי. ויוצא לרחובות, כי מנהיג המעצמה הגדולה בעולם הודיע לו שהעזרה בדרך. הוא מסכן את נפשו ברחובות כדי להפיל משטר נאצי. אין לו נשק. אין לו סיכוי מול המשטר הנורא, שמולו הוא ניצב בידיים חשופות. הוא לוקח בחשבון שישלם בחייו בשביל איראן חופשית. וברגע האמת הוא היה שם, ברחובה של עיר ולצידו מאות אלפים, מעל מיליון בני אדם אמיצים. ונפתחת עליו אש. והעזרה, היא לא מגיעה. הסיוע שדחף אותו להאמין שהוא קצת יותר מוגן, שיש לו קצת יותר סיכוי - מבושש לבוא.
אני חושב על המפגין הזה הרבה. על אומץ ליבו. על חייו שנגדעו. הוא כבר איננו איתנו, אבל אולי את האחרים עוד ניתן להציל. איראן עודנה נאצית ואמריקה עודנה חזקה.
אולי עוד לא מאוחר.
5. נחמה לסיום. ערב, ואצלנו בבית בגוש עציון מתכנסים פצועי חרבות ברזל תושבי הגוש. יש רבים כאלה פה. גוש עציון שילמה מחירים כבדים ביותר במלחמה.
בתוכנית האמנותית יש אוכל טוב וגם הפתעה: אריאל זילבר. נכס צאן ברזל. בגיל 82 הוא יורד מהמונית ורוצה לסחוב את הציוד. אנחנו מתעקשים שייכנס. אנחנו נסחב.
הוא לא ילד, אבל כשהוא מתחיל לשיר קשה להבחין בכך. במשך כשעה הוא משמח לבב אנוש, השירים שלו כל כך ישראליים ורלוונטיים והעיניים נוצצות כמו פעם. בקהל יושבים ילדים שעברו מלחמה קשה. קשה באמת. היתקלויות אכזריות, פציעות שעדיין ניכרות בגופם ובנפשם. ואריאל שר להם "הו תן לי כוח, הו תן לשכוח", ולרגע אחד הכל נראה קצת יותר אפשרי.
שבת שלום.
