"רגע מהפכני" הוא מושג שמתאר נקודת זמן נדירה שבה מתלכדים יחד כמה תהליכים למעין סופה מושלמת שמביאה לערעור או למיטוט הסדר הקיים. ייתכן שרגע כזה התקיים באיראן בלילה שבין רביעי לחמישי בשבוע בעבר. אחרי ימים שבשיאם מיליוני מפגינים שטפו את רחובות המדינה לאחר שנשבר מחסום הפחד מהמשטר, שמצידו הגיב בטבח המוני, ריחפה באוויר באותן שעות תקווה להתערבות אמריקאית, מהלך שקיוו כי יביא לפגיעה דרמטית במשטר ולשינוי היסטורי באיראן.
אבל "העזרה בדרך" שהבטיח טראמפ לא הגיעה, ונראה שאותו רגע מהפכני חלף. קיימת טענה שנתניהו הוא זה שבלם את התקיפה האמריקאית לאחר שהסביר לטראמפ שמערכות ההגנה של צה"ל לא ערוכות לעימות רחב שבו תותקף ישראל, אבל נראה שמה שהשפיע היה גם, ואולי בעיקר, ידידיו הקרובים של טראמפ - מנהיגי קטאר וטורקיה (קרוב לוודאי שגם הסעודים פעלו מאחורי הקלעים) - שהסבירו בפומבי שמתקפה תערער את יציבות האזור ונעזרו במושגים שמובנים לנשיא האמריקאי, כמו זעזוע שוק הנפט ומשבר כלכלי עולמי.
בכך תמו אך ממש לא נחתמו שלושה שבועות דרמטיים שכמוהם לא חווה המשטר האיסלאמי מאז כינונו. המחאה אמנם הוטבעה בדם (האומדן - בין 5,000 ל-12 אלף הרוגים - חסר תקדים מראשית המהפכה), והמשטר השיב מקצת ההרתעה שלו באמצעות הברוטליות וציד המשתתפים בהפגנות, אבל ברור שלא ניתן להשיב את השד לבקבוק. הזעם של הדורות הצעירים שלא חוו את המהפכה או חשים מחויבות כלפי המשטר האיסלאמי, ומנגד מכירים את מקסמי העולם הגדול וחנוקים על ידי הקוד האיסלאמי, התעצם ורווי כעת גם ביצר נקמה ובתעוזה שמצאו ביטוי בעובדה שבגל הנוכחי נהרגו כנראה כמה מאות מאנשי המשטר.
בשלב הזה נראה שהמשטר הצליח לשרוד ולא התפתחו תופעות כמו אלה שהביאו לקריסת שלטון השאה, ובראשן בקיעים ורפיון בכוחות המזוינים. למען יראו וייראו התפרסם השבוע שמו של ג'אוויד חאלס, חייל איראני שסירב לירות במפגינים ובית המשפט באיראן פסק שיוצא להורג. המקרה הזה אמור לשמש מבחן לאיומי טראמפ שהתגאה כי המשטר ביטל 800 גזרי דין דומים שעליהם הוחלט.
*
ואולם, המשטר מפוכח דיו להבין שהסיכון לקיומו מוחשי מאוד, וגם מכיר בכך שאין ביכולתו לתת מענה למצוקה הכלכלית החריפה שהציתה את המחאה, ומקורה בין היתר בסנקציות הבינלאומיות על איראן. מענה אמיתי מחייב הבראה ושינוי מבני במשק האיראני - לרבות הגבלת האחיזה העמוקה של מנגנוני המשטר בו - דבר שלפחות כרגע נראה לא סביר.
"ההתנהלות הזאת צפויה לדחוף את איראן למלחמת אזרחים", מסביר בשיחה השבוע פרזין נדימי, חוקר עמית במכון וושינגטון. "גל המחאה חיסל את שרידי הלגיטימציה שעוד היו למשטר, וייתכן שנראה תהליך של 'צפון-קוריאיזציה', כלומר החרפת הדיכוי מבית, לצד אולי חתירה לנשק גרעיני כאמצעי לשימור השרידות נוכח איומים גוברים מבית ומחוץ. יש אמנם מנהיגים בתוך הממסד כמו רוחאני, זריף או הנשיא פזשכיאן, שרוצים להרחיק את המנהיג הישיש ולמנוע הסלמה עם וושינגטון, אבל סביר להניח שמשמרות המהפכה יטרפדו רעיונות כאלה ויבססו עוד יותר את כוחם בצמרת".
גישה דומה הציג גם ד"ר מאיר ג'בדנפר מאוניברסיטת רייכמן בשיחה שלשום: "חמינאי היה זה שחנך את אסד בביצוע פשעי המלחמה נגד בני עמו במלחמת האזרחים בסוריה, וכעת החל ליישם את השיעור הזה גם באיראן. האזרחים מאוכזבים שטראמפ לא הגיע לעזרתם, אבל עדיין מקננת בהם תקווה שזה יתממש בקרוב. בין לבין חשוב לעקוב אחר אפשרות שחלק מהמחאה תתפתח לכיוונים של מחתרות חמושות שיפעלו נגד המשטר, ממש כמו הארגונים שחוללו את המהפכה ב-1979, וברור שתרחיש כזה נטוע עמוק במוחו של המשטר האיסלאמי".
לצד האפשרות להקצנה בצמרת, יש גם הערכה (או תקווה) אופטימית יותר לגבי מאמץ לריכוך המתח הפנימי ואף לגבי השתנות הדרגתית של השלטון. "גם אם המשטר צלח את הגל הנוכחי, איראן לא תשוב להיות מה שהייתה", מסביר החוקר הלבנוני סאם מנסא. "יש אפשרות להתחזקות גורמים פרגמטיים במשטר שמבינים את ההכרח בוויתורים כואבים, בעיקר למען הקלת הסנקציות. ייתכן שזרם כזה גם ישאף לפיוס לאומי או להקמת ממשלה שתייצג יותר גוונים מקרב העם. ברור שהמשטר הגיע לקיצו, אבל לא נראה בהכרח קריסה או שינוי מיידיים אלא כניסה של איראן לתהליך השתנות ממושך וכואב". מדובר במעין תרחיש טיאנאנמן - הכיכר בסין שבה דיכא המשטר ב-1989 את המחאה - שם הטראומה תועלה לרפורמות, בעיקר כלכליות, ששינו וייצבו בהדרגה את המדינה.
*
שאלה נוקבת נוספת נוגעת למהלכי ארצות-הברית שקשה מאוד לחזות אם וכיצד יתרחשו כשמדובר בטראמפ, אשר מצידו מאותת שהוא רוצה "הכרעה מהירה". כאן מתחדדת השאלה אם הנשיא האמריקאי מבין את השוני בין מבצע "עריפה" נקי כפי שבוצע בוונצואלה לבין התמודדות עם משטר אידיאולוגי קנאי. גם אם משטר האייתוללות מייצג מיעוט במדינת הענק, בת 93 מיליון איש, הוא עדיין רב-עוצמה והכרעתו מחייבת מבצע קרקעי - שלא בטוח שלוושינגטון יש יכולת או רצון לקדם.
כמו במקרה של חמאס, גם בהקשר האיראני יש להבין את כוח האידיאולוגיה כדלק קיומי. "המשטר הזה שרד מכות קשות בעברו, בין היתר משום שהשכיל לפתח מדינה בתוך מדינה, כשבמרכזה הממסד הדתי ומשמרות המהפכה. גם אם יצוצו קולות מתוך הממסד שקוראים להשתנות, סביר להניח שהם ייגדעו, כמו בעבר", מסביר החוקר העיראקי ד"ר מות'נא עבדאללה.
החוקר הלבנוני סאם מנסא: "המשטר הגיע לקיצו, אבל לא נראה בהכרח קריסה או שינוי מיידיים אלא כניסה של איראן לתהליך השתנות ממושך וכואב"
הדיווחים על צבירת כוחות אמריקאיים באזור ממשיכים להציב אפשרות ריאלית של תקיפה קרובה נגד המשטר האיסלאמי. ואולם, גם אם יספוג מכות קשות, לרבות חיסול חמינאי או פגיעה במתקנים אסטרטגיים, הוא לא בהכרח יתמוטט, והתקיפה לא תצית בוודאות גל מחאה אפקטיבי יותר מזה האחרון. אפשר שמתקפה כזאת דווקא תפתח מערכה ממושכת שבה טהרן אמנם תיפגע קשות, אבל עדיין עלולה להסב נזק לנכסים אמריקאיים באזור, לזעזע את שוק הנפט העולמי (20 אחוז מהגז הטבעי הנוזלי ו-25 אחוז מסחר הנפט הימי עובר דרך מצרי הורמוז שהאיראנים עלולים לסגור), וייתכן אף שתנסה לפגוע בישראל, בין היתר בניסיון ללבות להט של מלחמת ג'יהאד באזור.
איראן נכנסת לתקופה שמשכה לא ברור של חוסר יציבות ואי-ודאות שמלווה בשלוש שאלות: אם, כיצד ומתי תתרחש המעורבות האמריקאית; מה יהיו צעדי המשטר נגד התסיסה מבית; ואם (וליתר דיוק מתי ובאיזו עוצמה) תתחדש המחאה נגדו - ואם הפעם יושלמו הפערים של היעדר ארגון, מנהיגות ואג'נדה. המצב הרגיש מחייב כמובן את ישראל להמשיך ולעקוב בקפדנות אחר המתרחש ולזהות איומים שעלולים להתפתח, אך בו בזמן גם להישמר מתחיבת ידיה לזירות פנימיות באזור. ההיסטוריה לימדה כי בחישה כזאת מולידה יותר נזק מתועלת.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
