1. כשהייתי בכיתה ד' הצטרפתי לחבר שהוריו לקחו אותו להופעה של הגשש החיוור. זה היה ערב מצחיק ונפלא. כל הדבר הזה היה לי גרנדיוזי ומיוחד. פעם ראשונה שהייתי בהופעה כלשהי. לקראת סוף המופע, הגששים שרו את "מים לדוד המלך" עם החצאיות הקצרות האלה, ובכל פעם שהרימו ידייהם ראו להם את התחתונים. אני לא שמתי לב לזה. ראיתי אותם שרים, ושמתי לב שיש אקסטזה של צחוק בקהל אחת לכמה שניות, אבל לא הבנתי למה. בשלב מסוים התחלתי לצחוק גם. קצת מחוסר נעימות וקצת כי הצחוק הקולקטיבי הדביק אותי. רק בדרך הביתה, כשחבר שלי ציין את הרגע הזה שבו ראו להם את התחתונים כפסגה קומית (מדובר באייטיז, אל תשפטו), הבנתי שלא הבנתי. עברו מאז כ-40 שנה ואני עדיין קצת מתבאס בשביל הילד שהייתי, ההוא שזייף צחוק ופיספס את הרגע הקומי הפשוט שבאמת התרחש שם.
2. צריך קצת דינמיות מחשבתית בשביל להבין את המעבר שאני עושה פה, לאירוע אחר שמשחק לי בראש לאחרונה. תהיו איתי: אחד הדברים שנהגתי לעשות במשך שנים, מאז שטיילתי בסוואנות באפריקה, זה להסתכל על סרטי טבע לפני השינה. בהתחלה ביוטיוב ובשנים האחרונות בטיקטוק ובאינסטה ובכל מקום שאפשר לגלול בו. אגב, לסיינפלד יש תובנה מושלמת, ממש פסגה קומית בעיניי, על סרטי טבע. הוא אומר שאתה תמיד בעד החיה שעליה הסרט: אם הסרט הוא על האיילה אז אתה מעודד אותה לברוח מהנמר, מתפלל שתימלט מציפורניו; ואם הסרט הוא על הנמר, אתה צועק לטלוויזיה: תפוס את הבת זונה הזו.
לא משנה. מה שרציתי לומר זה שלאחרונה קרה דבר מצער. לסרטוני החיות נכנס ז'אנר בלתי נסבל של סרטוני בינה מלאכותית.
3. העניין הוא כזה: יש סרטוני חיות מטומטמים בהגזמה, על פיל שמאמץ קוף קטן ומניק אותו. זה לא מפריע לי. סתם מביך. הבעיה היא שיש סרטוני בינה מלאכותית שמתחילים להיראות ריאליסטיים, ולוקח לך זמן לקלוט שזה לא אמיתי. האפקט של זה הוא נורא וכפול: זה גם גורם לך לחשוד בכל סרטון שאתה רואה ואתה לא מסוגל להתמסר לשום סרטון בטרם וידאת שזה לא AI, אבל זה גם מעורר בך שאלה עמוקה יותר: למה בעצם זה מפריע לי? אם יש סרטון AI שנראה כמו אמיתי, למה זה אמור להרוס לי את ההנאה? למה אני מרגיש מחוּלל? למה זה הוציא לי את כל החשק? אם הבינה המלאכותית מסוגלת לייצר סרט טבע קצר שנראה ממש אמיתי, למה שלא פשוט איהנה ממנו? למה חשוב לי לברר שזה סרטון אמיתי?
4. אבל עזבו הכל. הרסו לנו את סרטי הטבע, לפחות יש עדיין קצת דוקו ישראלי. גם זה ייגמר מתישהו, אבל בינתיים זה כאן וכדי להירגע אני צופה בפרק השלישי של הסדרה על אביתר בנאי. אני חושש כל כך שהסדרה תסתיים. אחח, איזה פרק. כמה חסד. יש בפרק הזה רגע שבו אביתר חוזר מהיכל התרבות ומגלה שהוא נעול מחוץ לבית. שלוש דקות שאין סימבוליות מהן על הפער בין תהילת ההיכל המלא, לתחנונים ליד החלון של הילדה שתתעורר ותפתח לו את הדלת. יש בו גם שיחה של אביתר עם אביה הדני של אשתו על מהות החיים. בסוף הפרק רואים את אמא שלו, במצב לא פשוט שנראה כדמנציה, מתפעלת מההבנה שהיא אמו של אביתר, ורגע לפני שאתה שוקע בעצב על מצבה, היא קמה ורוקדת לפתע בסלון לצלילי נגינת בנו של אביתר ונראית חופשייה ושמחה. ויש שיחה קורעת מצחוק עם בן דודו אהוד, שמספר על החבר שכל הזמן שאל אותו למה הוא לא כמו סי היימן. ויש גם את הרגע שבו אביתר שואל את אפרת אחותו אם מאיר בעצם היה יותר מוכשר מהם, והמבט שלה עליו ברגע הזה, כמה חמלה ואהבה יש בו.
אלוהים, איזה חסד עשה איתנו דורון צברי בפרויקט הזה. חלום שלי לשבת מאות שעות ולצפות גם בכל מה שנשאר על רצפת חדר העריכה. אני לא תמיד יודע מה השאלה, אבל אביתר הוא חד-משמעית התשובה לכל הדבר הזה.
5. לסיום, אם בחסד עסקינן, אני רוצה לעשות צדק עם קרן קדוש. קרן קדוש היא הבעלים של קפה קדוש, מוסד קולינרי מהחשובים בירושלים. לפני כמה ימים, כך פורסם, היא עמדה במעלית וסידרה את הקוקו. אספה אותו. איתה במעלית הייתה אישה נוספת וגבר חרדי. בדרכה החוצה הרגישה בעיטה חזקה ודחיפה. האישה שתקפה אותה הסבירה לה שעשתה זאת משום שלאסוף שיער ליד גבר חרדי זה לא צנוע. זה אירוע מטלטל, כי להיות מותקף זה מטלטל וגם כי כשקורה דבר כזה אתה לא יכול שלא לחשוד שיש פה אנשים שאם זה היה בידיהם, הייתה פה משטרת צניעות כמו באיראן. הם במיעוט, כמובן, אבל תחשבו על זה: אם מי שמנהל את חסידות גור היה מי שמנהל את המדינה, איך היו נראים החיים פה?
אז אני רוצה לומר משהו לאישה המטורללת שתקפה את קרן. משהו על מוסר ועל יהדות. תשמעי סיפור: באתר המילואימניקים שלנו היה מילואימניק מקסים בשם אבירם חריב, רב מהיישוב דולב שעשה מאות ימי מילואים כלוחם. היה לו עסק לסדנאות שוקולד. הוא מאוד אהב קונדיטוריה והרבה לקוחות פנו אליו דרך האתר. באוקטובר 24’ הרב אבירם ז"ל, שהיה סמג"ד בגדוד אלון, נפל בקרב בלבנון. בן 42 היה במותו. כמה שבועות אחר כך אחיו כתב לנו הודעה עצובה. הרבה אנשים פונים עדיין דרך האתר לגבי סדנאות השוקולד, הוא אמר, אז אם נוכל להוריד את העסק מהאתר. זה קרע לנו את הלב.
לפני כמה שבועות, לבתו של חריב הייתה בת-מצווה והיא רצתה להגשים חלום ולהיות קונדיטורית ליום אחד. קצת כמו שאבא היה. אנחנו פנינו באופן כמעט אקראי לקפה קדוש המיתולוגי, וקרן ענתה לנו ומיד לקחה את זה על עצמה. היא אירחה את הילדה המקסימה במשך יום שלם אצלה, נתנה לה לאפות עוגות ולהיות קונדיטורית לכל דבר. היא עשתה זאת בשקט, בלי רעש וצלצולים ובעיקר עם אהבה גדולה. העניקה לילדה שאביה נפל במלחמה יום של חסד, נתנה לילדה תחושה, דרך העוגות והשוקולד, להרגיש שוב קצת מאבא שלה שכל כך אהב את התחום.
אז לגברת מהמעלית נאמר כך: קרן קדוש שתקפת כי היא סידרה את הקוקו במעלית היא אישה צדיקה ומיוחדת כל כך, שאין ספק שיש לה יש מקום בגן עדן. את, לעומת זאת, עוד צריכה לעבוד קשה כדי להגיע לשם. שבת שלום.
