1. אם יש משהו שאני לא עושה מספיק זה לשבח את הרבעון הרביעי, והואיל ואני רואה שיש מספיק מי שתוקף אותם מהקצוות של הימין והשמאל, אז חשוב לי שהם יידעו כי הניסיון שלהם לסלול דרך שיש בה הסכמות הוא מרגש ונועז. אז אנא חברים, אל תקשיבו למלעיזים שסבורים בטעות שבוטות היא אומץ ועמדות קצה מייצגות איזו אמת נשגבת כי צעקו אותן. ממש לא. פרגמטיזם הוא סוד גדול, מתינות היא כוח, ודרך האמצע של הרמב"ם והיכולת לעשות חיבורים - זו הדרך היחידה שאולי תושיע אותנו.
2. ואחרי שהחמאנו לרבעון נאמר משהו ברוחם, לא לפני שאציין כי הלוואי שלא הייתי מרגיש צורך להסביר זאת ושמה שכל כך ברור בעיניי היה ברור ליותר אנשים, אבל מסיבה שאני מתקשה להבין, האמת הפשוטה לעיתים חומקת מעיני רבים. אז הנה אני עושה סדר: השאלה שהתווכחו עליה רבים בעת האחרונה, מי התחיל עם חסימות הכבישים ומי רק הציב מראה – איננה חשובה. חוזר שנית: הדיון הזה איננו חשוב. "הציב מראה", "שבר מראה" - מה אתם מבלשטים? אלה אומרים שמרדכי דוד זה גועל שלא היה כמותו, ואלה מביאים דוגמאות מדברים שעשו לטלי גוטליב וילדי שיקלי להוכיח שהיה גם היה; אלה אומרים, אה כן? אבל לפני כן היו שהגיעו לבית של אלקין ושל ניר אורבך, ואז מתפרץ דיון צד על כך שמרדכי דוד חוסם ספציפית אנשים והמחאות בקפלן חסמו כביש כללי; ואז עונים להם העונים שלחסום ספציפית דווקא עושה פחות נזק, ואז עונים העונים לעונים שמרדכי דוד מחובק על ידי השלטון וזה מה שנורא בו; והעונים לעונים שענו לעונים עונים שיאיר גולן עצמו צר על המספרה של שרה נתניהו ולזימי שרפה משהו באיזה כביש, והוויכוח מתלהט והולך. ואני מסתכל המום על הדיון ולא מבין דבר אחד:
מה זה משנה? מה זה פאקינג משנה מי התחיל, אם לכולם יש הרגשה שהגזמנו? מה זה לעזאזל משנה מי היה קודם, אם יש הסכמה רחבה שהמחאות הלכו רחוק מדי, וראוי להפסיק עם חסימות כבישים וחסימות אנשים.
1 צפייה בגלריה
מרדכי דוד חוסם את רכבו של אהרן ברק
(צילום: צילום מסך מסרטון שפורסם בחשבון X של מרדכי דוד)
3. ראיתי בטוויטר שמישהו הציע לחסום את מרדכי דוד. התסכול שלו ברור. לראות את הפרחח הזה עומד ומגדף את אהרן ברק זה מעורר קבס. באמת הופך את הבטן. ההרגשה שאין משטרה שמונעת ממנו לעשות זאת, גם היא מצמיתה (את ההרגשה הזו מרגיש גם מי שעומד בפקק בגלל הפגנת חרדים או כל דבר אחר).
לחסום את מרדכי דוד? ללכת לחסום את מרדכי דוד כדי שלא יגיע לחסום אחרים? גאוני. אלא שמה שיקרה, אני מניח, זה שהדר מוכתר תגיע לחסום את מי שחסם את מרדכי דוד, ואז יבוא מי שיחסום את הדר מוכתר, ואז יגיע רועי סטאר לחסום את מי שחסם את הדר מוכתר, ולאט-לאט תהיה לנו שרשרשת אנושית של חוסמים וחסומים שיעמדו במשך שנים בלי יכולת לזוז. וואלה יופי.
4. הלאה. נתקדם. אם תכתבו בגוגל חנוך דאום וצבי סוכות, תגלו שהוא לא היה כוס התה שלי בעבר והיה בינינו ביף די רציני, שנרגע אחרי 7 באוקטובר (הוא גם עזר לא מעט לחמ״ל שלנו). אבל למרות זאת, כבר בזמן אמת, העלילה הנוראה כאילו תושבי העוטף הופקרו בגלל שחיילים הלכו לאבטח את סוכתו הכאיבה לי מאוד, ושמחתי שהאלוף במיל' יהודה פוקס בהגינותו הפריך זאת, בשבוע שעבר. לדבריו בבית המשפט, הסיפור על הסטת גדוד שלם מהדרום "לא היה ולא נברא". הכוח שהגיע לתגבר את הגזרה לא היה גדוד אלא פלוגה בלבד, והיא לא הגיעה מהדרום אלא דווקא מהצפון, מיחידת אגוז, וכל זה לא היה קשור לאבטחה אישית של חבר הכנסת, אלא לפיגוע שהיה שם (ובעקבותיו בנה סוכות את הסוכה).
בעבר גם דובר צה"ל הגרי הפריך זאת במפורש, אבל יש מי שזה לא באמת משנה לו. קל לפעמים למצוא אשם שיסביר את המחדל, זה עושה לנו סדר פנימי, אבל האמת המרה היא שבאותה שבת נוראה הייתה הדממה ואנשים שוחררו הביתה מתוך קונספציה שחמאס מורתע. המחדל היה כה רחב, ולנסות למקד אותו בצבי סוכות או בכלל במתיישבים ששילמו מחיר דמים נורא במלחמה הזו, זה כל כך מיותר.
5. בשבוע שעבר הופעתי בכנס של התנועה לאיכות השלטון. הפוגה קומית אחרי יומיים רציניים שהיו להם. בסוף ההופעה אמרתי להם שאכן יש את ישראל של מטה, שבה חוסמים כביש לניצול שואה בן 89 (או מעכבים ילדה על הרצף מלצאת בבוקר ללימודים), אבל יש גם את ישראל של מעלה. ישראל שבה לוחמים מכל גוני החברה הישראלית דומעים ביחד כשהם מוצאים בעזה את גופתו של רן גואילי ז"ל, ומשיבים אותו לקבורה בישראל. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
ובהקשר זה, מילה על חייל ששירת באלכסנדרוני ולא זכה להיות במבצע שבו מצאו את גואילי: עומר סמדג'ה ז"ל, שנפל במערכה.
פגשתי את אביו אורן בהופעה למנהלים של אלקטרה. היו שם גם האלוף במיל' מישל ינקו, שסיפר איך ב-7 באוקטובר הוא הבין שבנו נלחם במוצב נחל עוז, קלט את תמונת הקרב הקשה שם, אבל היה חייב לתפקד בעצמו. רגעים בלתי נתפסים של גבורה, של הבן ושל האב. היה גם עמרי גלר, שסיפר על האקזיט שלו. בחור בן 34 שמכר חברה בסכום מוערך של כ-700 מיליון דולר. כמו תמיד, לא הבנתי מה החברה עושה, זה משהו בבינה מלאכותית, אבל הבנתי את הטיפ שנתן להצלחה: לא להינעל על התוכנית המקורית, אם יש איזה גל עולמי - להיצמד אליו. להיות דינמי.
והיה גם אורן סמדג'ה, שמרגש אותי עד דמעות. אורן הסביר איך קצת אחרי נפילת בנו הצליח לצאת לאולימפיאדה: ידעתי שהעם שלנו, הוא אמר, זקוק לרגעים של נחמה ולעוצמות. יצאתי כדי להפגין כוח וכדי להביא מדליות. זה לא במקרה שזו האולימפיאדה עם הכי הרבה מדליות שישראל זכתה, הספורטאים כולם הבינו את המשמעות. כמה העם משתוקק למשהו, אפילו סימבולי, שישדר הצלחה.
איזה איש. איזה עם. שבת שלום.
