ליאור חורב לא בוכה אף פעם. הוא פרץ בבכי כשהתבשר על מציאת גופתו של רני גואילי. אין לו מושג אפילו אם זה היה בכי של שמחה, עצב, הקלה או מה. "זה כמו ריצת מרתון, שאתה משוכנע שלא תצליח להגיע, ומסתכל למעלה ופתאום רואה את שלט הסיום".
ליאור חורב היה היועץ האסטרטגי הבכיר של מטה משפחות החטופים לכל אורך הדרך – מלבד לתקופה של חצי שנה באמצע שבה פרש, כי לא היה יכול יותר, וחזר, כי לא היה יכול שלא. הוא ראה שם הכל ואת כולם, ובכנות (מצידו), הוא לא באמת חשב שרני גואילי יימצא אי פעם. "חששנו שאנחנו עם הדר גולדין 2 או עם עוד רון ארד. זו הייתה תחושת כישלון, כי זה שהחזרנו יותר מ-250 חטופים וחטופות זה יפה, אבל בסוף אתה נמדד באחרון".
להלוויה של גואילי – בנוכחות ראש הממשלה וכל המשתמע – הוא כבר לא הגיע. "הרגשתי זרות גדולה להשתלטות העוינת שביצעו אנשים שמנסים לשנות את הנרטיב ההיסטורי, בין השאר על הגב של רני גואילי, אז בחרתי לא לבוא", הוא אומר.
אז נתת להם להשתלט ופשוט ויתרת.
"לא. רק לא הפכתי את ההלוויה לאזור קרבות. בסוף, ההלוויה היא פרידה של משפחת גואילי מבנה, והם יבחרו איך ובאמצעות מי להיפרד".
הוא כועס, כמובן. יש לו דרך לכעוס במתינות טיפוסית ליועץ האסטרטגי המתוחכם ולמוד הקרבות שהוא; לעולם לא בקול רם. תמיד ברהיטות, תמיד בתוך צונאמי של מילים. משהו בפנים המעט ילדותיים שלו מתעתע, כי אתם צריכים להזכיר לעצמכם כל הזמן שמדובר בשועל שהביא את אריאל שרון ואהוד אולמרט לניצחונותיהם הפוליטיים הגדולים, ייעץ אסטרטגית ופוליטית לאין-ספור קמפיינים פוליטיים בארץ ובחו"ל לאורך שלושה עשורים, הוא חכם ושקול ויודע לזהות ולייצר מניפולציה, אבל שום דבר לא הכין אותו למטה משפחות החטופים ולמה שיקרה איתו שם. "אם יש משהו שלמדתי שם ולא למדתי ב-54 שנות קיומי, זה להיות אדם הרבה פחות שיפוטי, להבין שיש רגע שבו העמדות שלך זזות מפני ההעדפות של אנשים אחרים", הוא אומר.
"אם לא היינו מורידים רגל מהגז אחרי רצח ששת החטופים, יכולנו לקצר הליכים דרמטית. מאות אלפים יצאו לרחובות, ואז כיבינו את המדורה הזו. זו הייתה שגיאה קשה שלנו"
זה לא מפחית מעוצמת הכעס. כמעט שנתיים וארבעה חודשים לקח להחזיר את כל החטופים, ותסמכו על כל האנשים שלא עשו מספיק – או קרוב לכלום – בעניין, שיסתערו עכשיו על הקרדיט. מוצג מס' 1: גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים מטעם נתניהו, שבסבב ראיונות ניצחון טרח להשמיץ את הציבור הרחב שיצא להפגין למען החטופים בטענה שסייע לתעמולת חמאס.
"זו איוולת להגיד שנתניהו או גל הירש שיחררו את החטופים", חורב כמעט מרים קול, "ומה שגל הירש בעצם טוען זה שהרוב המכריע של משפחות החטופים, וגם המטה, היו סייעני חמאס. זו אמירה שבמדינה נורמלית הייתה שולחת אדם כמותו לשנים ארוכות בגלות הסיבירית".
הוא טען גם שלא הייתה דרך להחזיר את החטופים מוקדם יותר.
"הוא משקר ביודעין ובמצח נחושה כשהוא אומר שלא היו טרפודי עסקה מצד הממשלה. האיש הזה התחיל כמינוי שנוי במחלוקת וסיים את תפקידו כנראה כמשוריין בליכוד. החטופים והשבתם לא היו בראש מעייניו, והוא היה שותף בשיווק המנטרה השקרית שלפיה מיטוט חמאס ופירוז הרצועה הם תנאי להשבת החטופים. העובדות? החטוף האחרון חזר, הרצועה איננה מפורזת, חמאס נשאר בתפקידו, כלומר שאף אחת מהמטרות המוצהרות של נתניהו כתנאי לשחרור החטופים לא קרתה, ועדיין לקח שנתיים וארבעה חודשים להשיב את החטוף האחרון".
אפשר היה לעשות את זה בפחות? נניח בשנה?
"חד-משמעית כן. חמאס, בשלב מאוד מוקדם, היה מוכן להשיב את כל החטופים תמורת הפסקת המלחמה. אפשר להתווכח אם טוב או לא לישראל להפסיק את המלחמה, אבל צריך לדעת שניתן היה להפסיק את המלחמה, להשיב את כל החטופים, ולמצוא אחת מ-50 אלף סיבות למה לחדש אותה. גם העסקה הראשונה, 48 ימים אחרי החטיפה, שבה הוחזרו הילדים הצעירים והמבוגרים מאוד, נקטעה באיבה כי חמאס לא עמד באחת הפעימות והחזיר פחות שני חטופים – וממשלת ישראל החליטה לחזור למלחמה. חלפה כמעט שנה עד העסקה השנייה. בשנה הזו נהרגו ונרצחו בשבי חטופים שהגיעו לעזה על הרגליים. מה היה קורה אם היינו מבליגים על ההפרה והיו חוזרים אולי עוד 20 חטופים – כאלה שאחר כך נרצחו או מתו בשבי?"
בעיניך נתניהו אשם במותם של חטופים?
"כן. בוודאי לגבי כל מי שנהרג או נרצח אחרי שיועציו הקרובים טירפדו עסקה באמצעות הדלפה שקרית של 'מסמכי סינוואר' ל'בילד' – זה חד וחלק עליו. וראינו בעיניים שלנו איך הם עושים דה-לגיטימציה למשפחות, איך שרה נתניהו מסבירה למשפחות שצריך לפרגן לנתניהו ולכעוס על הרמטכ"ל, ואיך גל הירש הוא רק עוד שופר בתזמורת הפילהרמונית של ראש הממשלה. הוא לא היה שם בשביל סולידריות או בשביל להחזיר את החטופים".
הייתם בקשר איתו במטה?
"הוא היה עונה להודעות, אבל בעיקר שימש מחסום אנושי כדי שלא נגיע לראש הממשלה. כל קובעי המדיניות בישראל – כולל ראש המוסד והרמטכ"לים – היו נגישים למשפחות. האדם הכי לא נגיש – מלבד למשפחות 'פורום תקווה' שתמכו בו – היה ראש הממשלה, שכדי להגיע אליו היינו חייבים את גל הירש, שתמיד מצא סיבות למה הוא מספיק ולא צריך את ראש הממשלה".
8 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו וגל הירש בפגישה עם משפחות פורום תקווה
(צילום: קובי גדעון/לע"מ)
איך היית מחלק בסוף את הקרדיט על שחרור החטופים וסיום המלחמה?
"במישור התוצאה, זה 95 אחוזים טראמפ. במישור המאמץ, למטה המשפחות יש יותר מ-30 אחוזים. אנחנו הבנו בקיץ 25' שלא ניוושע על ידי ממשלתנו ותיקשרנו עם טראמפ בכל דרך: ניצלנו את חיבתו לרשתות החברתיות, ביססנו אפילו יוזר שלנו ברשת החברתית שלו Truth, הנפנו שלטי סדין בכיכר באנגלית. נודע לנו שראשת ה-CIA מכינה לו את התקציר המודיעיני באמצעות קטעי וידיאו כי הוא לא קורא, אז שידרנו לו ולסביבתו הקרובה – כולל למרים אדלסון – כל יום שישי, תקציר של דקה של מה היה השבוע בפעילות להשבת החטופים. וזה עבר אליו, וראינו שהוא מגלה בקיאות הולכת וגדלה".
מה הייתה תרומת הציבור?
"בסוף, הכבוד כולו מגיע לציבור בישראל. למעלה משלושה מיליון אזרחים שמו סיכת חטופים. ההזדהות הייתה אמיתית. ב-30 שנה בתחום אני לא זוכר אירוע סולידרי כזה. גם התקשורת – להוציא ערוץ 14 וגלי ישראל – לקחו את זה כפרויקט 24/7. זה החזיר את האמון שלי בחשיבותה של תקשורת חופשית".
עשיתם טעויות שעדיין אוכלות אותך?
"אני חושב שאם לא היינו מורידים רגל מהגז בספטמבר 24', אחרי רצח ששת החטופים, יכולנו לקצר הליכים באופן דרמטי. הציבור יצא אז לרחובות בהיקפים חסרי תקדים, ואנחנו החלטנו לגנוז את זה, לא בגלל המלחמה בלבנון ומגבלות פיקוד העורף – זה היה תירוץ עלוב שאני השתמשתי בו והצלחתי למכור – אלא כי המשפחות באמת האמינו ל'מסמך סינוואר' שהתפרסם ב'בילד', ולמרות שראינו בכל הסקרים ש-75 אחוזים מהציבור תומכים בהפסקת המלחמה ושחרור החטופים, המשפחות פתאום האמינו שצריך לדבר אל 25 האחוזים שלא. החזרנו את האסיפה לכיכר החטופים בלבד, ואני לקחתי הפסקה מהמטה".
אבל אנשים באמת התייאשו והפסיקו לצאת לרחובות.
"לא. היינו שלושה שבועות עם מאות אלפים ברחובות, ואז כיבינו את המדורה הזו מוקדם מדי. היא יכלה לבעור עוד חודשים, והייתה מקצרת את האירוע בהגדרה. זו הייתה שגיאה קשה שלנו. אבל במטה התעצמו הקולות שאמרו: 'צריכים לדבר אך ורק עם סביבתם של ראש הממשלה וסמוטריץ', הגיע הזמן להביא אנשים שמבינים את השפה’".
למטה נכנס באותם ימים נדב שטראוכלר, מקורב לליכוד ולנתניהו, וחורב מצא את עצמו בחוץ. לחצי שנה. הוא חזר כדי למצוא את הכל בערך באותו מקום. "הרגשתי ששנה של עבודה ירדה לטמיון. היה אובדן דרך. וחזרתי לשם גם כי הרגשתי שהעולם שאחרי מטה החטופים הוא עולם ריק. שום דבר שאתה חוזר לעשות לא מצליח לגשר על התחושה שהשארת עבודה כזו לא גמורה מאחור".
האם, בדיעבד, היית אומר שממשלת ישראל היתה אויב של המגעים לשחרור חטופים?
"לא. ממשלת ישראל לא הייתה אויב. אבל היא הייתה יריב של המאמץ להשבת החטופים".
× × ×
מטה משפחות החטופים – מאז הוקם בשבוע הראשון למלחמה כיוזמה משותפת של איש העסקים דודי זלמנוביץ' ויועצי התקשורת רונן צור וחיים רובינשטיין – היה הלב הפועם של המאבק הציבורי להשבתם, והמקום ששימש נמל מבטחים ותמיכה מכל הסוגים עבור בני המשפחות טרופי הדאגה.
או לפחות מרחוק זה נראה ככה.
"יאיר גולן בחר אנשים לא טובים והקיף עצמו בחבורה עם ניסיון פוליטי דל. אני מאוד מעריך את איזנקוט, אבל הוא לא מגרד את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. את גנץ צריך לשריין כדי למנוע ממנו לרוץ עצמאית"
מקרוב, כמובן, זה היה שדה מוקשים של מאבקים ויצרים, טירוף ויציאה מהדעת משלל סוגים, וחורב – קצת כמו מי שחוזר בעצמו מתקופה במקום שאין דרך להתחיל לתאר – מודה שהיה לו "מאוד קשה שם", ומוכן להיזכר עכשיו גם בפרטים פחות מחמיאים: "ידעתי שמהבוקר היו משפחות שבאו לשתות לי את הדם – בסיבוב הראשון הייתי משוכנע שזה אישי וקשור להעדפות פוליטיות, ומתישהו הבנתי שאני פשוט קם נורא מוקדם, והם, במצוקה שלהם, מתחילים כבר בארבע בבוקר להתקשקש בקבוצות, ואני הראשון שעונה".
הוא הפסיק לענות בארבע בבוקר, אבל מיד כשהגיע למשרד, טבע מחדש באגמים המסויטים. "ראיתי שם את החיים ממקום שמעולם לא ראיתי: ניכור הורי, ניכור של ילדים להורים, כפיות טובה במאסות מטורפות. היה לנו מקרה של חטוף שחזר, והוא מגיע אלינו יום אחד ומבקש לקבל את כל כספי התמיכות מתרומות שניתנו להוריו לאורך התקופה שהיה בשבי, כי הוא שונא אותם ולא מגיע להם. וקמה עורכת הדין שלנו ואומרת: 'אתה רוצה שעכשיו אני אלך לאמא ואבא שלך, שהפסיקו לעבוד, שלא היה להם כסף, ואדרוש שיחזירו את הכסף שקיבלו?' והוא אומר: 'כן'. והיא ענתה: 'אני נורא מצטערת, זה לא יקרה, אבל אני כן מוכנה לממן לך טיפול’".
בהדרגה, חורב הבין שהוא לא באמת מבין, ושאין בעצם שום דרך להבין את רמת הטירוף המזוקק שחטיפתו של בן משפחה קרוב עשויה להביא אליו אדם, כל אדם. "לקח לי זמן להבין שאני מחלק אותם לטובים ורעים על פי נייר לקמוס לא רלוונטי", הוא אומר. "אחת מאמהות החטופים היותר מוכרות היא אישה קשה, דעתנית, משוכנעת שהיא יודעת יותר טוב מכולם, ולקח לי שלושה חודשים להבין למה אני חייב לתת לה להגיד, בכל שיחה בינינו, את המילה האחרונה: כי היא צריכה שליטה. היא איבדה שליטה על הכל, וזה כל מה שנשאר לה. הפסקתי להתווכח איתה ונתתי לה תמיד להגיד את המילה האחרונה, ויום אחד היא מתקשרת אליי ואומרת: 'אתה עושה לי בכוונה?' ועניתי לה: 'תקשיבי, אין בינינו מערכת יחסים כוחנית, אני באתי לעזור', והיא ענתה: 'אבל חסר לי הפינג-פונג'".
בדיעבד, איזו אסטרטגיה הייתה בעיניך נכונה יותר: הגישה התוקפנית-אגרסיבית של עינב צנגאוקר, הגישה האמפתית-מכילה של מירב לשם גונן או גישת פרו-נתניהו של משפחות “פורום תקווה”?
"לעניין השגת המטרה זה חסר חשיבות. מירב לשם גונן, גם בעוד עשרה גלגולי חיים, לא יכולה להיות עינב צנגאוקר, ולהפך. אין לי מושג איך צריכה להתנהג משפחת חטופים. אני מעריך כל משפחה שלחמה על פי דרכה, וגדולתו של המטה שהוא היה אכסניה שאיפשרה לכל משפחה לבחור את דרכה".
איך אתה מרגיש מול הפיכת חלק מהחטופים שחזרו לסלבריטאים? השתתפות שלהם בפרסומות? בהשקות? בריאליטי?
"ככל שאני שומע יותר מחטופים, אני מבין שהם עוד לא התחילו בכלל את השיקום שלהם, ואני מאוד מוטרד, בעיקר מהחבר'ה היותר צעירים. החברה הישראלית היא מאוד שיפוטית. שמעתי תגובות כמו 'הוא דווקא נראה טוב' על חטוף שיצא אחרי 450-500 יום. 'הוא דווקא מדבר לעניין'. זה כל כך שטחי ושרלטני לעשות את הדיאגנוזה הזו. והחוקיות של החיים כמפורסם היא שאתה זורח מהר ודועך מהר, ואני חושב שכשאתה נפגע טראומה כזאת, העלייה והירידה הן קטלניות. המעטים ששאלו את עצתי, אמרתי להם שזה הרגע שבו צריך להסתכל אך ורק על המעגל הפנימי: ההורים, האחים, החבר, החברה, זה המקסימום. לאחת מהן אמרתי: על פרטיות אפשר לוותר רק פעם אחת. אי-אפשר להחזיר את זה".
× × ×
בסוף, חורב נשאר במטה עד הסוף הסופי. "ככל שהתקדמנו לקראת הסוף, הקושי הרגשי הכי גדול שלי היה משפחות החללים. יעל אדר, אמא של תמיר, ורובי חן, אבא של איתי, אמרו כל הזמן: בסוף אנחנו נישאר לבד. והיה לי צורך להוכיח להם שהם לא לבד. ובאחד הסקרים שעשינו שאלתי את הציבור לגבי החובה להחזיר חטופים חיים וחללים. וכשקיבלתי את התוצאות התקשרתי לרובי ואמרתי לו: 'אתה לא מאמין, זה זהה! 86 אחוז מהציבור חושבים שצריך לעשות מאמץ זהה להחזיר את החיים והחללים'".
אחרי השבת גופתו של רן גואילי, המטה נסגר לתמיד וחורב חזר, במיידי, לישון. "לכל אורך התקופה ישנתי שינות טרופות, הייתי מתעורר 40-50 פעם בלילה. בשבוע האחרון אני ישן כמו תינוק", הוא מעיד.
אין צורך לדאוג לו; הבחירות הקרובות מוצאות אותו דרוך מתמיד – סביר שימצא את עצמו מייעץ במחנה המרכז-שמאל, עדיין לא ברור (גם לו) למי, אבל הוא מתקשה לשאת את הנבואה שכבר השמיע בעצמו, ולפיה המחנה עומד להפסיד שוב בבחירות הקרובות.
"יש אווירת ייאוש", הוא מסכים, "ותחושה שהכל פטאליסטי. זה נורא בעיניי. זו תסמונת הפועל תל-אביב בכדורגל, שהתאהבה בפוזיציה של להיות לוזרית. אנחנו כל כך הרבה שנים מפסידים, שפיתחנו תודעה של לוזרים. לתודעה של לוזר יש בעיה גדולה: היא מביאה אותך תמיד לבינוניות, כי אין לך לאן לשאוף ושכחת את טעמו של הניצחון. זה מחזיר אותי למטה החטופים: החזרת החטוף האחרון החזירה לנו את הטעם של מה זה להיות צודקים, לא להשאיר אף אחד מאחור, לעשות מעשה שמתגמל אותך מעצם ערכו. ומה שחסר לנו היום במחנה זה מישהו עם תודעת ניצחון, שמוכן ללכלך את הידיים בדבר הזה".
אתה עבדת עם יאיר גולן בפריימריז בעבודה. הוא ניצח ואז נפרדתם, אומרים שבפיצוץ.
"לא. אני חושב שהוא פשוט בחר אנשים לא טובים, הקיף את עצמו בחבורה עם ניסיון פוליטי דל וראייה אסטרטגית לא קיימת, ולצערי הם מכתיבים לו קו. והאבסורד הוא שבמקום לראות בו שותף בכיר לממשלה שתקום, יש היום מפלגות בגוש שרוצות להקים ממשלה בלעדיו. זה נובע מטעויות בהתנהלות שלו".
איפה עוד המחנה הזה טועה?
"גדי איזנקוט, שאני מאוד מעריך ואוהב, לא מגרד את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. הזהות התרבותית שלו מאוד רלוונטית לקהל של מצביעים שהם פוטנציאל לעבור בין הגושים: מזרחי, מסורתי, פריפריאלי. גדי הוא אילתי ולא מנהלל, הוא גולני ולא צנחנים, אמא שלו הולכת עם מטפחת ובאה מצפון אפריקה. ולא לעבוד עם זה, זו טעות. כי בסוף, ההצבעה היא רגשית ותרבותית. גדי לא נבנה במודל של דוגמן AI, ואת הקמטים במצח שלו איפור לא יכול להסתיר, ויש בו ממד מסוים של גמלוניות – כל הדבר הזה הוא לזכותו ולא לרעתו. אבל לא עובדים עם זה".
מניסיונך, מה הדבר הכי נכון שצריך לקרות במחנה עכשיו?
"הטעות היא הריכוז תחת בנט. מולו צריך להיות החיבור של יאיר-יאיר-גדי, וגדי צריך להיתפס כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה. הוא צריך להיות המוביל של הגוש הפנימי בתוך המחנה. ואז לא ברור שהמועמד הטבעי של המחנה הוא בנט, וזה פותח פוטנציאל מאוד מעניין. חוץ מזה צריך לשריין את בני גנץ ואנשיו בכל אחת ממפלגות הגוש ולמנוע אקטיבית ריצה עצמאית שלו. מחנה שרוצה לנצח לא מחכה שזה יקרה מעצמו אלא, כמו נתניהו, מושיב את סמוטריץ' ובן גביר על שפת הבריכה ולא נותן להם ללכת עד שאין איחוד".
בינתיים זה רחוק מלקרות.
"אולי זה יקרה. אבל נתניהו כבר עמוק בתוך האירוע ואג'נדה של בחירות, אצלנו עוד לא הרימו שנורקל מעל המים. זה מטריף אותי".
אז אתה פסימי?
"אני אופטימי לגבי קיומו של פוטנציאל ממשי להחלפת השלטון. בסופו של דבר, כדי לנצח בחירות בישראל השאלה היא כמה אנשים הגונים, ליברלים, ימנים יגיעו למסקנה שנתניהו איננו כשיר עוד לתפקידו. נדרשים 10-12 אחוז כאלה. ויש יותר. אנחנו היום מודדים בסקרים בין 18 ל-22 אחוז של מצביעים שטרם החליטו. הם קיימים שם, הפוטנציאל קיים. יש ציבור ענק בקרב מצביעי הקואליציה שרוצה ועדת חקירה ממלכתית, שמתנגד לחוק ההשתמטות, והעדיף את החטופים על פני מיטוט חמאס. העובדה שעד היום לא הצלחנו לקבע שנתניהו הוא אירוע מן העבר קשורה להתנהלות הבזיונית שלנו כאלטרנטיבה שלטונית. ואם זה יימשך, אנחנו לא יכולים לצפות לשום תוצאה אחרת מלבד המשך כהונתו גם אחרי הבחירות".
בקיצור, אתה פסימי.
"אני פסימי לגבי היכולת שלנו לממש את הפוטנציאל הזה, כי גורמים בכירים במחנה מדכאים הצבעה למגזר הערבי ונכנעים בזה לקמפיין של נתניהו, וזה פשע שלא יסולח. בתפיסה שלי, למנסור עבאס יש תפקיד הרצליאני, הוא פרץ פריצת דרך מטורפת".
נתניהו מנסה עכשיו למצב את עצמו כמושיע ומחזיר החטופים. זה יצליח לו?
"אני לא חושב שזה יביא לעלייה משמעותית עבורו בסקרים או ירוויח לו את הבחירות, כי מה שהוא לא משכיל לעשות זה את האלמנט הרגשי-נפשי, והוא לא מתחיל מהלך של פיוס. יש הבנה גדולה בחברה הישראלית שהפגיעות הפנימית בתוכנו הוא סכנה קיומית, ונתניהו לא משקיע בדבר הזה. הוא לא מחפש את הושטת היד אלא את ההכנעה של ציבורים הולכים וגדלים. הוא לא מנצל את הרגע השמימי הזה של החזרת החטוף האחרון כדי להגיד: רגע, עוצרים, לא חייבים לרוץ להפיכה משפטית בשנת בחירות, לא חייבים עכשיו לצמצם את סמכויות היועמ"שית או להעביר שבעה מיליארד שקלים סקטוריאליים במקום לדאוג לחיילות וחיילי המילואים. להפך: אנחנו רואים את ימי פומפיי האחרונים במובן הכי הדוניסטי. אם הוא היה מוביל מהלך אמיתי של פיוס, הוא לא היה מפסיד בבייס כלום – כי לבייס אין אלטרנטיבה".
אז למה שלא יעשה את זה?
"כי זה גדול ממנו. כי הליכוד עבר במשך למעלה משני עשורים השתלטות עוינת. הרכב המתפקדים בליכוד הרבה יותר דתי, ימני, משיחי, לאומני ועברייני מאשר מצביעי הליכוד".
ועדיין אתה חושב שהוא ינצח את הבחירות הבאות.
"אם אנחנו נמשיך לנהוג כפי שאנחנו נוהגים כעת, אנחנו נפסיד את הבחירות. יש את כל התנאים לנצח, אבל אנחנו עושים ההפך ממה שנדרש".
כמה נתניהו מעיב עליך אישית ביומיום?
"נתניהו הוא בעיניי אבן-ריחיים שהחברה הישראלית כבר לא יכולה לשאת, הוא משקל על המפרקת, על הנשמה, הוא ממאיס את הקיום האזרחי היומיומי פה ברמה כזו שזה הופך להיות נטל קיומי, גם באופן פרטי וגם באופן לאומי. הוא מר אין-עתיד. הערך הכי משמעותי שלנו - החוסן הלאומי-חברתי - הוא לא משהו שאפשר להביא בחירום מארצות הברית, ואחרי 7 באוקטובר הוא עדיין רוצה להמשיך לאתגר את הדבר הזה. במקום לחבק את הבנים הגיבורים שלנו בסדיר ובמילואים אנחנו מחבקים את התולעת הסרוחה הזאת, מרדכי דוד, שבא ויוצא מלשכות חברי כנסת ושרים כאילו שזה פאר היצירה הישראלית. זה כמו לקחת נעל שדרכה בשלולית קקי של כלב ולשים אותה לתצוגה. זה מודל החיקוי אחרי ה-7 באוקטובר".
אולי צריכה לבוא הושטת יד מצידנו? מה אתה חושב על ארגון כמו "הרבעון הרביעי"?
"לזה עזר ויצמן קרא: A fart in the dark. זה כלום. בתקופה כזו להיות נטול עמוד שדרה, ועם יכולת להגיד גם וגם, זה בעיניי מעשה של נמושה. אתה צריך להיות בעל דעה. והמחשבה שאפשר לעמעם הכל כדי לייצר איזו קומביה דמיונית שכולם יכולים להרגיש בה נוח – לכן אתה רואה שגם יועז הנדל מתאדה, בסוף אתה צריך להגיד משהו".
× × ×
מה יהיה? עדיף אולי להסתכל על מה שהיה ונגמר. לא בטוב – אין דרך לקבוע שהחזרת 251 החטופים בתום כשנתיים וארבעה חודשים, 85 מהם כחללים, היא, בדרך כלשהי, סוף טוב – אבל לפחות האירוע הטראומטי הזה הסתיים, וחורב, כדבריו, "נושם והולך על עננים. אבא שלי שאל אותי ממש בתחילת המלחמה, 'תתאר לי איך מרגישים'. אמרתי לו: שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה. תחשוב שמישהו נכנס לך ללב, אבל הוא מעביר שם כל הזמן מסרגה. ואתה חסר אונים לחלוטין".
מה תעשה אחרי הבחירות, בהנחה שתחזיותיך הקודרות יתממשו?
"מה שעשיתי לפני הבחירות: אני יותר ויותר מוצא את עצמי עובד מחוץ לישראל".
מה יקרה עם ישראל?
"היא תהיה אחרת. היא כבר אחרת. אם ישראל לא תצא מהדפוס שבו היא נמצאת כעת, היא תהיה מדינה חלשה. מי שיוכל יהגר מפה. הכנסות המדינה – שרובן נשענות על הכנסות מהייטק – יירדו. ומדינה פחות חזקה תהיה פחות חזקה ביטחונית ובשירותי החברה והרווחה שלה, ולכן הרבה יותר פגיעה".
לא שהוא עצמו מתכוון לעזוב. חורב ואשתו מתגוררים בכפר בן נון עם ארבעת ילדיהם הקטנים והגדולים, שלושה כלבים, משק ובו 400 עצי פרי. "אני יוצא לעבודה פיזית, משאיר את הטלפון בבית לשעה-שעתיים, חוזר כמו חדש", הוא ממליץ.
תעדיף שילדיך, לקראת הבאות, יעברו לחיות במדינה אחרת?
"הוריי בחרו להגר מפה לפני 30 שנה, ואני הייתי חייל בודד. אבא שלי יצא מפה להרווארד, והם עדיין שם. איתו היגרו שני האחים הצעירים שלי, שגם גרים בארצות-הברית. יש בי שמחה לראות את אורח החיים שלהם; טוב להם. הם קמים בבוקר והדבר הראשון שהם בודקים – אחרי מה קורה בארץ – זה תחזית מזג האוויר, כי יש עכשיו מינוס 30 מעלות בבוסטון. וזה אחלה, והחיים שלהם הרבה יותר רגועים, ויחסית לבני גילם בארץ הם גם שורדים מאוד יפה, ממש רואים את זה בריאותית. אבל אני לא הייתי יכול להתחיל את הבוקר שלי עם תחזית מזג האוויר. ישראל היא מקום שאני מרגיש בו ממש בבית, וברמה הכי אגואיסטית, הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו לידי. אבל אני מאוד חושש מהבחירה שלהם".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: “דברי הבלע ושורת ההכפשות השקריות של ליאור חורב לא יצליחו לעוות את האמת: ראש הממשלה נתניהו ומתאם השו״ן הירש פעלו לילות כימים תוך כדי מלחמה רב זירתית על מנת להשיב את כל החטופים, החיים והחללים והשלימו משימה קדושה זו בהצלחה עם מערכת הביטחון ומערך השו״ן. חורב שיזם וניהל קמפיינים חמורים במשמעותם על בסיס תשתית החטופים ובני משפחותיהם שיבש ללא הרף את מאמצי ההשבה והוביל קמפיינים אף באופן אישי נגד מי שפעל נמרצות להשבת חטופים וסיוע למשפחותיהם. הממשלה תמשיך לעמוד לצד שורדי השבי ומשפחותיהם ותעניק להם את כל התמיכה והמעטפת הנדרשות תוך עמידה נחרצת על השלמת כל מטרות המלחמה”.
