בסביבות 1:30 אחר חצות התחילה המוזיקה. היא חדרה את קירות הפחון, הקפיצה את הנוכחים והעירה אותם משינה, שגם כך הייתה טרופה מפחד. "חרבו דרבו" של נס וסטילה בפול ווליום באמצע מתחם מגורים של בדואים פלסטינים המלא במשפחות עם ילדים, אמצע הלילה, חושך מוחלט בחוץ.
עבור לימור יעקב ספראי זו הייתה הפעם הראשונה שהיא נשארה לישון בקהילת הרועים הקטנה שליד ההתנחלות מצפה יריחו. אפשר לראות את הפחונים תוך כדי נסיעה ליום כיף במלון ספא בים המלח. מזמן הם הפכו לחלק מנוף המדבר. כ-20 מקבצי בדואים פזורים לאורך כביש 1 היורד לים המלח, ממזרח ומצפון למעלה-אדומים, 20 קהילות שהוקפו מכל עבר בעשרות חוות ומאחזים לא חוקיים של מתנחלים שהתווספו בשנתיים האחרונות. שכנים שמתנכלים להם, מאיימים עליהם ומתעמרים בהם על בסיס יומיומי, בוקר וליל, בכל שעות היום, כשהמטרה היא לשבור את רוחם ולגרשם מבתיהם.
ספראי, מנכ"לית "השדה" ‑ עמותה לחינוך אמוני הומניסטי, כבר ביקרה בקהילות רועים פלסטיניות בשטחים, הנתונות להתקפות מתנחלים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנשארה לישון עם הבדואים, להפגין נוכחות מגינה גם בלילה. "ופתאום ההקפצה הזו", היא אומרת, "לוקח לך שבריר שנייה להבין שזה באמת קורה. הצצנו החוצה וראינו שני נערים בני 13, גג 14, חובשי כיפה עם פאות שפשוט ירדו מהחווה הסמוכה עם רמקול, הניחו אותו באמצע המאהל, שמו מוזיקה, רקדו ושרו בקולי קולות. היינו שם ארבעה ישראלים, אבל הבדואי שהתארחנו אצלו התחנן שלא נצא אליהם. הוא פחד מהם. אני בעצמי הייתי בפחדים פסיכיים, פחדתי שהם יציתו את הפחון שישנתי בו. הם האירו עלינו עם פנס לתוך הפחון.
"כולה שני ילדים, באמת ילדים, אבל הם מצליחים להטיל עליך אימה. וזה אירוע בקטנה, הם לא זרקו אבנים, לא נכנסו לבתים, לא שרפו, רק באו באמצע הלילה ושמו מוזיקה בפול-ווליום, העירו את כל מי שגר שם. אתה שומע בכי של ילדים מבוהלים וההורים לא יודעים מה לעשות. אחד מאיתנו, הישראלים, התקשר למשטרה. השוטרת במוקד שמעה את המוזיקה ואמרה שזה מפריע לה לשמוע אותנו. היא ביקשה שנשלח מיקום כדי שתגיע ניידת, אבל ברגע שקיבלה את המיקום היא אמרה שהמשטרה לא מגיעה לשם, בטח לא באמצע הלילה".
יותר מ–3,000 מגורשים
זו שיטה שהצליחה נגד עשרות קהילות רועים בדואים בכל רחבי השטחים, מדרום הר חברון ועד צפון בקעת הירדן. קהילות קטנות שהוקפו חוות ומאחזים שמהם יורדים בני נוער עם עדר לא גדול ומציקים לבדואים, תוקפים באלימות, מטילים אימה וטרור עד שהקהילה מתפרקת ומתחילה לעזוב. לפי הערכות, בין 3,000 ל-4,000 פלסטינים גורשו כך מבתיהם מאז פרצה המלחמה באוקטובר 2023; טרנספר שהצליח בזכות הפעלת לחץ מתמשך ותוך התעלמות של המשטרה והצבא מהשיטות האלימות והעברייניות של התוקפים.
א', שהותקף כשליווה רועה צאן: "התחלתי לצלם ומתנחל לבוש מדים של צה"ל העיף לי את הטלפון, הפיל אותי ובעט לי בפנים. יצאתי עם סדק בצלע ופנים מפוצצות"
"ניקוי השטח מפלסטינים", כפי שמכנים זאת בקבוצות של אנשי הגבעות, שממומנים מכספי ציבור ונתמכים פוליטית על ידי שרים בממשלה. לא מדובר בסיפורים הנסמכים על עדויות שנמסרו בעל פה, אלא בשיטה המגובה באלפים רבים של סרטונים שמתעדים את האלימות. התוקפים בעצמם מתגאים בגירוש ומעלים לרשת תיעודים של מעשיהם.
השיטות הללו הועתקו עכשיו לאזור שממזרח לירושלים, לאורך כביש 1 המוביל ליריחו וים המלח, והן מתמקדות בעיקר בקהילת חאן אל-אחמר היושבת מתחת לכפר אדומים. עשרה ק"מ ממזרח לירושלים, פחות מ-20 דקות נסיעה מיריחו, בקושי 300 תושבים, חאן אל-אחמר הפכה כבר לפני שנים לסמל עמידה פלסטיני ולנקודת מחלוקת פנים-ישראלית.
הבדואים החיים כאן, שמשתייכים לשבט הג'אהלין, התיישבו במקום אחרי מלחמת ששת הימים, על אדמות פרטיות של פלסטינים מהכפר ענאתא שממזרח לירושלים. בתחילת שנות ה-70 הלאימה ישראל את האדמות באזור לטובת הרחבת כביש 1 והקמת כפר אדומים. למרות זאת, במשך שנים חיו כאן בשלום, זה לצד זה, אנשי כפר אדומים והבדואים שגרים מתחתיהם, בצמוד לכביש 1. כל זה פסק כשלבית המשפט הוגשו עתירות של ארגוני ימין בבקשה לחייב את המדינה לממש את ריבונותה ולפנות את חאן אל-אחמר.
זו פרשה משפטית סבוכה שהתנהלה שנים בערכאות שונות והפכה לסוגיה פוליטית שמפלגות הימין ניהלו עליה קמפיין. פינוי חאן אל-אחמר הפך לסמל של מימוש הריבונות הישראלית בשטחים. בג"ץ קבע שלמדינת ישראל ישנה הזכות לפנות את המקום, אך העיתוי לביצוע נתון בידי הממשלה. זה היה ב-2018. ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו, הצהיר שהמתחם יפונה בתוך זמן קצר, אבל הביצוע נדחה שוב ושוב בטענות של שיקולים הקשורים ליחסי חוץ. הייתה לממשלה ולנתניהו סיבה טובה להשהות את המהלך. הפרלמנט האירופי קיבל החלטה שלפיה פינוי חאן אל-אחמר ייחשב הפרה של הדין הבינלאומי. גם התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הצהירה שהריסתו תיחשב פשע מלחמה.
כל זה מוביל אל המציאות העכשווית שחווים אנשי חאן אל-אחמר ושאר תושבי הקהילות הבדואיות באזור. את מה שממשלת ישראל מהססת לעשות בעצמה באופן גלוי מחשש לביקורת מדינות בעולם, לקחו על עצמם המתנחלים. והם לא מסתירים את כוונותיהם. "אם הממסד לא פועל", התנבא לפני כשבועיים פעיל הימין אלחנן גרונר בקבוצת "חדשות הגבעות" בטלגרם, "בסוף מי שיפנו את חאן אל-אחמר יהיו כנראה אנשי החוות והגבעות. השבוע ערבים התלוננו שיהודים מקיפים את חאן אל-אחמר בנקודות התיישבות".
המתנחל שהתפכח
כ-200 ישראלים בסך הכל, אולי קצת יותר, שבריר אחוז מסך אזרחי ישראל, מנסים לגונן על תושבי קהילות הרועים מפני התנכלויות אנשי החוות והמאחזים. הם פועלים במסגרות וולונטריות קטנות, מגיעים למאהלים, ישנים בהם, ומתעדים את הביקורים התכופים של אנשי הגבעות ואת האימה שהם מטילים.
בקרב הקהילות סביב חאן אל-אחמר פועלת "ידידי הג'אהלין", קבוצת מתנדבים שבה חברים תושבים מכפר אדומים וירושלמים, שמגיעים לבקר את הקהילות כמה פעמים בשבוע ונמצאים עם אנשיהן בקשר רציף. אחד מהם הוא פרופ' דן טרנר, סמנכ"ל בית החולים שערי צדק בירושלים ומנהל המרכז לקרוהן וקוליטיס בילדים בבית החולים. בן הציונות הדתית, הדריך בנעוריו בבני עקיבא והיה חבר בנוער התחיה של גאולה כהן, טרנר המתנחל גר בכפר אדומים מ-1999. במשך שנים, הוא אומר, עבר פעמיים ביום על הכביש שלצידו חיים הבדואים בחאן אל-אחמר ולא עצר אפילו פעם אחת לברר מי הם השכנים שגרים לידו.
"אני מתבייש להגיד היום שלא ראיתי אותם", הוא מודה. "אמרו לנו שהם פושעים ולבושתי הם לא עניינו אותי. לפני תשע שנים חברה לעבודה סיפרה לי שהיא קראה שכפר אדומים הצטרף לעתירה לבג"ץ שדרשה להרוס את מבנה בית הספר בכפר. אמרתי לה שהיא בטח מתבלבלת, שכפר אדומים זה מקום סובלני שחי בשלום עם השכנים הערבים שלו. חשבתי שאני גר במקום ששואף לדו-קיום עם השכנים, שלא רוצה לסלק אותם אלא לחיות לידם. אבל עשיתי כמה בירורים, ושוב, לבושתי, התברר לי שבמשך שנים היישוב שלי עסוק במאבק משפטי ומפעיל לחצים פוליטיים כדי להביא לגירושם של השכנים בחאן אל-אחמר. ברמה הערכית האמנתי, ואני כמובן עדיין מאמין, שאפשר לבנות חיים על גבעה שוממה במדבר בלי שזה יבוא על חשבון השכנים הערבים. ככה קמה קבוצת 'ידידי הג'אהלין'. התארגנו, כמה תושבים וחברים מירושלים, והתחלנו ללוות אותם".
ומה המצב שם היום?
"אנחנו מקבלים מהם קריאות זעקה ובקשה לעזרה כל יום. רק הבוקר קיבלתי שתי הודעות עם סרטונים מהלילה האחרון. הצקות נבזיות ובלתי נסבלות, סינוור בתים בלילה, נוכחות מאיימת בתוך המתחמים, השתוללות על טרקטרונים ונסיעה פראית בין הילדים הקטנים שמסכנת את חייהם ומבהילה אותם, ניפוץ פאנלים סולאריים, חיתוך של צינורות מים. זה קורה לשכנים שלי ואני לא יכול לשבת בשקט ולהתעלם מזה. פשוט לא יכול. רוב האנשים בארץ לא מודעים למציאות הזאת, לטרור שיהודים משליטים על קהילות קטנות שלא מפריעות לאף אחד".
הריינג'ר על הגבעה
כתב הטלוויזיה הממלכתית הספרדית בישראל, מרק קומפולסרו, אומר שבארצו דווקא עוקבים בעניין ודאגה אחר הנעשה בשטחים. "יש אצלנו רגישות מאוד גבוהה למה שקורה בערים ובכפרים הפלסטיניים בגדה, בעיקר לאלימות של המתנחלים נגד הקהילות המבודדות", הוא מסביר. "אני מדווח על זה ברמה היומיומית".
פרופ' טרנר: "אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה זו הציונות הזו. איך הרבנים המובילים בציונות הדתית הפכו לחוד החנית במאבק הפנאטי והלא-מוסרי במי שהוא לא יהודי?"
פגשנו אותו בחאן אל-אחמר כשראיין את יו"ר ועד היישוב, עיד ג'אהלין. שעות אחר כך, כשבאנו לבית הזמני של עבד אל-רשאיידה, ממגורשי ראס עין אל-עוג'א, הקהילה האחרונה שנעקרה ממקומה, מצאנו שם את הסופר והתסריטאי הצרפתי עמנואל קארר, שמוערך לא רק בארצו. ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו בפרסים, והוא עצמו מפרסם מאמרים בעיתונים ובמגזינים המובילים באירופה. הוא ישב עם בלוק כתיבה ורשם בו את הזוועות ששמע מאל-רשאיידה, איך באו המתנחלים אל תוך הקהילה הקטנה שלו, "מיררו את חיינו, חיבלו ברכוש שלנו, פגעו לנו בצאן, רוקנו מכלי מים, זרקו לנו אבנים על הבתים ועל האוטובוס של הילדים לבית ספר, הפעילו עלינו לחץ כבד עד שלא יכולנו יותר".
"העולם רוצה לשמוע על מה שקורה פה", אומר רועי קלייטמן, פעיל בקבוצה האקטיביסטית "בני אברהם", שיחד עם קבוצות אחרות נמצאת בקשר עם עיתונאים מהעולם. "רק אצלנו הישראלים לא רוצים לדעת".
רכז השטח של "ידידי הג'אהלין", אבי קומר, חיבר אותנו טלפונית לסלימאן כעבנה, שנפצע מירי מתנחל לפני כשלושה שבועות. זה קרה בקהילה קטנה שמעליה הוקמה חווה, עשר דקות נסיעה מחאן אל-אחמר. התקרית הזו, שבה נפצעו גם אביו ואחיו, דווחה בקטנה, בדרך אגב, בירכתי אתרי החדשות. "זה קרה אצלנו בבית", אומר כעבנה, "הוא בא אלינו המתנחל, לא אנחנו אליו, והתחיל לירות בנו כאילו אנחנו לא בני אדם. אני קיבלתי כדור בבטן, אחי חסן בירך ואבא שלנו אחמד ברגל. שלושתנו היינו צריכים טיפול בבית חולים. אני עכשיו ביריחו. באתי לטפל בפצע של הירייה. אם פלסטיני היה יורה ביהודי זה היה אצלכם כל היום בחדשות. רק על זה היו מדברים".
אף גורם רשמי לא מנסה למנוע את גירוש הקהילות. הצבא לא מתערב והמשטרה לא חוקרת, אף על פי שהתלונות מוגשות עם תיעוד. החוות עצמן מקבלות סיוע ממשלתי בדמות רכבי שטח, רחפנים וכלי נשק. גם מעט הישראלים שמנסים לעזור לא מצליחים למנוע את הגירוש. איך יעזרו כשהם עצמם מותקפים על ידי המתנחלים.
המקרה האחרון שבו הותקף ישראלי אירע ביום שישי שעבר. מ', תושב המרכז בן 53, מתנדב בקבוצת "פעילי.ות בקעת הירדן", התלווה לרועה מקהילת פארסיה שבצפון הבקעה. "אחמד התלבט אם להוציא את הכבשים למרעה", הוא מספר, "לא רחוק משם הוקמה חווה בשם 'יד השומר' ואנשיה מונעים מהבדואים להוציא את הצאן שלהם למרעה. בסוף הוא החליט שאין ברירה, אין לו דרך אחרת להאכיל את הכבשים. הוא כבר לא יכול לקנות להן אוכל. היינו שלושה ישראלים. אני, א' ו-ח', פעילה ותיקה בת 76. 12:00 בצהריים, יום שישי, אוויר נעים, שקט במדבר. פתאום עצר רכב ריינג'ר על גבעה רחוקה והאנשים שהיו עליו תיצפתו עלינו. אחמד החליט לרדת עם הכבשים לוואדי כדי להתרחק מהם, אבל הריינג'ר לא הסתפק בזה והתחיל לדהור לכיווננו.
"הכל קרה מאוד מהר. שניים ירדו מהריינג'ר, כשהמבוגר ביניהם היה לבוש מדי צה"ל וחמוש בנשק ארוך. הבחור הצעיר יותר התחיל לתקוף את אחמד, והאיש במדים התחיל להכות את א', שירד מהר על ברכיו ולמרות זאת המשיך לקבל חבטות בראש. הוצאתי את הטלפון כדי לתעד, ואז לובש המדים רץ אליי והעיף לי את הטלפון מהיד. הוא הפיל אותי על הארץ, וכששכבתי מתחתיו הוא בעט לי בפנים. ניסיתי לקום וחטפתי מכה חזקה ביד ואגרופים ובעיטות בגב. א' סיפר לי אחר כך שלובש המדים כיוון אליי את הנשק ודרך אותו.
"יצאתי מהאירוע הזה עם סדק בצלע, פנים מפוצצות ואצבע שבורה בכף יד שמאל. אבל עזוב את העניין הפיזי, העובדה שחטפתי מכות מבן אדם לבוש מדי צה"ל עם נשק צה"לי היא מזעזעת. לא יודע באילו מילים לתאר את זה. לא הפרתי צו צבאי, לא הסגתי גבול, לא עברתי אף עבירה. הם, המתנחלים שמגרשים את הרועים הפלסטינים, פשוט לא רוצים שישראלים כמוני יגיעו לשם ויתעדו את מה שהם עושים. ולצערי, אנחנו לא באמת מצליחים לעצור את זה".
מ' נזקק לטיפול רפואי בבית חולים. הוא הגיש תלונה במשטרה נגד לובש המדים ודיווח על התקיפה הועבר גם לצבא. "התחלנו בליווי רועים ואחר כך עברנו לנוכחות מגינה ‑ שזה אומר לא רק לצאת איתם למרעה אלא גם להישאר לישון איתם, כי גם בלילה מתקיפים אותם", הוא מסכם. "היום אנחנו פשוט מגיעים לנוכחות סולידרית. הסולידריות מתבטאת בכך שאנחנו מראים להם שגם אנחנו מוכנים לחטוף מכות ממתנחלים יחד איתם. לי כבר ברור שאנחנו לא יכולים להגן עליהם יותר. על עצמנו אנחנו לא יכולים להגן".
חוד חנית במאבק פנאטי
פרופ' טרנר סבור שהדת היהודית לא מאפשרת לנו לעמוד מנגד. "זה טרור של יהודים וברמה הערכית זה איום ונורא", הוא אומר, "זה לא יהודי וזה לא אנושי, ואם זו הציונות של 2026 ‑ אז אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה זו הציונות הזו. אני גדלתי בציונות הדתית על ערכים יהודיים של חמלה, על האמירה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. איך קרה שהרבנים המובילים של הציונות הדתית הפכו להיות חוד החנית במאבק הפנאטי, הלא-מוסרי והלא-ערכי במי שהוא לא יהודי?"
יעקב ספראי אומרת שתמשיך בנוכחות המגינה על הקהילות הבדואיות בחאן אל-אחמר והסביבה: "ברור שאני פוחדת, אבל הצורך שלהם בי חזק יותר מהפחד שלי. אני לא יכולה לחשוב על זה שהבדואים בקהילות הקטנות בשטחים ישנים לבד בלילות. אני עצמי בת הציונות הדתית, אני חיה בחברה הזו, יש לי משפחה וחברים דתיים-לאומיים. פעם החברה שלנו דחתה את השוליים הקיצוניים, קראו להם עשבים שוטים. היום עושים להם ערב הוקרה בכנסת, נותנים להם תעודות הערכה על פועלם. חברים שאני מעריכה חושבים שהאלימות הזו לגיטימית ומוסרית, אפילו מתבקשת. יש לנו חברים שהילדים שלהם מסתובבים בחוות ולוקחים חלק במעשים האלה. זה מזעזע. שתיקה שלי, עמידה מנגד, תהיה כמו שיתוף פעולה. איך אני יכולה לא לעשות כלום?" ¿
