"כשמספר היוצאים והנכנסים לא עולה על 40 ביום, אי-אפשר באמת לדבר על פתיחת המעבר, אלא על המשך של סגר", פסק השבוע מאמר המערכת ב"אל-ריסאלה", ביטאון חמאס ברצועה, וביטא בכך תסכול של רבים בעזה בעקבות הפעלתו מחדש של מעבר רפיח ביום שני השבוע: "הרוב מנועים מלצאת, מי שלא מציג סיבה משכנעת לישראלים מסורב, חולים נשלחים חזרה לבתיהם, ומי שחוזר נחקר במשך שעות ארוכות". התחושה הזאת עומדת בניגוד להכרזת עלי שעת', ראש ממשלת הטכנוקרטים, השבוע ולפיה "הפתיחה מסמלת פתח לתקווה ודרך חדשה עבור העזתים".
מבחינה מספרית, פתיחת המעבר - לראשונה מאז מאי 2024 (אז השתלט עליו צה"ל) - אכן לא מורגשת בשטח. כ-60 יצאו מאז יום שני (כ-20 חולים ופצועים, והיתר מלווים), וכ-75 שבו לרצועה - כשלפי ההסדר, מדי יום ייצאו 150, ו-50 יורשו להיכנס. הרוב הגדול של היוצאים והשבים הם נשים, ילדים וקשישים. בפני החוזרים מוצבות הגבלות: מזוודה אחת, מכשיר סלולרי אחד, 600 דולר, ואיסור על הכנסת מכשירי חשמל ומתכות. התנועה התאפשרה ביומיים הראשונים, בעוד שלשום ללא סיבה הופסקה יציאת החולים מעזה.
כל זאת עומד בפער לצרכים ולבקשות: כ-22 אלף פלסטינים, רובם המוחלט פצועים, מבקשים לצאת לטיפולים בחו"ל, ועשרות אלפים מתוך כ-130 אלף שעזבו את עזה במהלך המלחמה מעוניינים לשוב. "רבים לא ממהרים לחזור או שיגיעו רק לביקורי משפחה, אבל עדיין חלק גדול מאלה שעזבו מעוניינים לחזור. עד עתה הגישו לשגרירות הפלסטינית בקהיר 20 אלף בקשות של עזתים שרוצים לחזור", מסביר בשיחה פרופ' מוח'ימר אבו-סעדה, מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת אל-אקצא ברצועה, שעזב עם משפחתו למצרים במהלך המלחמה.
העדויות שמתפרסמות במדיה הפלסטינית ממחישות את מפל הציפיות נוכח מה שנתפס בעיני רבים בעזה כהתחלה של חיים חדשים. "חמש שעות המתנה בצד המצרי, ולאחר מכן בדיקות ממושכות בידי הצוותים הפלסטיני והאירופי שעושים חיפוש קפדני בכבודה ועל הגוף", מספרת סבאח אל-רקב שחזרה השבוע ממצרים לרצועה. העיתונאית העזתית רשא פרחאת טוענת: "יש לכאורה תיאום מצרי, פועל צוות אירופי, ונמצא שם כוח פלסטיני שהכריז כי הוא מנהל המעבר, אבל בפועל אין לו סמכויות של ממש. מדובר בשער שכפוף לפיקוח בינלאומי ונשלט למעשה בידי ישראל".
לכך מתווספים דיווחים לגבי מעורבות אנשי מיליציית אבו-שבאב מרפיח - הנתמכת בידי ישראל - בחקירת ובמעצר החוזרים לרצועה. במדיה הפלסטינית, ובפרט בזו של חמאס, הודהד השבוע סיפורה של רותאנא אל-רקב ששבה ממצרים לעזה השבוע: "עם סיום הבדיקות בצד הפלסטיני הגיעו אנשי המיליציה שהכריזו כי הם האחים שלנו והם נאבקים בחמאס. הם אחזו בידי וביקשו להסגיר אותי לידי כוחות ישראליים, אבל גורמים זרים שפועלים במעבר [הכוונה כנראה לפקחים האירופאים] מנעו את זה". אחרים דיווחו שנלקחו לחקירות כשהם אזוקים ובעיניים מכוסות וכי אנשי אבו-שבאב גנבו מהם רכוש. "גורל המיליציות האלה יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה. אין לנו שום קשר אליהן ונמשיך לסכל את תוכניות ישראל לפעול באמצעות חמולות", הסביר השבוע שייח' חוסני אל-מוע'ני, ראש התאחדות השבטים והחמולות ברצועה.
הטינה כלפי אבו-שבאב בהקשר למעבר רפיח מתעצמת על רקע אירוע אחר שמסעיר את הרצועה: לכידתו בידי המיליציה של אדהם אל-עכר, מפקד פלוגת שכונת ג'נינה ברפיח הנמנה עם הזרוע הצבאית של חמאס. המחבל המורעב ששהה שבועות רבים במנהרה תועד בסרטון שחרך רשתות כשהוא עירום למחצה ומוכה בידי רסאן דהיני, ראש המיליציה (מחליפו של יאסר אבו-שבאב שחוסל בידי מקורביו), בעודו מעשן סיגריה בנונשלנטיות. אפילו מי שאינו מזוהה עם חמאס מקרב הפלסטינים או אפילו עוין את הארגון גינה את מה שתואר שיתוף פעולה בזוי עם ישראל. זוהי עוד תזכורת לפער שבין הכמיהה הישראלית ברוח "מה רע בכך" של נתניהו ולפיה החמולות ישמשו חלופה לחמאס, לבין המציאות עצמה בעזה.
כבדרך שגרה, בישראל העדיפו לעסוק השבוע בסוגיות שוליים, ובראשן סמל הוועדה הלאומית לניהול עזה (ממשלת הטכנוקרטים) שזהה לסמל הרשות - הנשר, ולא הפניקס, סמלה של העיר עזה שפורסם כסמל הוועדה לפני כמה שבועות. הדבר לווה בהודעה חריפה מטעם לשכת ראש הממשלה שישראל לא תתיר לרשות דריסת רגל ברצועת עזה, וזאת למרות שמעבר רפיח מאויש בעשרות פלסטינים הפועלים מטעם הוועדה, שגם ללא הגדרה רשמית ברור כי הם פועלים בזיקה הדוקה לרשות.
על העיכוב בהגעת ממשלת הטכנוקרטים לרצועה, אומר לי גורם פלסטיני בכיר "ייתכן שחבריה יגיעו לשם כבר בשבוע הבא", אך מנימת קולו ניתן להבחין בספק שלו. זה הרי בדיוק מה שהוא אמר לי גם בשבוע שעבר
לכך התווספה עוד פנטזיה ישראלית שקמה לתחייה השבוע בדבר התרוקנות עזה מפלסטינים בהתאם לחזון טראמפ (שהוא עצמו זנח מזמן) מרגע שהפלסטינים יוכלו לעזוב את הרצועה. כל זאת, כרגיל בלי להתחשב בכך שמספרי היוצאים זעומים, שאין שום מדינה שמוכנה לקלוט המוני עזתים (לרבות סומלילנד ופונטלנד...), ושבקרב הפלסטינים מקננת התנגדות גוברת כלפי כל מה שנתפס כ"מזימת עקירה" וכל מי שמשתף עימה פעולה מוקע כבוגד. המדיה הפלסטינית מלאה השבוע אמירות ברוח "השיבה והצומוד". כך, למיא רביע הכריזה עם חזרתה לרצועה: "עדיף הגיהינום של עזה ולא גן עדן מחוץ לה. חזרנו ולא נעזוב יותר". ובחמאס נטען שפלסטינים שחזרו נעצרו בידי ישראל ופותו שלא לחזור באמצעות הבטחה לסיוע בהשתקעות במקומות חלופיים.
פנטזיה נוספת שגוועה השבוע הייתה שאיחוד האמירויות תיטול אחריות על ניהול עזה, "ספין" שהוכחש נחרצות בידי רים אל-האשמי, השרה האמירתית לענייני שיתוף פעולה בינלאומי.
חמאס מצידו מפגין להיטות לקדם את השלב השני ומכריז שוב ושוב כי הוא ערוך ומוכן למסירת מלוא הסמכויות האזרחיות לממשלת הטכנוקרטים, וטוען כי אי-הגעתה לשטח נובעת מעיכוב מכוון מצד ישראל שמנסה להכשיל את הסכם סיום המלחמה. ברקע נחשף השבוע על ידי אליאור לוי מכאן 11 מסמך חשאי המעיד על מה שהיה ברור מאליו: חמאס מתכוון לאמץ את מודל חיזבאללה בעזה, כלומר להתיר לממשלת הטכנוקרטים לפעול ככסות קוסמטית שתטפל באספקת צורכי הציבור העזתי, בעוד חמאס, על מערכיו הצבאיים והאזרחיים, ישמור על מעמד דומיננטי בעזה. במסגרת הזאת הונחו פעילי חמאס שישולבו בממשל העתידי לשחק את המשחק, כלומר להציג לכאורה צייתנות לממשלת הטכנוקרטים ולהימנע מביקורת עליה, אך לשמור על נאמנות לארגון.
בינתיים העיכוב בהגעת ממשלת הטכנוקרטים מעורר דאגה גוברת בקרב העזתים. "ייתכן שזה יקרה כבר בשבוע הבא. כך נמסר לחברי הוועדה", אומר בשיחה שלשום גורם פלסטיני המעורב בפעילות ממשלת הטכנוקרטים, אולם מנימת קולו ניתן היה להבחין בספק, זה הרי בדיוק מה שהוא אמר לי גם בשבוע שעבר. "לכולם בעזה ברור שפעילות הוועדה תלויה בעיקר בישראל, ויש תקווה שהאמריקאים ילחצו על נתניהו להתקדם בשלב השני ולהתיר לוועדה להגיע", מסביר פרופ' אבו-סעדה.
בשטח עצמו נראה שישראל שואפת להמשיך בשלב א' כאילו אין שלב ב' כלומר בפעילות התקפית - גם (ואולי דווקא) נוכח מה שנראה כמו ניסיון לבסס מציאות חדשה ברצועה. הדבר בלט בשבת האחרונה ערב פתיחת המעבר, אז הותקפו מתקנים של משטרת חמאס בתגובה להפרות של הארגון, וכתוצאה מכך נהרגו כ-30 פלסטינים, אבל נמשך גם לאחר פתיחת המעבר (בתקיפות שנערכו בימים שלישי ורביעי נהרגו למעלה מ-20 פלסטינים). הדבר לווה בביקורת חריפה מצד המתווכות ובראשן מצרים וקטאר שטענו כי ישראל חותרת להכשיל את התבססות ממשלת הטכנוקרטים. ברקע נמשכים החיכוכים היום-יומיים במרחב "הקו הצהוב" שבאחד מהם השבוע נפצע קשה קצין מילואים (בתקיפות חוסלו בין היתר מפקד חטיבת צפון הרצועה בג'יהאד האיסלאמי, וכן רוצחה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל שנחטפה מבסיסה ב-7 באוקטובר).
בישראל שבה לא ניתן לנהל שיח ענייני משום שכל סוגיה נספגת מיד בטיעונים פוליטיים סביב השאלה האם אתה בעד או נגד נתניהו, רבים מיהרו להסביר שפתיחת מעבר רפיח היא אירוע חסר משמעות או אף הישג של הממשלה, ומנגד - כאלה שפסקו שמדובר במפלה קשה. כמו תמיד, עדיף מבט מפוכח ומאוזן: הממשל האמריקאי הממוקד במשבר באיראן טרם הגיב על הנעשה בעזה (ולא מן הנמנע שיטיח ביקורת על מה שנתפס כתקיעת תוכנית טראמפ), והתסכול הפלסטיני והערבי עלול להתבטא בלחץ גובר על וושינגטון שתפעל מול נתניהו.
רמז ללחץ האפשרי הצפוי מהעולם הערבי על טראמפ ודרכו על ישראל בנוגע לרצועה, ניתן היה לזהות שלשום במאמר המערכת של היומון "אל-קודס אל-ערבי" היוצא לאור בלונדון במימון קטארי. במאמר שנשא את הכותרת "האם ישראל חוששת מנשרים [סמל הרשות] וצעצועי ילדים [שנטען במאמר כי הם מוחרמים]" הובעה תקווה כי סטיב וויטקוף ידון עם נתניהו במהלך ביקורו בישראל בצורך לקדם את השלב השני בעזה, "כך שייתכן כי ראש ממשלת ישראל ימצא עצמו מול דגל פלסטין ועליו אותו נשר מפורסם בשולחן שעליו יתקיים מו"מ [במשתמע בשל לחץ אמריקאי על נתניהו]".
תקוות דומות מובעות גם מתוך הרצועה ומשתקפות היטב בדבריו של החוקר העזתי ד"ר באסם אל-קאסם: "המעבר לשלב השני יכול להיחשב תחילת השחיקה של התוכנית הישראלית, אבל לא סופה. השלב השני צפוי להיות זירת מאבק סביב השאלה מי מקבל את ההחלטות. ישראל שואפת לשמר את ההגמוניה בעזה, אך מצויה בחשש מתמיד מכך שטראמפ יקדם מהלכים שישרתו את האינטרסים שלו גם אם על חשבון החזון הישראלי".
ישראל כנראה תגלה בקרוב כי מעבר רפיח הוא רק ההתחלה של סדרת תמורות שטראמפ מעוניין לקדם במסגרת עיצוב המציאות החדשה בעזה, בזמן שפה ממשיכים להתבצר באמונה של הישארות לעד ב"קו הצהוב" ואף של חזרה ללחימה עצימה ברצועה וכיבושה, מה שממחיש את הפער ההולך ומתרחב בין תפיסת המציאות והתקוות בירושלים לאלה של יתר העולם.
