1. מפה לשם, אמור הייתי להיות בטיול גדול עם כל המשפחה במקומות יפים בעולם, לכבוד יום הולדתי ה-50. היה לי בראש ויז'ן כזה של כולנו, אפרת ואני, הילדים הגדולים ובני ובנות הזוג והילדים הקטנים. ראיתי אותנו שותים שייק מול שקיעה, רוויתי נחת מהמחשבה על הרגע הזה, שלא הגיע. שני ילדיי הגדולים בצבא, משרתים בקבע, והם התבקשו ברגע האחרון לוותר על התענוג לאור המצב ונוכח האפשרות שבכל יום עשוי להתפרץ הר געש באזור.
הטיול, אם כן, זה שתוכנן לפני חודשים רבים, התפוגג קמעה וקיבל תפנית צנועה יותר. אירוע הרבה יותר מצומצם, רחוק מהפסטיבל שתיכננו. האדם מתכנן תכנונים, אלוהים בעצמו זורם ואומר לו: למה לא, באהבה, לך על זה, מגיע לך, אבל אז האיראנים מרימים דגל שחור ואומרים: עד כאן, אח יקר. תיכננת טיול ראוותני מדי, נגמר הבית זונות. אתה חי בישראל והיומרה שלך לקבוע חצי שנה מראש תאריכים לטיסה היא מגוחכת.
2. זה משהו שכולנו חיים תחתיו, העננה הזו, האפשרות המעשית שעוד רגע תהיה פה מלחמה גדולה. למעשה בין כתיבת שורות אלה לקריאתן, יש אפשרות שלא ישתנה דבר, אבל יש גם אפשרות ריאלית לגמרי שהעולם יתהפך על ראשו.
יש מעין שעון מתקתק מעל ראשנו. זה לא מצב נורמלי אבל אינני מציין זאת כנהי, אלא כדי להגיד שלמרות שזה לא מצב נורמלי, גם לא קרוב לנורמלי, אנחנו מתמודדים עם זה יפה מאוד.
אומר יותר מכך: אנחנו הולכים ומתבררים כאנשים חזקים מאוד. אנחנו כקולקטיב, כעם, חיים באופן מעורר כבוד ומאוד מרשים עם האופציה שבכל רגע עשויה להתחיל מלחמה ויירו עלינו טילים בגודל שיכול לפרק רחוב. אל תזלזלו בכוחות האלה שלנו, אל תקלו ראש במהירות שבה אחרי עם כלביא קמנו והחזרנו את עצמנו לשגרה. אל תקלו ראש במהירות שבה אנשים פה יוצאים החוצה אחרי מלחמה עקובה מדם ושואלים מה עכשיו.
אנחנו נבנים מהקושי הזה. חז"ל אומרים ש”אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן”. יש פה דיבור בשבח הקושי, כחלק הכרחי בדרך להבנה של האדם את החיים. את מה שיש בהם. חבר שגר תקופה ביפן סיפר לי שיש פתגם שלימדו אותו שם שאומר "שבע פעמים נפלתי, שמונה פעמים קמתי". אני לא עד הסוף מבין איך זה הגיוני, אבל זה משפט שהילך עליי קסם (אני נזכר כעת שלאבא שלי הייתה בדיחה על "ילד 9/10", שזה ילד שאבא שלו זרק אותו כמשחק עשר פעמים, אבל תפס רק תשע).
וזה בעצם מה שאני מציע, קבלו זאת כהצעה מן הלב: התבוננו ביכולת הזו שיש לנו לחיות פה ולשגשג לצד האיום הקיומי, לצד האפשרות המעשית שבכל רגע תפרוץ מלחמה שילדינו ישתתפו בה. זה מצב שעלול לייצר סדק בנפשנו, אבל כבר אמר רבינו לאונרד כהן, "יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה".
3. אחד מהצעירים שאני פוגש בנכר מבקש שאפרסם טקסט שבו הוא מחפש שידוך לחבר שלו. זה טקסט קורע לב, מרגש ומלא ברעוּת. הוא מספר שם על החבר הטוב שנלחם לצידו, על החוויות שעברו יחד ועל הרגע שבו כדור צלף פגע בראשו של החבר. הוא מתאר קרב מתמשך בין חיים למוות, רופאים שמסבירים שאין סיכוי וניסים שמראים אחרת, והוא מתגאה בחברו שלא נואש והיום מסוגל לבלוע בעצמו וגם מְתקשר בכתיבה. והוא רוצה למצוא לו כלה. הוא מסביר שמי שתיקח את החבר תזכה בנשמה טובה, הוא מספר כי אין לו ספק שמצבו עוד ישתפר ושחברו מזיז את ידיו ומחבק כמו שרק הוא מסוגל. והוא אומר, ממש זועק מליבו, זה הוא, הוא אמנם נפצע והוא מוגבל מאוד, אבל אני רואה את העיניים שלו, הוא שם, יש לו מה לתת. ואני קורא את דבריו ומרגיש אהבה גדולה כלפיו והערצה עמוקה לעוצמת החברוּת שלהם, וצער עמוק על מה שאירע להם. שני חברים שיצאו יחד מקו הזינוק ואחד נבלם בתחילתו, והנה החבר שיכול להמשיך מביט לאחור בכאב ומנסה, בכל כוחו, למשוך את חברו קדימה.
4. אני פוגש אותם אי שם, בעוד אחד מהמקומות היפים האלה, שהצעירים שלנו בורחים אליהם מהארץ אחת לאיזה זמן. אני קושר שיחה עם עוד אחד מהחבורה שזיהה וניגש להגיד שלום. הוא בן 24. זה עבורו טיול אחרי צבא. כמותו יש פה רבים. אני משוחח איתו ומבין: רבים מהם הינם ילדים יפי תואר שתיכננו את הטיול הזה עם חברים שנפלו במלחמה. ועכשיו הם פה בלעדיהם. ובמקום החבר יש להם סטיקר שלו, שאותו הם מדביקים על כל מיני קירות, מתוך הכרח פנימי. לא כדי שייהנה איתם, הם מבינים שזה רק סטיקר. אבל כדי שמשהו ממנו יישאר.
ואני מביט בהם, דור שידע מלחמת קיום קשה, ורואה בעיניהם את הפצע הפתוח ואת השברים שרחוקים מלהתאחות. הם שוחים במי הטורקיז ומקפיצים כדור ומשחקים סנוקר ואוהבים, אבל צל כבד מרחף מעל ראשם. הם מסתובבים בכל מיני יעדים בעולם אחרי שנתיים שהכל היה על כתפיהם. הם התבקשו לסכן את חייהם ולשמור עלינו. וכעת הם מבקשים לנפשם מנוחה. אבל לעיתים, דווקא ברגע הזה שבו יש להם זמן לנשום, דווקא אז העצב מוצא את דרכו מבעד לחרכים, ותהום נפערת.
אז אני מסתובב אי שם. פוגש ישראלים בני 25, מתקבצים מכל מיני מקומות לאיזה חוף מסוים אחד כי יש בו קבלת שבת. וככה באמצע שום מקום, לרגע אחד, הם שוב ביחד. אחרי שהיו ביחד במלחמה. אחרי שהתפזרו לבתים. אחרי שיצאו בנפרד לגולה הדוויה, הם מתאספים שוב מכל מיני קצוות בליל שבת, לשיר "שלום עליכם" ולקבל את השבת. הם נסעו רחוק, אבל מקפידים מעת לעת להרגיש קרוב.
5. פגשתי אותו, את החייל השב מן הקרב שסיפר לי בפירוט על החבורה שהייתה לו ועל מה שנותר ממנה. הוא החזיק בירה ביד במועדון אפל במדינה רחוקה, שוחח עם בחורה מקומית, ורגע לפני שלגם מהבקבוק עשה "לחיים" עם הסטיקר של חברו שנפל במלחמה והודבק על הקיר ממולו.
הוא ראה שראיתי. הוא חייך.
ואני ניגבתי דמעה.
שבת שלום.
