1. ברוכים הבאים למלחמת הכוכים
המפות של העיר רפיח כבר לא מאפשרות ניווט, כי בעיר החרבה כמעט שלא ניתן לזהות איפה היו פעם רחובות. "זה הרס כמו בדרזדן", כפי שהגדיר מפקד מילואים בצה"ל, ברגע של אסוציאציה להפצצה המפורסמת של ארה"ב ובריטניה שמחקה את דרזדן לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לא נותר לנו לסמוך אלא על מסכי מכשירי הג'י-פי-אס שמהבהבים בתוך הרכבים המשוריינים של צה"ל שמובילים אותנו בתוך המבוך הדיסטופי הזה. בצה”ל מסבירים את ההרס הרב בכמויות האדירות של תשתיות הטרור והתת-קרקע שבמרחב. פה ושם, לאורך ציר פילדלפי, מפוזרים שקי קמח שנפלו ממשאיות הסיוע הביטחוני. הם נותרים יתומים: כאן אין אזרחים; רק שקט מוחלט שמופר בצליל טרטור הבולדוזרים שעדיים כותשים את המעט שנותר, הרבה מאוד יריות נשק קל, ופה שם ירי טנק, אם נראה שיש מחבל שהלך לאיבוד דרך איזו מרפסת.
"אנחנו פה 50 ומשהו ימים במשימה ברפיח", אומר מפקד חטיבה המתמרן בעזה. "שהיא?" אנחנו תוהים. "להשמיד את שכונת שאבורה, מזרח רפיח", משיב המח”ט. בקטע של ההשמדה לא נראה שנשארה יותר מדי עבודה: אנחנו סמוך לקו הצהוב, הקו שאליו נסוג צה"ל באוקטובר האחרון, והותיר כמחצית משטח הרצועה בשליטה ישראלית. תיאורטית, יש הפסקת אש. בשטח, צה"ל עדיין פועל לנקות את כל השטח ממזרח לקו הצהוב - השטח שנותר בשליטת ישראל - ממנהרות וממחבלים.
"הרגנו עשרות ונותרו עשרות", אומר המח"ט. גורם מודיעיני בכיר אומר כי המנהרה המרכזית שחיברה את חאן-יונס לרפיח נחסמה על ידי צה"ל. לכן, מסביר המח”ט, "הם (המחבלים) לכודים. אנחנו מבינים שהם לא מצליחים לנוע או לסגת מכאן דרך המערכת התת-קרקעית, שהיא חסומה. אנחנו עובדים בצורה מאוד שיטתית, סוגרים עליהם ממערב למזרח ועובדים שם, חוסמים את התת"ק (הקיצור הצה"לי לתוואי התת-קרקע – ר"ב, י"ר). הורגים. מפוצצים".
דווקא ההרס השיטתי הזה הוליד בעיה חדשה: כאשר D9 מקריס בניין, הגג נופל על העמודים והקירות התומכים, ומייצר לעיתים קרובות כוכים, חלקם גדולים למדי ומספקים הגנה מבוּּטֶֶנת למחבלים, שמהר מאוד למדו לנצל את הארכיטקטורה החדשה של עירם. קצת מים, מעט אוכל, נשק, וחוליה יכולה לשהות לא מעט זמן גם עמוק בתוך שטח שאמור להיות בשליטה צה"לית. המלחמה ב"שיטת הכוכים" הזו, שהמח”ט מדבר עליה, היא סיזיפית. גם כמעט שנתיים וחצי לתוך המלחמה עדיין אין לצה"ל מיפוי מלא של כל הספגטי התת-קרקעי שעדיין נמצא כאן, בתוך תחום הקו הצהוב.
מה נשאר? לקדוח. מקדחי בורות ענקיים שמפעיל צה"ל נוברים בהריסות. התקווה היא שלפתע ייתקלו בחלל תת-קרקעי, אולי סימן למנהרה. אבל נדיר שזה קורה; לרוב המקדח פשוט חופר עוד בור. יום לפני שהגענו לכאן, זה הצליח: המקדח חדר לתוך תקרת מנהרה. התברר שזו לא הייתה סתם מחילת מסתור. "מצאנו תת-קרקע עם חדר כושר, משקולות וכאלה להתעמל, בעומק של תשעה מטרים", אומר קצין בכוחות הקרקע המשרתים בגזרה. "אתה יכול לעבוד שבועיים על תא שטח ולא לפגוש נפש חיה, אין חיכוך, אין שום דבר... פתאום יש לך איזו נקודה כזאת שהיא נקודת מפנה, כנראה שהם זיהו שאנחנו מתקרבים אליהם, ובעצם אין להם מוצא, ואז הם יוצאים". ביום שני השבוע זה קרה שוב: ארבעה מחבלים ברפיח הגיחו מאחד הכוכים ופתחו באש לעבר לוחמי חטיבה 7. כל הארבעה חוסלו. ביום שישי חיסלו מילואימניקים מחטיבת אלכסנדרוני מחבל עם גרזן. במקרים אחרים, נדירים מאוד, היו גם כאלה שנכנעו ונלקחו בשבי, אבל כמעט ארבעה חודשים לנסיגה לקו הצהוב - שוב התברר שחמאס עדיין פועל גם עמוק בתוך השטח שבשליטת צה"ל.
הכוחות הישראליים שפועלים כאן יודעים שגם אם יגיעו לכל המנהרות - פרויקט שעלול לקחת שנים - זו לא תהיה תמונת ניצחון. חלק גדול מהחיילים שאנחנו פוגשים הם צעירים שהתגייסו כבר לתוך המלחמה הזו וצברו ניסיון קרבי שעד 7 באוקטובר רק למעט קצינים בכירים בצבא היה. הם נראים משוחררים למדי בנוכחות המח"ט. הדיסטנס כנראה נשחק בבוץ של עזה. עוד מעט יבוא מחזור חדש, והם לא יהיו הכי צעירים. השאלה היא כמה מחזורים כאלה לאורך כמה שבועות, ואולי חודשים או שנים, עוד יגיעו כדי להכריע שוב ושוב את הגדוד החמאסניקי, שעדיין נלחם את מלחמת הכוכים.
× × ×
בשנתיים וחצי האחרונות היינו, זיו קורן ורונן ברגמן, כמה פעמים ברפיח, ובכל פעם שמענו את מפקד הכוח באותה עת מכריז שחטיבת רפיח הוכרעה ושצה"ל ניצח את מחבלי חמאס במקום. כשהגענו בפעם הבאה, מפקד אחר חגג את ההכרעה והניצחון. בביקור הפעם, המפקדים כבר למדו שהכרזות הניצחון היו מוקדמות מדי. שבועות ארוכים אחרי הנסיגה לקו הצהוב, נראה שהניצחון שהובטח לאזרחי ישראל על ידי הדרג המדיני עדיין רחוק: קו האופק של רפיח מנוקד במקדחי הענק שקודחים באדמה הבוצית, כל אחד מהם מוקף בכמה שכבות של כוחות מגן: טנקים, נמ"רים וחיילים, בביקור שלנו הם של גולני. אף אחד לא יודע כמה מחבלים עדיין מסתתרים בשטח, כמה מנהרות עוד יש תחתינו, כמה מחסני אמל"ח, כמו זה שאותר רק בשבוע שעבר, קילומטרים ספורים דרומית לנו, על ידי לוחמי חטיבה 7. כ-110 פצצות מרגמה ועוד נשק רב נתפסו שם, ארוזים בשקים של אונר"א. בכל רגע נתון, כמעט מכל כוך, יכולה להגיע חוליה, לירות אר-פי-ג'י לעבר הכוח, ולהיעלם בחזרה לתוך ג'ונגל הבטון החָרב. "ואם זה קשה", אומר קצין בכיר במילואים, "אז תארו לכם איך יתנהלו הדברים אם ניכנס מחדש לעזה כדי להכריע אותם שוב אחת ולתמיד, כשמעל הקרקע לא תהיה השלווה הדיסטופית הזו".
הקצין מכיר היטב את השטח, וגם את הלך הרוחות במפקדת התיאום עם האמריקאים בקריית-גת, שיש כבר המכנים אותה "וילה וויטקוף". "בעזה", הוא מצביע אל עבר רחוב הרוס, "לא יהיה ריק, אלא הרבה-הרבה יותר מחבלים של חמאס, משולבים באופן מוחלט בתוך האוכלוסייה. כניסה שלנו פנימה, לא משנה מה נגיד ומה נבטיח לפני - שזה רק לשנתיים, רק לארבע, רק עד שנפרק את כל המנהרות - היא נטולת כל תאריך תפוגה. כי אחרת, אי-אפשר להוריד את רמת הפעילות של חמאס, לסלק את נציגיו שיושבים בתוך גופי השלטון האזרחיים, ולתפעל בעצמנו את כל הרצועה לשנים ארוכות".
אז מה צריך לעשות?
"עזבו אותי מפוליטיקה, לא תיקחו אותי לשם. אני רק אומר ששוב מכרו פה לציבור סיפור מופרך, כאילו חמאס הסכים באיזשהו שלב להתפרק מהנשק שלו, או להגלות את ההנהגה שלו. הם ממש לא הבטיחו ויש להם את כל הכוונות גם לא לקיים. החטופים חזרו וזה הכי חשוב; וטראמפ הכריז על סוף המלחמה, ושני הצדדים קיימו די בקפדנות את החלק של כל אחד בהסכם הצר שהם חתמו, שהוא משהו מאוד-מאוד שונה מתוכנית הנקודות של טראמפ. אבל המצב הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. בסוף, הפוליטיקה של צד זה או של זה - ולכל אחד הבייס שלו - תכריע בדרך חזרה לתהום אם לא יימצא פתרון אחר".
שהוא?
"קשה לי כרגע לראות כזה באופק".
× × ×
בשטח, הרחק מפנטזיות הפאוור-פוינט של טראמפ על ריוויירה עזתית נוצצת וההבטחות של נציגי ממשלת ישראל ושופרותיה, המצב באמת מורכב. רשמית, המדינות המתווכות מציגות חזית אופטימית. אבל כששוחחנו עם נציגים של שתיים מהן, עלתה תמונה שונה מאוד. בנושאים קריטיים מאוד, העמדות של ישראל וחמאס מאוד רחוקות, ולעיתים לגמרי הפוכות. עוד הם מספרים כי מה שמכונה "שלב ב'" של התוכנית אינו יחידה אחת, אלא הרבה מדרגות קטנות שהצדדים אמורים לטפס עליהן יחד, אבל בכלל לא ברור באיזה סדר ומי בדיוק הסכים עליהן.
כרגע יש הרבה יותר שאלות פתוחות מתשובות מוסכמות. המינוי של ועדת הטכנוקרטים שתמשול בעזה, למשל, הוא בהחלט צעד ראשון, אבל לא ברור אילו סמכויות יהיו לה לבנות מחדש את הממשל ברצועה, שחלק מהמנגנונים שלו מבוססים כיום על אנשי חמאס, וכולם כוללים את נאמני הארגון בעמדות מפתח. זה כולל את כל מנגנוני הביטחון, ובתוכם משטרת עזה. אף אחד לא רואה כרגע מצב שבו שוטר עזתי מקבל פקודה מפקיד אלבני לפנות משפחה מבית שעומד בדרכם של גורדי השחקים הנוצצים שבבית הלבן חולמים עליהם.
וזה עוד לפני סוגיות הליבה ממש, מבחינת ישראל, שדורשת את פירוק חמאס מנשקו, כולל כמובן את הזרוע הצבאית, גדודי עז א-דין אל קסאם. חמאס, מצידו, הודיע שהפירוק הזה לא יקרה. ישראל גם דורשת פירוז של כל הרצועה. בהצלחה למי שאמור לאסוף את הנשק מחמאס, וגם מכל החמולות היריבות. כנ"ל לגבי מרבית שאר הדרישות הישראליות, כמו השמדת מנהרות חמאס והגליה של מנהיגות תנועת הטרור.
כיום, לפי הערכת המודיעין הישראלי, יש בגדודי אל–קסאם בין 20 ל–26 אלף חברים שמקבלים משכורת כל חודש, גם אם באיחור. הכסף מועבר לרצועה על פי רוב באמצעות חוואלה, שיטת החלפנות האיסלאמית המאפשרת הפקדה במקום אחד וקבלת התמורה במקום אחר, ללא קשר פיזי ביניהם. פעמים רבות מתקבלת תמורה שוות ערך לכסף, נניח בסחורות המוברחות לרצועה
על רקע זה הולכים ומתגברים הקולות בתוך צה"ל הקוראים לפעולה צבאית. אחד מחברי המטכ"ל אמר לפני כשבועיים לכתב ynet יואב זיתון כי "הכי מסוכן להיתקע, לא ליזום ולא להוביל", והוא אינו היחיד. יותר ויותר קצינים בכירים סבורים כי עכשיו, כשבעיית החטופים נפתרה וצה"ל יכול לפעול באופן הרבה יותר משוחרר, זה הזמן לחדש את הלחימה. הם רק לא מפרטים מה יהיו המחירים של פעולה כזו.
"בסוף יש רק שלוש ברירות", אומר אחד מראשי קהילת המודיעין לשעבר, "ומי שאומר אחרת, טועה ובעיקר מטעה: או שחמאס ישלוט, או שישראל תשלוט, או שהרשות הפלסטינית תשלוט. אני מעריך שרוב אזרחי המדינה לא מעוניינים בשתי האפשרויות הראשונות, אבל נתניהו וממשלתו לא מעוניינים בשלישית. במצב הזה, נותרו לישראל שתי אפשרויות. הראשונה היא לשבת ולקוות לנס, שזה בערך מה שאנחנו עושים מאז חתימת ההסכם. אלא שאז, בסופו של דבר המתווכות יכתיבו לישראל תנאים שעלולים ליצור מצב יותר גרוע. האפשרות השנייה היא ללכת על מהלך צבאי כולל".
אז האופציה הצבאית על הפרק. "חמאס בעזה יפורק מנשקו. עזה תפורז. זה יקרה כפי שאמר ידידנו טראמפ, בדרך הקלה או בדרך הקשה, אבל זה יקרה", הבטיח ראש הממשלה מעל בימת הכנסת. אולי. אבל מה ששכחו בממשלה לעדכן, זה שאחרי כמעט שנתיים וחצי של הבטחות ל"ניצחון המוחלט", אין ספק כי חמאס עדיין שולט בעזה - וכי הוא מחזיק בכוח בלתי מבוטל. כן, ההישגים הצבאיים במלחמה נגדו הם משמעותיים; זה לא חמאס של אוקטובר 23' וזה לא חמאס שיכול להוציא לפועל משהו שבכלל קרוב לאותה מתקפת ביעותים. אבל משיחות עם גורמים במערכת הביטחון ובקהילת המודיעין, שמכירים היטב את מצבו של חמאס נכון להיום, מדובר עדיין בארגון שיש לו שדרת הנהגה, כוחות בשטח, חימוש ויכולת לפעול. ואולי הנקודה החשובה ביותר: בתפיסתו, חמאס גם לא ספג מפלה במלחמה הזו.
2. יש כסף, יש כוח, יש כבוד
אז מה בעצם מצבו של חמאס היום בעזה באמת, כשמנכים את כל ההצהרות המפוצצות מכל הצדדים?
נתחיל בשאלה הקריטית של ההנהגה. אצל ישראלים רבים התקבעה איזושהי תפיסה מוטעית שחמאס כרגע הוא ארגון ללא הנהגה, נחש שראשו רוצץ. זה רחוק מהמציאות, אבל כדי להבין מי מנהיג היום את חמאס, צריך לקפוץ ל-21', לימים שאחרי שומר החומות. יחיא סינוואר, מנהיג חמאס שסוכל במלחמה, הנהיג את ארגון הטרור בצורה ריכוזית מאוד. אחרי מבצע שומר החומות, הוא הקים את המועצה הצבאית המצומצמת, הגוף שמאותו רגע ואילך ניהל באופן חשאי וממודר את ההכנות למתקפה שתגיע ב-7 באוקטובר 23'. דרך המועצה הזו, סינוואר ומוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שלטו ביד רמה בהכנות. מרבית הנהגת חמאס בחו"ל - מלבד איסמעיל הנייה - מודרה, כולל הנמסיס המושבע חאלד משעל. מועצת המלחמה המצומצמת מנתה בין שישה לשמונה חברים, תלוי בתקופה, שכולם היו שותפים מרכזיים לתכנון התקיפה. כל חברי המועצה סוכלו, מלבד אחד: סגנו של סנוואר, "אבו-אוסאמה", חליל אל-חיה. אל-חיה שימש כשליח לתפקידים מיוחדים עד זמן קצר לפני המלחמה, ובעיקר היה מי שניסה לשכנע בשם המועצה את איראן וחיזבאללה להלום בישראל במקביל. למזלה של ישראל, הוא לא הצליח. היום, אחרי ההתנקשות בהנייה, אל-חיה הוא הגורם הבכיר ביותר של חמאס מחוץ לרצועה. התחרות עם חאלד משעל נמשכת, במיוחד על רקע חוסר הבהירות סביב השאלה אם ועד כמה איראן תמשיך לספק נשק לארגון.
אחרי החיסול של מוחמד דף ויחיא סינוואר, נותרו ברצועה ארבעה בקליבר הבכיר ביותר: מוחמד סינוואר, ראאד סעד, שהיה ראש מטה המבצעים וכתב את תוכנית "חומת יריחו", עז א-דין אל-חדאד ומוחמד עודה. מוחמד סינוואר וראאד סעד סוכלו בהמשך. עכשיו נותרו ברצועה רק שניים מהצמרת הצבאית הבכירה המקורית של חמאס.
הראשון הוא מוחמד עודה, ששימש שנים רבות ראש מערך המודיעין של הזרוע הצבאית (המוד"צ בקיצור הצה"לי). עודה הוא דמות שכמעט שלא נראתה בציבור גם לפני 7 באוקטובר, ושמר תמיד על פרופיל נמוך. מאידך, הוכחה לחשיבותו הדרמטית אפשר לראות בתמונה שאיתר המודיעין הישראלי בעזה, ואשר צולמה במהלך הלילה שלפני ההתקפה בחדר הפיקוד המרכזי של חמאס. עודה נראה שם יחד עם מוחמד דף, שעון על שולחן הפיקוד בתנוחה מוזרה, אות לפציעות הרבות שספג. לצידו נראים חדיפה אל-כחלות (הדובר "אבו-עוביידה") וראפע סלאמה, מפקד חטיבת חאן-יונס ואחד מהאנשים הקרובים ביותר לדף.
חמאס אמנם נפגע קשות במלחמה, אבל עושה הכל כדי לשמר את שלטונו. "ובשביל לשלוט ברצועה", אומר קצין בכיר במיל', "אתה לא צריך קורנט ולא צריך טילים או רחפנים. מספיק קלצ'ניקוב, אר–פי–ג'י ורימונים. זה די והותר כדי להטיל פחד ואימה מחדש על התושבים ולהראות להם מי שולט"
השני ששרד הוא עז א-דין אל-חדאד, מפקד חטיבת העיר עזה, שמאז סיכולו של מוחמד סינוואר משמש בפועל כראש הזרוע הצבאית, ולפי הערכות מערכת הביטחון - מקובל לחלוטין כמנהיג של חמאס ברצועה על ההנהגה שבדוחא. מתחתיו, רוב שדרת הפיקוד הבינונית והנמוכה נפגעה קשות, וגם המפקדות המרכזיות שלו. אבל חמאס כארגון צבאי ופוליטי לא פסק ולו לרגע מלתפקד במהלך המלחמה, גם בעזה, גם באיו"ש וגם בחיבור בין כל אלה, תוך שמירה על מסגרות נבחרות של מועצות, מטות ומשמעת ארגונית ותקשורתית. בעזה, למרות המכות העזות שספג, חמאס לא נכנע ולא הניח את נשקו. כיום, לפי הערכת המודיעין הישראלי, יש בגדודי אל-קסאם בין 20 ל-26 אלף חברים שמקבלים משכורת כל חודש, גם אם באיחור. חלקם היו שם קודם, חלקם חדשים. מדובר על 10,000-15,000 איש פחות מאשר לפני המלחמה, אבל זה עדיין מספר עצום, שגם מראה כי הארגון רחוק מלהיות שבור צבאית - וגם מבחינה כלכלית.
מאיפה הכסף? עיקר המימון שמחזיק את חמאס בחיים מגיע מאיראן ומגורמים נוספים. הכסף מועבר לרצועה על פי רוב באמצעות חוואלה, שיטת החלפנות האיסלאמית המאפשרת הפקדה במקום אחד, וקבלת התמורה במקום אחר, ללא קשר פיזי ביניהם. פעמים רבות מתקבלת תמורה שוות ערך לכסף, נניח בסחורות המוברחות לרצועה. באופן הזה, ככל שיש יותר כניסה של עזרה הומניטרית וסחורות פנימה, כך גדלה היכולת של חמאס לשלם למגויסים הרגילים שלו ולגייס עוד גורמים.
על פי ניתוחו של אחד מהגורמים הביטחוניים שעימם שוחחנו, שלטון חמאס מצליח כרגע לשמר את אחיזתו בדרכים עקיפות אך אפקטיביות. "בכל מה שקשור לענייני משילות", הוא אומר, "חמאס לא חזר למשילות מוחלטת, אבל כן השיב עוד יותר את האכיפה מול האנרכיה, ונראה לי שלכל הגורמים ברצועה ברור מי הכתובת המרכזית". לדבריו, גם המערכת האזרחית מתפקדת תחת צל הארגון: "יש מיסוי גם ברגעים אלו. יש מיסוי סדור, מאורגן, שיטתי, של חמאס. זה השלטון, זה טריוויאלי שזה קורה. זה לא גניבה מבחינתם, זה תשלום מס".
חמאס גם מפעיל לחץ לנסות להשיב ולו מעט מהכלכלה בעזה. משרד הכלכלה של חמאס קרא לבעלי עסקים לסחור בכל המטבעות והזהיר מפני "צעדים משפטיים נגד מפירי החוק", בעוד המשרד לפיתוח חברתי השיק את פרויקט "אנחנו הסעד שלכם" לחלוקת כספים שהוחרמו מסוחרים שחרגו "מגבולות החוק והמוסר".
× × ×
אבל כוח אדם וכסף הם רק שני קודקודים של ארגון צבאי. השלישי הוא החימוש. את מרבית הכוח שחמאס בנה לקראת המתקפה, הוא איבד במלחמה. מאגר הטילים והרקטות שלו שואף לאפס, כך גם מאגר הרחפנים המתאבדים, מטילי הרימונים ומערכות הנ"ט המתקדמות כמו מֵטיס או קורנט, שגם לפני המלחמה היו במספרים נמוכים מאוד. גם מערך הייצור התת-קרקעי, שהוטמן מתחת לציר טנצ'ר כדי לאפשר ניוד של החימוש בזמן הקצר ביותר לאורך הרצועה ולרוחבה, נחרב בחלקו הגדול.
חוץ ממכונות ייצור, המערך זקוק גם לחומרי גלם, אולי המצוקה הקשה ביותר של חמאס. בניגוד לאגדות שפיזרו נציגי הממשלה, חומרי גלם לא זרמו במנהרות שמתחת לציר פילדלפי אחרי שהשלטון המצרי של א-סיסי החליט עוד באמצע העשור הקודם לפעול נגדן, ובהמשך הרשה ללוחמי יהל"ם לסתום אותן בצד המצרי. חמאס הצליח להבריח חומרי גלם בדרכים אחרות, אבל בעיקר ניזון מכמויות אדירות שנאגרו בזמן הנשיא מורסי. המאגרים האלה נוצלו לייצור עצמי של נשק, ולכן שאלת חומרי הגלם היא כיום קריטית לחמאס. בנוסף, גם חלק גדול ממערכות התקשוב, הפיקוד והשליטה ומתקני האימון נהרסו במלחמה.
אבל חמאס לא זקוק למערכות תקשוב או לסייבר כדי להמשיך למשול בעזה. "בשביל לשלוט ברצועה", אומר קצין המילואים הבכיר, "אתה לא צריך קורנט ולא צריך טילים או רחפנים. מספיק קלצ'ניקוב, אר-פי-ג'י ורימונים. זה די והותר כדי להטיל פחד ואימה מחדש על התושבים ולהראות להם מי שולט".
לצד המודיעין הצבאי, חמאס ממשיך להפעיל שני מנגנוני ביטחון ומודיעין אזרחיים, שגם הם מסייעים לו רבות לשמר את שליטתו על האוכלוסייה. שני המנגנונים נשלטים באמצעות משרד הפנים בעזה. אחד מהם הוא מנגנון הביטחון הכללי (אמן אל-עאם) העוסק באיסוף מודיעין לצרכים שונים. השני מנגנון הביטחון הפנימי (אמן אל-דאחילי), שהוא הסוכנות הסודית ביותר ברצועה, והאחראית על שלטון הדיכוי האכזר נגד אזרחי עזה, עיתונאים, תומכי פתח, חסידי זכויות אדם ולהט"ב. הארגון מפעיל רשת מלשנים בכל רחבי הרצועה. כוחות אחרים של חמאס מנהלים מצוד אלים אחר "כנופיות משתפות פעולה" ומיליציות הנתמכות בידי ישראל, כולל תיעוד של ירי ברגלי "סוכנים".
הנקודה המשמעותית האחרונה היא המנהרות. בצה"ל מבינים היטב שכל עוד יש מנהרות בעזה, לחמאס יש תשתיות. השאלה הגדולה היא כמה מהן נותרו היום. ההערכה היא שערב המלחמה היו ברחבי הרצועה בין 700 ל-800 ק"מ של מנהרות, ושמתוכן נותרו עדיין כמה מאות ק"מ של מנהרות שלמות או שניתנות לשיקום מהיר יחסית. כשביקשנו הערכה צבאית מוסמכת, התברר שבצה"ל לא ששים לנקוב במספרים.
3. 7 באוקטובר זו רק ההתחלה
הנשק של חמאס, הכלכלה, כוחות הביטחון, המנהרות והחימוש: כל אלו אמנם נפגעו קשות במלחמה, אבל לא נמחקו. מה שעוד צריך להדליק נורה אדומה בכל דיון לגבי עתידה של עזה - בוודאי לגבי חידוש הלחימה בה - הוא הדרך שבה חמאס תופס את מה שקרה כאן מ-7 באוקטובר.
הנה משהו שאזרחי ישראל צריכים לדעת: מבחינת בכירים רבים בחמאס, כפי שהמידע משתקף מגורמי ביטחון ומודיעין בישראל - לא מדובר בהפסד. כן, גם אחרי כל המכות שניחתו על עזה, 70 אלף הרוגים ברצועה וחורבן ברמות תנ"כיות - בתפיסת חמאס, עדיין מדובר בהישג. כלפי חוץ הם מצווים כמובן להגיד שמדובר בניצחון, אבל בפורומים פנימיים, "זה אירוע שהוא יותר מורכב", אומר גורם מודיעיני שבקיא בפרטים. משהו שבין "תפיסת ניצחון" לבין "הם לא בתחושת תבוסה".
כדי להבין את ההיגיון החמאסי - שבעיניים ישראליות ייראה מעוות - צריך לחזור שוב למועצת המלחמה המצומצמת של סינוואר ודף, שם כאמור תוכננה התקיפה. בפרוטוקולים של המועצה שנתפסו במהלך המלחמה, אפשר לראות כיצד מטרות המתקפה ("הפרויקט הגדול", כלשונם) הולכות ומשתנות ככל שהמועד קרב.
בתחילה נקבע שהמטרה היא אוגדת עזה. את המטרה הזו, לצערנו הרב, חמאס השיג. ככל שהדיונים במועצה מתקדמים, מטרות המתקפה גדלות, והופכות למיסטיות ודתיות יותר, כולל שלל ציטוטים מהקוראן. מטרת-העל היא "עימות קטלני עם הכיבוש" שיביא לקיצו. חמאס חותר לברית אסטרטגית שבה חיזבאללה והציר יתערבו אם חמאס יפתח במערכה תחת הכותרת של "ירושלים ואל-אקצא". הגדרת רף ההישג: "הרף התחתון הוא ריסוק הישות והחזרתה שנים רבות לאחור, והרף העליון הוא מיטוט המדינה". את חורבן מדינת ישראל חמאס לא השיג, אבל לתפיסתו, ההשתתפות של חיזבאללה עד לחיסולו ושל איראן כן התממשה, לפחות חלקית.
בישיבת מועצת המלחמה ב-24 באפריל 23' מודגש כי "השעה הראשונה של הפרויקט הגדול היא המדד החשוב ביותר להצלחה". המטרה האסטרטגית היא הונאת האויב ושכנועו שחמאס מעוניין ברגיעה כלכלית בעזה כדי לאפשר פתאומיות מוחלטת. גם כאן, לצערנו, חמאס רשם הישג: ההונאה של חמאס עבדה, והשעות הראשונות של המתקפה היו גם ההרסניות והקטלניות ביותר מבחינת ישראל.
בפרוטוקולים של המועצה, חמאס מסמן עוד מטרה: הוא רואה במתקפה הזדמנות להעלות מחדש את הנושא הפלסטיני על הבמה ולעצור את תהליכי הנורמליזציה באזור - בעיקר את זה המתנהל בין ישראל לסעודיה. גם כאן רואים בחמאס הישגים בלתי מבוטלים: מנושא בשולי דיווחי החוץ בתקשורת העולמית, עזה הפכה לאישיו גלובלי טעון, שהשלכותיו הפוליטיות מרחיקות לכת מערבה בהרבה מדרך א-רשיד, "כביש החוף" העזתי. "סינוואר פגע בנורמליזציה עם סעודיה, הוא עירער את תפיסת הביטחון בישראל והחזיר את הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה", אומר קצין מודיעין במילואים שבקיא מאוד בנושא.
כל אלו מובילים לכך שגם בישראל מבינים כיום שבתפיסה של חמאס - העימות לא הסתיים בהפסד. ראשית, כי העימות מבחינתם בכלל לא הסתיים. 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו הם, לשיטת חמאס, כפי שמבינים אותה בישראל, שלב נוסף בדרך למימוש חזונו של הארגון, שלא השתנה גם היום - השמדת מדינת ישראל. בעיני יחיא סינוואר, למתקפה שתיכנן ושאליה יצא לא היו רק שני מצבים - ניצחון או תבוסה, אלא כמה דרגות. בדרגה הנמוכה יותר, עצם הפגיעה האנושה שהוא חולל בישראל במתקפה, ועצם העובדה שישראל לא הצליחה להגשים את כל מטרות המלחמה - חמאס עדיין שולט ברצועה, והוא חמוש ועם הנהגה פעילה - הן ההישג. לדברי אותו קצין מודיעין במילואים, ב-7 באוקטובר סינוואר פעל מתוך הבנה ריאלית של המחיר: "הוא יצא לאירוע הזה גם עם ידיעה שיש סיכוי לא רע שהציר לא ישתתף, שהוא לא יצליח לשכנע אותם גם אם ההתקפה תצליח ואנשי חמאס יוכלו לשדר תמונות זוועה. אבל הוא הלך על זה (על התקיפה). ומבחינת חמאס, היום החזון לא השתנה, ויכול להיות שאפילו עשו צעד נוסף קדימה בדרך לממש אותו".
× × ×
חלק מגורמי הביטחון והמודיעין שעימם שוחחנו מדגישים כי צריך לומר שיש הבדל אחד גדול בין חמאס של אז ושל היום: כאמור, אין לארגון יכולת להוציא לפועל כרגע מתקפה חדשה בנוסח 7 באוקטובר. לא בטוח שלאור התוצאות - הפגיעה בחיזבאללה, המתקפות על איראן, החורבן של עזה - סינוואר היה בוחר שוב באותה דרך, אבל אלו שאלות להיסטוריונים. הן פחות משנות לאנשי חמאס כרגע ולמה שהם מתכננים.
אז מה האסטרטגיה של חמאס עכשיו?
קצין המודיעין במילואים: "להוריד את הראש כדי להשתקם ולבנות את הכוח מחדש. מה שהכי חשוב להם זה לשמר את השליטה ואת הנשק, כדי שהם יוכלו לחזור עוד כמה שנים ולעשות 7 באוקטובר נוסף. הם מבינים שהם ממש לא רוצים לחזור כרגע למלחמה, שהם לא ערוכים לה, ומנסים לעשות הכל כדי לא לחזור אליה. המדיניות של חמאס כרגע היא לא להפעיל כוח".
כדי להגיע לכך, מסביר הגורם, חמאס מוכן לוותר על סממני שלטון חיצוניים תמורת שליטה בפועל: "הם מוכנים לזרוק את המפתחות של השלטון, אבל לא לוותר על השליטה ברצועה. הם רק מחכים שהוועדה הטכנוקרטית תיכנס, אבל מתחת לוועדה הזאת יש עשרות אלפי פקידים ואנשי ביטחון שהם אנשי חמאס. הם ימצאו את הדרך לייצר (משילות) כשאתה לא תראה".
איך עושים את זה? בסקירה שפירסם מרכז המידע למודיעין ולטרור על-שם אלוף מאיר עמית בתחילת פברואר, נכתב כי חמאס חותר לשילוב של כ-10,000 מאנשי הביטחון שלו בכוח המשטרה של הממשל העתידי, בטענה שיש להם את "ההבנה הטובה ביותר של המצב". הארגון הכחיש דיווחים על הסכם למסירת הנשק שבידיו וכן את מפות המנהרות בתמורה להפיכה למפלגה פוליטית, ובכיריו הצהירו כי "סוגיית הנשק לא תהווה מכשול בפני שיקום הרצועה". באותה נשימה הבהירו בארגון כי "הזכות להתנגדות אינה נתונה למשא ומתן". לכאורה, זו סתירה: איך מצד אחד סוגיית הנשק לא תהיה בעיה, ומצד שני הם ישמרו על הזכות להתנגדות? בפועל, זו האסטרטגיה של חמאס - "התפרקות שאינה התפרקות מלאה": "חמאס ינסו לעשות משהו טקטי, להחזיר (לכוח הרב-לאומי) רקטות, למשל, שזה קל להם יותר, אבל על הקלץ' הם יילחמו", אומר גורם ביטחוני. "לוותר על הנשק הקל זה באמת כבר להתפרק, לוותר לגמרי על תודעת ההתנגדות". ממשל טראמפ מנסח בימים אלה הצעה נרחבת לעניין הפירוז וההתפרקות, שתכלול השארת כלי נשק עד טווח של 300 מטר בידי חמאס. זה אמנם לא כולל קלצ'ניקובים, אבל כן אקדחים ותת-מקלעים לטווח קצר יותר.
קצין בכיר במילואים: "עזבו אותי מפוליטיקה, לא תיקחו אותי לשם. אני רק אומר ששוב מכרו פה לציבור סיפור מופרך, כאילו חמאס הסכים באיזשהו שלב להתפרק מהנשק שלו, או להגלות את ההנהגה שלו. והמצב הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. בסוף, הפוליטיקה של צד זה או אחר - ולכל אחד יש את הבייס שלו - תכריע בדרך חזרה לתהום"
המטרה לטווח הארוך נותרה שימור היכולות הצבאיות, כאשר הארגון בוחן אפשרויות להעברת הנשק ל"אפוטרופסות של גוף פלסטיני מוסכם" כדי למנוע את פירוקו המוחלט. צריך לשים לב לכך: כנראה יהיו בישראל מי שינסו לצייר מסירת רקטות או העברת נשק למשמורת כהישג. בעיני חמאס - זה רק פסק זמן, בדרך להמשך מימוש חזונו. במקביל, הארגון ממשיך לטפח זרועות חוץ, כפי שעולה ממעצר רשת חמאס בגרמניה שתיכננה פיגועים באירופה.
לאחרונה חזר ד"ר מוחמד אל-צר'יר, חבר במועצת המנהלים של האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים, על "נבואה" של מייסד חמאס השייח' אחמד יאסין, שלפיה 2027 תהיה השנה שבה תקרוס "הישות הציונית" באופן סופי ומוחלט. לא עוד שקיעה, בלי קורי עכביש, אלא קריסה והשתלטות של הג'יהאד על כל השטח. יאסין אמר את הדברים בראיון לאל-ג'זירה ב-2001, ומאז גורמים בכירים בחמאס נוקבים ב-2027 כשנה שבה חזונו של יאסין יתגשם.
ב"נבואה" של יאסין הוא אמר כי "המעבר מהאבן לפצצה, לתת-מקלע ולפגזים, כלים שעוד ישתכללו בעתיד, הם הערובה לכפיית ויתורים על האויב". אבל גם בלי דבריו של המייסד, לחמאס ברור שלפני השלב הבא - בין שיהיה ב-2027 ובין שבכל זמן אחר - הוא חייב לבנות את עצמו מחדש. "סיפור המשאבים וההברחות הוא דרמטי בהיבט של היכולת של חמאס להשתקם. ישראל צריכה לייצר את המגבלות עם הבידוקים כדי שההברחות לא יחזרו, מהים או מהמנהרות".
אז מה יהיה?
"ההערכה היא שמועצת השלום לא תפרוס כוחות בעלי משמעות צבאית אמיתית שיכולים להילחם בחמאס, ושהוא ימשיך לשלוט. במצב הזה המשטרה הפלסטינית היא זו שאמורה לפרק את חמאס מנשקו, וקשה להניח שזה יקרה".
מה כן?
"נניח שאתם מכניסים את כל הרכיבים האלה לתוך תוכנת AI: את זה שחמאס לא מתפרק כתנועה ולא מתפרק מנשקו, ולא שינה ייעוד וחזון, והוא יעשה את הכל כדי לממש את ההתקפה הבאה, ואת הסירוב הקשוח של נתניהו להכניס את הרשות הפלסטינית בכוחות גדולים לתוך עזה כאלטרנטיבה שלטונית. ואז אתה מבקש מה-AI להפיק את הלקחים מ-7 באוקטובר, כלומר לא לתת לכוח מתעצם לנסות ולהשמיד אותך. אז הצ'אט ג'י-פי-טי יוציא לך תוצאה אחת, ורק אחת, לגבי מה אתה צריך לעשות עכשיו".
