יש איזה אחד בפייסבוק שלי, לא חשוב שמות אבל קוראים לו שרון, שטורח להעלות עוד ועוד פוסטים שמוכיחים רעיון אחד שהבן אדם קצת אובססיבי לגביו:
שאירופה גמורה.
באמת, הוא כותב, רק תראו מה הולך שם! הם לא עושים מספיק ילדים, המוסלמים תכף יעשו להם את המוות, האליטות הליברליות כבר עושות להם, הגבולות שלהם פתוחים מדי, הצבאות שלהם אבסורדיים, הם פציפיסטיים מדי, ומדיניות הרווחה שלהם היא – במילה אחת – קיימת.
בקיצור, הם גמורים.
אני שומע את הסיפור הזה לא בפעם הראשונה, לרוב מישראלים שהצביעו לימין: "חכה תראה; אירופה הבאה בתור. הם לא יודעים מה הולך לבוא עליהם. הם גמורים! כן, כן, ממש תכף הם חוזרים לימי הביניים של אירופה, או לאמצע הניינטיז של ישראל: אלימות ופיגועים בלי סוף, ציבור קרוע, כסף שאין מספיק ממנו, וקר בחורף. תשמע מה אנחנו אומרים לך; הלך על אירופה, והם אפילו לא יודעים את זה! ניסינו להגיד להם, אבל הם לא מבינים את העברית שלנו, אז תבין אתה".
אני לא חושב שנתקלתי בשנה האחרונה במצביע ימין אדוק (ונתקלתי בארבעה) שלא הסביר לי, בשלב מסוים, כמה הלך על אירופה.
הצרה היחידה עם הקביעה הזאת היא שגם אני הלכתי על אירופה – למעשה אני הולך עליה לפחות פעם-פעמיים בשנה – והיא דווקא לא נראתה לי גמורה במיוחד. בעצם, הטיעון המרכזי שלי נגד "אירופה גמורה" הוא נמל התעופה בן-גוריון; פשוט תעלו על טיסה, תסתובבו קצת באירופה ותגידו לי בכנות: נראית לכם גמורה? מרגיש לכם כמו מקום חסר סיכוי ועתיד?
כי כולנו יודעים איך נראים מקומות חסרי סיכוי ועתיד; כולנו היינו בקריית-שמונה, בלוד, במצפה רמון. כולנו יודעים איך נראה מרכז מסחרי נטוש ושומם באמצע היום, איך נראים שיכוני רכבת מתפוררים, איך נראים רחובות מוזנחים, איך נראים תושבים שחיים כבר שנים בייאוש שקט.
יודעים איך כל זה נראה? לא כמו אירופה.
אני לא מנסה לטעון שאין גם באירופה מקומות כאלה. ברור שיש. זה עדיין לא אומר שהיא גמורה, כמו שמצבה של קריית-שמונה לא אומר שישראל (או אפילו קריית-שמונה) גמורה.
למעשה, אירופה זולה מישראל דרמטית כשזה מגיע למחיה ודיור, והיא נקייה בהרבה מישראל כשזה נוגע לסביבה וזיהום, והיא נהנית מתשתיות, חינוך, בריאות ותחבורה טובים יותר, ובקיצור: החיים שם – כשאתם סתם בן אדם שרוצה, כמו ששרה פעם לאה שבת, "לחיות את חיי בשקט, לא רוצה מלחמות" – פשוט נעימים וקלים יותר. וזהו.
נכון; ממש עוד רגע – כבר 15 שנה שאני שומע שעוד רגע, אבל סבבה, עוד רגע – הברברים בשער ייכנסו פנימה, והאיסלאם הקיצוני יהפוך את אירופה לאפגניסטן, וממש בעוד עשר, תשע, שמונה, שבע – רגע, הפסקה, זו בדיוק עונת החופשה בצרפת, הם כולם מטיילים וגולשים ולא שמים לב שבזמן הזה השכנים המוסלמים שלהם עושים בדיוק אותו דבר – כל הרחובות שלהם יהיו מלאים בחיג'אבים, בורקות, גלאביות, כאפיות ושבריות.
זה כבר קורה! למעשה זה כבר קרה. סעו לפריז, ללונדון, תראו מה הולך שם!
ואתם נוסעים ורואים מה הולך שם, וזה די דומה למה שהלך שם בפעם האחרונה, והראשונה, שהייתם שם.
אז בסדר; אפשר להביא מספרים מפה ועד אגם ז'נבה שיוכיחו שאירופה הולכת ונגמרת – אבל תמיד יש פרשנות הפוכה לאותם מספרים, תלוי מי קורא אותם ומאיזו פוזיציה. העניין הוא שנדמה לי שהצורך הכפייתי להגיד ולהוכיח ש"אירופה גמורה" לא מגיע ממקום אכפתי במיוחד לגבי אירופה, כמו ממקום שבו דחוף לאנשים האלה להצדיק לעצמם את חייהם בישראל.
אז תשמעו, אנשי "אירופה גמורה" יקרים: אתם מתגוררים ומשלמים מסים במדינה שהביטחון האישי בה הוא כרגע מהגרועים בעולם, שאיפשרה טבח המוני בתושביה ואפילו לא מוכנה לקרוא לו טבח, לצד חיסולים פליליים בכל יום, שעה ומקום; שתשתיות הרווחה בה כמעט שאינן קיימות יותר; שמערכות החינוך והבריאות שלה תמיד על סף קריסה, שהמצב הסביבתי בה נע תמיד בין מוזנח למופקר – וזה עוד לפני שהגענו לפוליטיקה של שחיתות, עבריינות, ניהיליזם, גזל תקציבי ושאיפה לאוטוקרטיה – אבל היי, דחוף לכם יותר להסתכל על אירופה ולהתנחם שהמצב שם גרוע יותר?
ובכן.
אולי דחוף יותר שנסתכל קצת על עצמנו.
אז נכון, ישראל יודעת לעשות כמה דברים שאירופה לא: תחושת שייכות, משפחתיות, אהבת מולדת, חדשנות, יזמות, סביח, הידחפות למסלול לפנייה ימינה ברמזור צפוף, וכן – גם ילדים. אנחנו עושים ילדים. הרבה יותר מדי ילדים ביחס למקום הפנוי, אבל מילא; יש אנשים שלא מבינים את העיקרון אחרי שניים-שלושה וחשים צורך להמשיך. לגיטימי. רק נסו לזכור לתת להם לימודי ליבה.
ונדמה לי שהצורך הכפייתי הזה להכריז על מותה של אירופה (וכן, אתם מוזמנים לשלוח אותי לקרוא את ספרו של דאגלס מאריי מ-2017, "המוות המוזר של אירופה", שאכן נגע בכמה עצבים חשופים אבל הופרך מאז בהרבה דרכים) נוגע בעיקר לצורך להצדיק את מצבנו כאן, כאילו אנחנו – או ממשלתנו – עושים משהו נכון יותר. ותחושת ההתעליינות הזאת בעיקר מונעת מאיתנו להתחיל לשקם ולרפא את המקום הזה, ומחליפה את העשייה בסתם אשליה שמצבנו – בטח ביחס לעולם – פשוט מקסים.
וחוץ מזה, כל הדיבורים האלה על "אירופה גמורה" סתם קוברים לישראלים כמוני – שכנראה לעולם לא יעברו לגור באירופה – את החלום הבלתי מוגשם לעבור יום אחד, אפילו לזמן מה, לגור באירופה.
כי זה החלום: לגור קצת במקום שבו יהיו לנו ארבע עונות בשנה, ונסתובב – או נרכב על אופניים – במעילים ארוכים בדרכנו הביתה, למשפחותינו הקטנות, לילדינו שלא יהיה להם מושג מהי ריצה מבוהלת לממ"ד, וזרי צבעונים יימכרו לנו בדרך בכלום כסף ויחזיקו מעמד ימים ארוכים כי קר מספיק, וסופי השבוע יהיו ארוכים והחגים קצרים, ועור הפנים שלנו יגיב לכל זה ממש בחיוב ובהתמתחות מרצון, ונרגיש ריקנות וחמימות בו-זמניות של מי שחייהם משמעותיים וחסרי משמעות בדיוק במידה הסבירה לחיי אנוש.
הזיות, הא?
ברור שהזיות. וייתכן שאחרי שנה באירופה הייתי עולה על המטוס הראשון בחזרה לישראל. וייתכן שלא. אני שומע וקורא על ישראלים שבאמת עברו לאירופה, ואכן חשים סוג של הקלה, כאילו הצליחו להשיל מעליהם איזה מטען עודף נפשי סיזיפי שנאלצו לסחוב לאורך שנים.
ואני מספר לעצמי – כדי להירגע – שלא הייתי סובל את זה לאורך זמן. שאני מכור מדי לאקשן ההרסני של ישראל. שאני כבר לא יכול בלעדיו, ושהחיים שלי – הלחוצים, הכועסים, הכאוטיים – הם בדיוק מה שבן אדם כמוני זקוק לו. וכמובן, השפה. והחברים. וביבי, מה אני אעשה בלי האיש הזה.
זה, כמובן, תירוץ עלוב להישארות במקום, אבל אני קונה אותו. זה בטח תירוץ נכון ומדויק יותר מ"אירופה גמורה, אין לך מה לחפש שם". כי לא; אירופה לא גמורה, והיא עדיין מקום אפשרי אחד לחלום עליו.
אז לפחות אל תיקחו ממני את החלומות, בלעדיהם תישאר רק המציאות. והיא אף פעם לא מספיקה.
