עוד שבועיים-שלושה הכל יהיה צהוב וכמוש, אבל נכון לעכשיו מכוסים ההרים של צפון מדבר יהודה בפריחה ירוקה ומשובצים מרבדי פרחים משגעים בסגול ובצהוב, לאושרם של הפרפרים. האוויר מעט אביך, אבל הנוף הנשקף מהגבעה בבנימין שעליה נמצאת חוות הסוסים הטיפולית של רותי וחיים מן – ממש על שפת המדבר שנפרס ממול סבלן ומלא הוד – מרחיב את הלב: הרי מואב במזרח, הרי בנימין בצפון, ואדי קלט יורד מתחתינו בדרמטיות אל בקעת הירדן וצפון ים המלח. לרגעים, כשהאובך מתפזר, אפשר להבחין במרחק בארמון החורף של הורדוס בצד השני של הוואדי.
ההיסטוריה מרגישה פה בבית. פלישתים וצלבנים, בבלים וחשמונאים, אשורים, ביזנטים וסלאוקים – כולם עברו באזור. יהושע, שאול ויהונתן נלחמו פה, דוד התחבא, שבטי ישראל לחמו בשבט בנימין אחרי פרשת פילגש בגבעה, על אחד ההרים מולנו עבר שומרוני טוב שלא התעלם מפצוע ששכב בדרך וחבש את פצעיו. הרבה דברים ראה המדבר, אבל חבורת קאובואים אמיתיים ממונטנה – עם מגפיים מחודדים, מגבעות רחבות תיתורת וחגורות בעלות אבזמי ענק – זה חדש גם בשבילו. וחבורה של קאובואים שגם לובשים ציצית, מברכים "המוציא" על לחם, שומרים שבת וקוראים בפרשת השבוע אף שהם נוצרים אדוקים – זה חדש גם בשבילי.
הם מגדירים את עצמם נוצרים-ציונים. לא פלג של ממש בנצרות, יותר זרם קטנטן ועצמאי בשולי הנהר. אפילו כנסייה משל עצמם אין להם. "אבל זה הולך וגדל", אומר זאק סטריין. לי זה מזכיר קצת את היהדות הקראית, שעבורה התנ"ך, והתנ"ך בלבד, הוא מקור הסמכות. כשאני שואל את יוס (יוסף) סטריין וג'דדיה (ידידיה) אליס למה הם הולכים עם ציציות תכלת מחוברות לחגורה, מצטט יוס פסוק מספר במדבר (ט"ו, ל"ט). "זה הדבר הכי ארוך ששמעתי אותו אומר מאז שהם הגיעו", אומר לי חיים מן.
בשעות הבוקר של יום שני השבוע חבורת הבוקרים הקטנה – חמישה גברים ושלוש נשים – כבר עובדת קשה: בת'אני סטריין ולילי פלוקר סוחבות מריצות עמוסות באבנים מפה לשם, כשבנה התינוק בן השלושה חודשים של לילי, ג'תרו (יתרו), מחובר אליה במנשא; בן הזוג שלה, ג'ון פלוקר – המנהיג הלא-רשמי של החבורה – בונה את תקרת העץ של מה שיהיה מרכז חוסן ותמיכה לחיילים עם פוסט-טראומה בשולי החווה; יוס וג'דדיה עובדים על קיר האבן של זירת הרכיבה; פרומיס סטריין עושה כביסה ביד אל מול הנוף; אליאורה אליס מנסרת קורת עץ; וזאק, המתנשא לגובה של שני מטרים, מחזק את גדר האורווה. העבודה נעשית בשתיקה ובריכוז, כאילו הייתה מצווה.
במקצועו זאק הוא מאלף סוסים ורוכבים בתעשיית הקולנוע ובעיקר, כמובן, למערבונים, שבחלקם גם השתתף בעצמו. אחד הפרויקטים המדוברים שלו היה סדרת הטלוויזיה "ילוסטון". אני מנסה לחלץ רכילות עסיסית על קווין קוסטנר, אבל מאחר שבתורה כתוב "לא תלך רכיל בעמיך", כל מה שאני מקבל ממנו זה שהסוסים בסדרה היו הכי טובים ויקרים שיש. גם את זה היה קשה לחלץ ממנו. טיפוסים סגורים וביישנים, הבוקרים ממונטנה. המילים יוצאות מהם בקושי. נראה שהם לא מורגלים בחברת אנשים. מונטנה היא מדינה ענקית, פי 18 מישראל בגודל, אבל עם אוכלוסייה של כעשירית ממדינת ישראל. השכן הכי קרוב נמצא במרחק של מיילים רבים. הם מראים לי תמונות: כל בית נראה כמו בית קטן בערבה, בהבדל אחד - על קיר בית משפחת סטריין יש מגן דוד ענק.
ג'ון פלוקר, המנהיג: "ראית איפה אני חי? אין בן אדם ברדיוס של חמישה מייל מסביב, אז מה אכפת לי מפוליטיקאים? אני פה בשביל העם היהודי"
הם כולם קשורים: זאק, יוס ופרומיס סטריין הם אחים (האח הרביעי, איזיקאל, עזב אתמול), ג'דדיה ואליאורה נשואים, יוס נשוי לבת'אני, אחות של ג'ון פלוקר, שנשוי ללילי. זה היום האחרון שלהם בישראל, ונראה שדחוף להם – ויותר מזה, חשוב להם – להספיק כמה שיותר. זה היום האחרון, אבל לא הביקור הראשון: זו הפעם הרביעית או החמישית של רובם בארץ, ואף אחת מהפעמים לא הייתה חופשה. האנשים האלה באים לעבוד. תכף נחזור אליהם.
קיבלנו אגרוף לבטן
בעלי החווה, רותי וחיים, הם קאובואים תוצרת ישראל עם כל הדאווין: מגפיים, כובע, תיתורת רחבה ואבזם מכובד. חיים גם חוגר אקדח. עד שהאמריקאים יתפנו לארוחת צהריים, אנחנו יושבים בצל, ליד פינת החי בחווה, ושותים קפה. הם מתגוררים בהתנחלות אלון, שנמצאת ממש בגבעה שמולנו, חלק מגוש של שלושה יישובים יהודיים על ציר אלון, יחד עם כפר אדומים ונופי פרת; יישובים מעורבים לדתיים ולחילונים ("זה עובד יופי", אומר חיים). אוכלוסייה בורגנית, לא נערי גבעות. ואכן, גם אם לא רחוק מכאן נמצאים כמה מהמוקדים הקבועים של הסכסוך, כמו חאן אל-אחמר, האזור הספציפי הזה (שנמצא בשטח C) שקט ורגוע. לא כמו מונטנה, אבל מסתדרים עם מה שיש.
שניהם נשואים בשנית, הורים לשתי בנות משותפות, ארבעה ילדים מהצד של חיים ושניים מהצד של רותי, וסבים לחמישה נכדים. לפני 13 שנה הקימו חוות סוסים טיפולית קטנה ביישוב אלון ("תמיד היינו משוגעים על סוסים", הם אומרים). רותי בצד של הטיפול, בעיקר בבני נוער עם אוטיזם, בעיות מוטוריות וחברתיות, ונפגעי טראומה, וחיים (עורך דין במקצועו) בצד של הסוסים.
לפני כחמש שנים הודיע להם היישוב שהם צריכים לפנות את החווה. "נתנו שירות לכל הקהילה וקיבלנו בחזרה אגרוף לבטן", אומרת רותי. בעזרת החטיבה להתיישבות, ולא בלי קשיים, נמצאה להם הגבעה הזאת. השניים החליטו ללכת עד הסוף. חיים סגר את המשרד, רותי עזבה את העבודה (בגן החיות התנ"כי), והם התמסרו לחווה. אחרי שנים של עבודה היא נפתחה רשמית לפני כחצי שנה לקבלת קהל. חמישה דונמים, 13 סוסים ונוף קדומים. מה עוד צריך? תכף נראה.
מעבר לטיפולים "שגרתיים" בצעירים מהאזור, הקרבה לירושלים זימנה להם בשנים האחרונות לא מעט בני נוער שנפלטו מהחברה החרדית ואיבדו את דרכם. בתחילה היו אלה בנים, ואז הגיעו גם בנות, רובן נפגעות עבירות מיניות, כולל בתוך המשפחה, שנזרקו לרחוב – "גם בגילי 12 ו-13", מספרת רותי – ולא פעם על ידי בן המשפחה הפוגע. בהמשך, לפני כשנתיים, התחילו לערוך ליל סדר משותף לעשרות נערות ונערים כאלה. "הנערות בסיכון", מספרת רותי, "לימדו אותנו המון על הטיפול בטראומה". ידע שהפך במהירות, לדאבוננו, לנצרך עד מאוד.
כשפרצה המלחמה, נעצרה כל הפעילות בחווה, ורותי התגייסה לטיפול במפונים במלונות ים המלח. "הכל היה נורא שם", היא אומרת. בתחילה נעשו הטיפולים במלונות (בלי סוסים, רק עם חיות קטנות יותר), ועם הזמן הגיעו גם לחווה לרכוב על סוסים. "התחלנו עם 20 משפחות, כעבור חודש באו כבר 150".
נראה שהם לא מורגלים בחברת אנשים, אף שאחד מהם, זאק, מאלף סוסים ורוכבים למערבונים. בין השאר, הוא עבד בסדרה "ילוסטון" עם קווין קוסטנר
אחרי משפחות המפונים התחילו להגיע חיילים, פצועים בנפש ובגוף. "זה התחיל עם חיילים שרכבו איתנו בתור ילדים – חלקם היו מטופלים, חלקם מתנדבים ומדריכים – שהתגייסו, יצאו להילחם ונפצעו. הם חזרו אלינו להשתקם, להחזיר לעצמם שליטה על החיים".
הזוג מן מספר על החיילות והחיילים שבאו, על הפגיעות, הנראות והלא-נראות, על הטראומה והפוסט-טראומה. לא פעם עולות דמעות בעיניהם. גם בעיניי. זה שהדחקתי את הנושא במשך כמה חודשים, לא אומר שהוא נעלם. פתאום כל הסיפורים מהמלחמה חוזרים ועולים. אפשר לחוש את המשקל על הלב. איך אתם, אני שואל. "לא תמיד אנחנו בסדר", אומרת רותי.
חבר פצוע הביא לחווה חבר פגוע, וחבר שבור הביא חבר שרוט - "עד שהבנו שצריך להקים פה משהו חדש", אומר חיים. "החווה הטיפולית כבר לא מספיקה, לא במקום וגם לא במהות: הערבוב בין חיילים שחזרו מהמלחמה לילדים עם בעיות לא יכול לעבוד טוב". הזוג החליט להקים לצד החווה מרכז חוסן (בעצם, חוות חוסן) ועיבוד לחיילים, שייקרא על שם עומר ואן גלדר ז"ל, יליד האזור שהיה חניך ורוכב בחווה ונהרג בעזה ביוני 2025. המרכז הולך ונבנה – על הגג שלו עומד כרגע ג'ון פלוקר – ובקרוב הם מתכננים לצאת בקמפיין גיוס המונים כדי להשלים את הקמתו.
האור של העולם
הצורך, הם מספרים, גדול מאוד, וההיצע דל יחסית. הרבה חיילים מיו"ש נפלו ונפצעו, יותר מחלקם באוכלוסייה, "אבל בכל יו"ש", אומרת רותי, "אין אף חווה כזאת. יש מרכז חוסן בבנימין, אבל לא לכולם מתאים לשבת בחדר סגור ולדבר עם מטפל על רגשות. זו גם אוכלוסייה שפחות בסטייל שלה לבקש עזרה, אבל יש המון אנשים שצריכים דווקא טיפול מהסוג הזה – עם סוסים, בטבע".
הביקוש, מספרת רותי, רק הולך ועולה. "אנחנו מרגישים את האדוות של הפגיעות הנפשיות מהמלחמה מתחילות להגיע, בעוצמה מטורפת. אלה לא רק אדוות, אלא צונאמי". כל מה שמומחים בבריאות הנפש הזהירו מפניו במהלך המלחמה – שאחריה, כשלא יהיה עוד מה להדחיק ובשביל מה לאגור אנרגיות, יגיע הגל הגדול של הנפגעים בנפש – קורה מול העיניים של בני הזוג מן. "אתה מרגיש את זה בכל מקום", מוסיף חיים. "באחוזי הגירושים, באלימות הכבושה. אנחנו יודעים שמה שלא יטופל היום, יחמיר מחר. המדינה חייבת להתמודד עם זה, לבנות עוד מרכזי חוסן, אחרת נסחוב את זה שנים. ולא שגם ככה לא נסחוב את הטראומה של 7 באוקטובר למשך שנים".
"יש עוד פגיעות שלא מדברים עליהן מספיק", אומרת רותי. "לדוגמה, נערות שהיו במצב מאוד קשה לפני 7 באוקטובר, ואיכשהו התחילו להשתקם, ואז, במלחמה, כל הפוקוס עבר מהן למקומות אחרים והן קצת נזנחו בצד. יש גם הרבה מטופלים עם פגיעות וטראומות ישנות שצפו ועלו למעלה, אבל אין מספיק זמן, מטפלים ומשאבים כדי להגיע אליהם. גם זה עוד יחזור אלינו".
קול פעמון – קאובואים או לא קאובואים – מצלצל להכריז על ארוחת הצהריים. הבוקרים מתאספים בבניין המרכזי של החווה לארוחה סגפנית משהו של אורז לבן וסטייק נוקשה. הם מברכים על המזון ואוכלים בשתיקה.
חיים מן מספר שהקשר עם הקבוצה התחיל בנובמבר 2023. פחות מחודש אחרי הטבח של 7 באוקטובר הגיעה לישראל קבוצה של קאובואים ממונטנה לעזור לחקלאי ישראל – או יותר נכון, לחקלאי יו"ש. יוזמה של ארגון "היובל", שנוסד על ידי משפחת וולר, נוצרים-ציונים בעצמם, שלפני כ-20 שנה הגיעו לישראל, התיישבו באזור הר ברכה והתחילו להביא קבוצות של נוצרים-ציונים אחרים לעבוד בישראל. אפשר לתמוה על ארגון שבוחר לדאוג לחקלאי יו"ש בלבד ולא לחקלאי העוטף או הצפון, אבל לפחות הם הגיעו.
בואה של הקבוצה הגיע גם לאוזניו של חיים. "רציתי להגיד להם תודה בשמי ובשם עם ישראל. הצעתי להם יום טיול על סוסים באזור. הם הגיעו הנה והתאהבו. גם אנחנו התאהבנו בהם". החבורה נשארה בחווה במשך שלושה חודשים ובנתה הכל בעבודת יד. "הם באו לנו כמו נס", אומר חיים, "לא היה לנו שקל על התחת". הביקור הבא בישראל, כלומר הנוכחי, כבר התמקד אך ורק בחווה. הם שהו פה כחודש.
רותי מן: "בכל יו"ש אין חווה כזאת. יש מרכז חוסן בבנימין, אבל לא לכולם מתאים לשבת בחדר ולדבר על רגשות. יש המון אנשים שצריכים דווקא טיפול כזה - עם סוסים, בטבע"
אני מתיישב ליד זאק סטריין. ב-2014 הגיע לישראל בפעם הראשונה. זו כבר הרביעית. "היה לי חשוב מאוד לבוא ולעזור, לבנות ולחזק את ישראל. ישראל היא האור של העולם, אולי אפילו יסוד העולם, אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל כשאתה פה, אתה ממש מרגיש את זה".
מה זה אומר נוצרים-ציונים בעצם?
"יש אנשים שקוראים לנו ככה. אולי זה מדויק, אני לא יודע. אנחנו לא מכריזים הכרזות".
איך אתה קורא לעצמך?
"אנחנו לא עסוקים בזה כל כך, האמת. אנחנו קצת שונים. אנחנו הולכים רק עם התנ"ך ולא לוקחים חלק באף כנסייה. זו לא ממש קבוצה או זרם. אף אחד לא מכיר אותנו. זו קהילה קטנה מאוד: לא בדיוק קהילה, יותר אנשים שגרים בסביבה. זה התחיל עם המשפחה שלנו, ואנשים מצטרפים".
אני צופה בסרטון מארוחת שבת בבית המשפחה במונטנה: קידוש, זמירות, קריאה בפרשת השבוע. הם נראים קצת כמו אמיש. "אנחנו לא אוונגליסטים", אומר זאק, "לא מנסים להמיר אף אחד, ובכלל לא ברור לי למה אני אמור להמיר אותם?"
"אנחנו לא אוונגליסטים", אומרת גם בת'אני, "אבל אנחנו די קרובים לשם".
זאק, הבחנת בשינוי בישראל לעומת ביקורים קודמים?
"מאז המלחמה, אני חושב, אנשים רואים טוב יותר עד כמה רע יכול להיות הרוע. באמריקה זה יצר פילוג רציני. יש הרבה שחושבים שישראל לא צריכה להתקיים – ככה מלמדים היום בבתי הספר. הם לא יודעים מה קורה פה".
זה מה שמלמדים בבתי הספר?
"אנחנו לא למדנו בבתי ספר ציבוריים. ההורים שלנו הוציאו אותנו משם. כי לימדו אותנו שקרים".
גם זאק מתייחס אל ג'ון פלוקר כמנהיג הלא-רשמי של החבורה. "אני הולך לאן שג'ון אומר לי", הוא מסביר. העובדה שפלוקר צעיר ממנו ב-12 שנים לא מפריעה. משפחות סטריין ופלוקר מכירות זו את זו שנים ונקשרו ביניהן: שתיים מבנות פלוקר נשואות לשניים מבני סטריין.
"'המנהיג הבלתי רשמי' זו הגדרה טובה", מסכים ג'ון פלוקר, 27. אתה באמת קאובוי, אני שואל. "כן. ככה גדלתי – בחווה מסורתית, עם סוסים ובקר וכל הסיפור. היום אני קבלן עצמאי ויש לי חברת בנייה. אין הרבה כסף בלהיות חוואי; זה יותר סגנון חיים. אני רוצה לעבוד עוד כמה שנים ולקנות לי אדמה".
פלוקר לא מגדיר עצמו כנוצרי-ציוני. "אני סתם נוצרי רגיל", הוא אומר, "אבל אני רואה את ישראל אותו דבר כמוהם, ואנחנו מאמינים באותו הדבר, אז אולי גם אני נוצרי-ציוני? לא יודע, והאמת שלא כל כך אכפת לי".
אז למה באת?
"הסטריינים באים כבר שנים, והם שיכנעו אותי. כולנו אוהבים מאוד את ישראל. בפעם הראשונה הייתי פה אחרי הקורונה, והיה מדהים. ארגון 'היובל' הביא אותנו. הם מאמינים שאלוהים נתן את המקום הזה ליהודים. פה למדתי הרבה על הגאולה. רואים אותה בזמן אמת. זה מרגש. אתה לומד פה הרבה יותר מאשר לקרוא בתורה".
בפעם האחרונה הוא הגיע בנובמבר 2023. "הביאו אותנו לעבוד בשילה, למסוק זיתים. ברגע שבאתי לחווה, התאהבתי, למרות שלא היה פה כלום. בכל זאת, הרקע שלי זה חווה וסוסים, וזה התאים לי הרבה יותר מלמסוק זיתים – עבודה משונה מאוד, האמת. קפצנו על ההזדמנות לבוא שוב, אף שבדיוק נולד לנו תינוק. אני רואה מה שהם עושים פה עם הצעירות והצעירים שבאים לטיפולים. נותנים להם מטרה. הופכים את השלילי לחיובי. זה ממש נותן גאולה לאנשים. טוב לי להיות חלק מזה. אני כבר רוצה לחזור שוב. להיות באותו מקום הרבה זמן, לבנות יחסים, זו ברכה".
אני מנסה לדבר איתם על פוליטיקה ונתקל בחומה בצורה של מבטים תמהים, כאילו לא שמעו על טראמפ מעולם. "אנחנו חוואים פשוטים", אומר פלוקר. "הדברים האלה לא מעניינים אותנו בכלל. אנחנו נוטים כמובן לצד השמרני, אבל באמת שאני לא מבין בזה. ראית איפה אני חי? אין בן אדם ברדיוס של חמישה מייל מסביב, אז מה אכפת לי מפוליטיקאים? אני פה בשביל העם היהודי. נראה שפוליטיקה מאוד חשובה פה לאנשים, אבל לנו לא".
פלאי הסוס
שעת צהריים. אנחנו יוצאים לשחרר את הסוסים לקראת זרם המטופלים שעומד להגיע. אני ניגש אליהם ומלטף אותם, פוגש את אביב, סיני, נגב, פלא, פזית, מילקי ומשה – סוס שחור גדול. אני לא רוכב על סוסים, אבל כשאני עומד ליד החיות הגדולות והנבונות האלה ונוגע בהן, קורה לי משהו. סוס זה פלא. סיני – סוס או סוסה, לא בדקתי – מתקרב אליי ומביט בי ישר אל תוך הנשמה. היה לנו שם רגע.
מה יש בהם, בסוסים?
"סוס הוא חיה רוחנית", אומרת רותי שרוכבת על נגב, "וכל מפגש עם סוס חושף את הנשמה. הסוס קולט אותך מיד, את התדרים שאתה משדר: אתה לחוץ – גם הוא לחוץ. אתה מבסוט – הסוס מבסוט".
הם מגדירים את עצמם נוצרים־ציונים. לא פלג של ממש בנצרות, אלא יותר זרם קטנטן ועצמאי בשולי הנהר. אפילו כנסייה משל עצמם אין להם. "אבל זה הולך וגדל", אומר זאק סטריין
חיים: "הקסם של הסוס הוא שזו חיה שמה שגרם לה לשרוד 80 מיליון שנה זו רגישות מטורפת. יש להם מין דריכות לפחד, לחרדה. הם מרגישים את קצב הלב שלך, את הנשימות. סוס הוא תמונת ראי מושלמת לאדם עם פוסט-טראומה. כשהאדם נדרך פתאום מצליל של אופנוע חולף ועובר למצב של הישרדות, הסוס עובר איתו בדיוק באותה מהירות. הסוס מרגיש עוד לפני האדם. כשאתה יורד מהלחץ, הוא ירגיש אותך ויירד איתך מיד. הוא החבר הכי טוב שלך. הוא גם מחייב אותך לקחת מנהיגות, ולא בכוח, להפך - בשלווה".
"סוס זה מרחב פתוח ונקי", אומרת רותי. "אבל לא רק. כל הארכיטיפ של הסוס הוא של עוצמה, הצלחה: לעלות על הסוס, להיות על הסוס. זו גם הפילוסופיה הטיפולית שלנו, להתחבר לכוח הזה של החיים, לעלות מחדש על הסוס, גם אחרי הנפילות הכי קשות. הוא מחזיר שליטה לאנשים שאיבדו כל שליטה על חייהם".
