בנובמבר האחרון, בתום הליך מסובך וארוך שכלל פעילות מאחורי הקלעים של מוסדות האו"ם בניו-יורק ובז'נווה ובכירים בוועדות לזכויות אדם באירופה ‑ הייתה אמורה נרגס (נרקיס, בפרסית) מוחמדי, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2023, להתאחד סוף-סוף עם משפחתה בפריז. כולם קיוו שמתנגדת המשטר ולוחמת החופש האמיצה, שלא ראתה את בעלה ושני ילדיה התאומים מאז 2015, תוכל לעלות על מטוס של אחת מחברות התעופה הזרות שפועלות עדיין באיראן, ולהמריא משם לביקור באירופה.
אלא שלמרות המאמצים, מוחמדי לא הגיעה למפגש המיוחל. במקום להתייצב כאורחת הכבוד בוועידת עתיד הדמוקרטיה שאותה ניהלה מזכירת החוץ האמריקאית לשעבר, הילרי קלינטון, ולצעוד על השטיח האדום בפסטיבל הסרטים בברלין בסוף השבוע שעבר ‑ היא הובאה בפני שופט.
מתחנת המעצר בעיר משהד, הועברה זוכת פרס הנובל במכונית משטרה לבית המשפט בזנג'אן שבמערב איראן. הקראת גזר הדין נמשכה דקות ספורות בלבד. העונש: שבע וחצי שנות מאסר - שש מתוכן על "הפצת שקרים וקשירת קשר נגד ביטחון הרפובליקה האיראנית" ועוד שנה וחצי על "בגידה בערכי המהפכה האיסלאמית".
היא נעצרה בפעם האחרונה בדצמבר, תוך הפעלת אלימות מזעזעת, במהלך טקס האזכרה לעורך דין האיראני חוסרו עליכורדי, גם הוא פעיל זכויות אדם, שנמצא מת בנסיבות לא ברורות במשרדו לפני פחות משנה. צעירי הבסיג', מיליציית המתנדבים הכפופים למשמרות המהפכה, התערבבו בקהל הגדול שהגיע לאירוע כשהם לבושים בגדים אזרחיים, ואז שלפו מתוכו את מוחמדי. בעקבות המעצר האלים הודיעה הוועדה הנורווגית לפרס נובל לשלום כי מוחמדי הייתה קורבן ל"התעללות מסכנת חיים" מצד הרשויות האיראניות. בהתבסס על "דיווחים אמינים" מסר נציג הוועדה ל-CNN כי היא הוכתה שוב ושוב במקלות ובאלות, נגררה בשערה, תוך תלישת חלקים מקרקפתה, והוכתה בתוך הרכב שאליו הובלה.
בהודעת הוועדה נכתב עוד כי היא "ספגה עוד ועוד בעיטות באיבר המין ובאזור האגן, מה שהותיר אותה נטולת יכולת לשבת או לזוז ללא כאב חמור". מוחמדי אושפזה בבית החולים, שם זיהו אצלה אוושה בלב, אך השלטונות הורו למנוע ממנה תרופות. עוד ציינה הוועדה כי לפי דיווחים שהגיעו לידיה, מצבה הפיזי כיום "מעורר דאגה עמוקה".
מוחמדי בת ה-53 היא ככל הנראה לא רק האסירה המפורסמת ביותר, אלא גם הוותיקה ביותר באיראן. מאז 1998 היא נעצרה 13 פעמים ושהתה, בהפסקות, כעשר שנים מלאות בבתי סוהר ובתחנות מעצר. השופטים גזרו עליה במצטבר אמנם 44 שנות מאסר, אבל כמקובל ברפובליקה האיסלאמית, היא משתחררת מוקדם יותר, רק כדי להיעצר שוב בהקדם.
את רוב תקופת המאסר העבירה זוכת פרס נובל בכלא אווין האיום בטהרן, באגף המיוחד לאסירות פוליטיות, שם גם כתבה את הספר "עינויים לבנים" על ההתעללויות הגופניות והפסיכולוגיות שעוברות האסירות האיראניות. במקביל עבדה על תסריט לסרט דוקומנטרי באותו שם, המתאר את חיי היומיום מאחורי הסורגים.
"כרגע השם היחיד שמוזכר לטובה בהפגנות הוא זה של בן השאה, מוחמד רזא פהלווי", אומרת ס'. "למרות זאת, יש לי רושם שיועצי טראמפ כבר סימנו גם דמות אחרת, שנמצאת עכשיו בתוך איראן. אם תיחשף זהותו, הוא יישרף על המקום וידאגו להעלים אותו לנצח"
הספר והתסריט מתבססים על העדויות שגבתה מחברותיה האסירות, שחשפו בפניה את סיפורי הזוועה על חוקרים אלימים, מעשי אונס קבוצתיים, עינויים, מניעת תרופות ושימוש במעצרי שווא של בני משפחותיהן, בהם גם ילדות קטנות שעברו התעללויות כדי להפעיל לחצים על אימהותיהן ואחיותיהן. חלק מהעדויות נגבו גם מאסירות משוחררות בתקופות הקצרות שבהן שהתה מוחמדי מחוץ לכלא, שתרמו לה עוד ועוד סיפורים מקפיאי דם.
הסרט, שהושלם בידי גולים איראנים, הוקרן לראשונה בגרמניה.
× × ×
בפסטיבל ברלין, שיצא לדרך באמצע החודש, המתינו למוחמדי לשווא גם שתי חברותיה הוותיקות ‑ ס’, שאותה הכירה במהלך הלימודים באוניברסיטה, וא’, שחלקה איתה את אגף האסירות הפוליטיות בכלא אווין. בשיחה פנים אל פנים שניהלנו, הן מספרות לי על אישה תאבת חיים, יפהפייה וחכמה מאוד, שסירבה להשלים עם הדיכוי באיראן. למרות ששתיהן הצליחו להימלט משלטון האימים של טהרן, הן לא יכולות עדיין להיחשף. "אסור לך לפרסם את שמותינו", הסבירו לי כשנפגשנו בברלין. "יש לנו באיראן הורים ואחים. אם נדבר על המצב האמיתי במדינה, יעצרו מיד את קרובי המשפחה שלנו. ממילא השלטונות כבר יושבים עליהם".
האחת עוסקת כיום בעסקים, השנייה ברפואה (הפרטים כלליים במכוון, למניעת זיהוי). "היינו בטוחות שסוף-סוף נצליח להתראות עם נרגס, אפילו לזמן קצר. שתבוא, תחבק את ילדיה ובעלה, תופיע לפני קהל גדול ותחזור בלית ברירה לאיראן, כי השלטונות שם מחזיקים במשפחה שלה כבני ערובה", הן מספרות באכזבה.
לצד החברות הטובות המתינה למוחמדי בלונדון גם שירין עבאדי ‑ מי שזכתה בפרס נובל לשלום ב-2003, והפכה לאיראנית הראשונה ולאישה המוסלמית הראשונה שקיבלה את הפרס המכובד. עבאדי, עורכת דין ושופטת לשעבר במקצועה, היא גם מייסדת "המרכז למגיני זכויות האדם" ברפובליקה האיסלאמית. כשהחליטה לעזוב את איראן ולהשתקע בלונדון, היא מינתה את מוחמדי כסגנית מנכ”לית הארגון, המתמקד בדיכוי המתמשך של הנשים האיראניות.
הקשר בין שתי הזוכות בנובל הלך והתהדק לאורך שנות המאבק המשותף. גם בתה הבכורה של עבאדי, מספרת ס’, נקראת נרגס, "וזה קירב ביניהן עוד יותר. גם בגלל זה עבאדי נוהגת לכנות את מוחמדי 'ילדתי האמיצה'".
"שירין יודעת בדיוק מה נרגס עוברת", מוסיפה א’. שתי המנהיגות הן גם מייצגות ראויות של הנשים העשויות ללא חת ברפובליקה האיסלאמית, שאליהן אנו נחשפים לאחרונה במחאה נגד המשטר. “אלה נשים אמיצות באופן יוצא דופן שבעולם המערבי אין דומה להן. נשים שייצאו להפגנות למרות תחנוני ההורים ולא יהססו להתעמת עם המשטרה וכוחות הבסיג' במלחמה על זכויותיהן”, אומרת א’.
כל זאת, כשהן מודעות למחיר הבלתי נתפס באכזריותו שהן עלולות לשלם על כך בטקס ההשפלה הברברי והידוע לשמצה שנערך בבתי הסוהר ובתחנות המעצר. "קודם כל אונסים אותך, ואחר כך נותנים מדי כלא", מספרת א', שריצתה כאמור עונש מאסר באחד מבתי הכלא של איראן.
לדבריה, טקסי ההשפלה, שלמרבה הזוועה לא נחסכו גם ממנה וממוחמדי, נועדו להבהיר לאסירה או לאסיר ‑ כי גם גברים נופלים קורבן לאונס השיטתי ‑ שברגע שאת נכנסת לכלא, איבדת באחת את זהותך וכבודך, ואין מי שייחלץ לעזרתך.
הנשים בכלא, ממשיכה א’, כבר יודעות איך לקלוט ברגישות את האסירות החדשות והמצולקות. "כשאסירה כזו נכנסת לתא, מתלכדת סביבה מיד קבוצת ותיקות ומלווה אותה בעדינות. היא מגיעה תמיד בפנים חיוורים, עיניים שטופות בכי, ואנחנו מגלות הבנה למצבה. כולן נאנסות, גם הנשים המבוגרות, אבל אם לרוע מזלה היא גם צעירה ויפה, אז יקראו לה בהמשך ל'שיחה' בחדרי הסוהרים והיא צפויה להיאנס שוב ושוב".
בכך לא מסתכמת מסכת ההתעללויות, ממשיכה א'. "פתאום עלולים להוציא אותך מהתא בשעת בוקר מוקדמת, בדרך כלל אחרי ביקור ההורים, להוביל אותך בעיניים קשורות לחדר סגור או לחצר הכלא. כאן ייחרץ גורלך - או שיוציאו אותך להורג, או שיעשו הצגה כאילו מוציאים אותך להורג וברגע האחרון יחזירו אותך לתא, עד הפעם הבאה. זה סוג של שעשוע סדיסטי שפיתחו שומרי הכלא".
× × ×
נרגס מוחמדי נולדה ב-1972 למשפחה מהמעמד הבינוני במחוז זנג'אן, המרוחק 200 ק"מ מטהרן, מצפון-מערב לבירה. שם, בכלא המקומי, שהתנאים בו ידועים כקשים במיוחד, היא גם צפויה לבלות את שבע וחצי השנים הקרובות.
"כשאסירה חדשה נכנסת לתא, מתלכדת סביבה מיד קבוצת ותיקות ומלווה אותה בעדינות", מספרת א'. "היא מגיעה תמיד בפנים חיוורים ועיניים שטופות בכי. אם לרוע מזלה היא גם צעירה ויפה, יקראו לה בהמשך ל'שיחה' אצל הסוהרים, שם היא תיאנס שוב ושוב"
אביה, עלי, נפטר לפני שנתיים בגיל 90, כשהייתה בכלא. מוחמדי לא קיבלה היתר להשתתף בהלווייה. אחיה הבכור, חמיד רזא מוחמדי, הוא מי שמטפל היום בענייניה ואחראי על הקשר עם העיתונאים הזרים, ארגוני זכויות האדם וועדת פרס נובל, שחוזרת ושולחת כל מספר חודשים לשלטונות איראן דרישה לשחרר אותה בזכות "פעילותה למען הדמוקרטיה, ערך נעלה וחשוב".
בתום לימודיה בבית הספר תיכון לבנות בזנג'אן נרשמה מוחמדי לאוניברסיטת האימאם חומייני במחוז קזווין, שם למדה פיזיקה והוסמכה כמהנדסת. כבר אז הייתה אחת ממייסדות ארגון המחאה הסטודנטיאלי "תשאקול", והחלה לנהל דיונים על זכויות אדם ולצאת להפגנות.
במקביל חברה לארגון סטודנטים נוסף שעסק בטיפוס על ההרים הגבוהים של איראן, עד שנאסר עליה להמשיך לעסוק בפעילות הספורטיבית, מחשש שתסחוף אחריה לקבוצת המחאה גם את חבריה המטפסים. למרות הטרדות השלטונות, מוחמדי המשיכה בפעילות אנטי-ממסדית ואף נעצרה פעמיים במהלך הלימודים, אחרי שמנהלי האוניברסיטה הלשינו עליה לשלטונות.
עוד כסטודנטית נהגה מוחמדי לפרסם מאמרים על זכויות נשים בשבועון "פיאם א-הג’אר", מעין גרסה איראנית ל"לאשה", כשהיא דורשת להסיר את חובת עטיית הצ'אדור (סוג של רעלה כבדה) על ראשן. השלטונות מצידם המשיכו להזהיר את מוחמדי "לא לחצות את הגבולות", תוך שהם מעבירים מסר דומה לבני משפחתה ומאיימים כי "אם היא תמשיך להתעקש, נעצור אותה". ואכן, כשמוחמדי החריפה עוד יותר את הטונים במאמריה, היא נעצרה פעמיים באשמת הסתה, ואחיה חמיד רזא זומן לתחנת המשטרה.
אבל מוחמדי לא נרתעה ולא הפסיקה לכתוב. היא המשיכה לפרסם מאמרים בשבועונים נוספים, תמיד על זכויות האזרח ומעמד הנשים, עד שהעיתונים נסגרו בהוראת השלטונות. ב-1999 פגשה את העיתונאי טאגי רחמני המבוגר ממנה ב-13 שנים, גם הוא מתנגד משטר שישב בכלא 14 שנה במצטבר, ונישאה לו כעבור תקופה קצרה. השניים הביאו לעולם תאומים, בן ובת בשם עלי וקיאנה, שהתייצבו במקום אמם לקבל את פרס נובל, שהוענק לה כשהייתה בכלא.
4 צפייה בגלריה
ילדיה של נרג'ס מוחמדי, התאומים עלי וקיאנה, מקבלים בשמה את פרס נובל לשלום ב-2023
(צילום: Javad Parsa/NTB//AFP)
לפני כעשר שנים הגיעו השלטונות לרחמני, ודרשו ממנו להוציא את ילדיו מאיראן “כדי שלא יבולע להם”. בתחילה הוא ביקש להישאר למרות הכל באיראן ולהמתין לשחרורה של אשתו, אלא שמוחמדי התעקשה שיעזוב איתם מיד, “למען ביטחון הילדים”. באחד מביקוריו הנדירים בכלא, הזכירה לו שאם ייעצר, התאומים יועברו לחזקת קרובת משפחה, “וזה רע מאוד לילדים קטנים, ששני הוריהם נמצאים מאחורי סורג ובריח”.
מוחמדי עוד הספיקה להיפרד מילדיה ומבעלה, שהשתקעו בפריז ולא פגשו בה מאז.
א’, חברתה של מוחמדי, נזכרת איך ביקרה את התאומים כשהיו בני חמש, בעוד הוריהם מרצים מאסר. “זה לא נורמלי ששני ההורים שלהם יושבים בכלא, ואין לילדים הקטנים האלה כתף להניח עליה את הראש ולבכות על הגורל האומלל שלהם”, סיפרה.
כאמור, אין כרגע צפי לאיחוד משפחתי. גם לאחר שתשתחרר אמורה מוחמדי לצאת לגלות פנימית באיראן, בעיר חוסף, השוכנת באזור כפרי דליל באוכלוסייה שתנאי המחיה בו קשים. בעלה לא יוכל להגיע לבקר אותה שם, מחשש שייעצר, ושני ילדיה מנועים לפי שעה מכניסה לאיראן. יהיה עליהם להמתין שנתיים נוספות אחרי הגלות, עד שיוכלו לבדוק אם מוחמדי תקבל אישור יציאה מאיראן ‑ או לקוות שהשלטון האכזרי ייפול סוף-סוף ושערי בתי הסוהר ייפתחו.
× × ×
השבוע, בתום 40 ימי האבל על עשרות אלפי המפגינים שנרצחו בגל המחאות ברחבי איראן, התחדשו גם המהומות בקמפוסים הגדולים. צילומי עימותים בין כוחות הביטחון לבין המפגינים, ללא שימוש בנשק, תועדו באוניברסיטת טהרן, במכון למדעים מדויקים באוניברסיטת אמיר כביר לטכנולוגיה, באוניברסיטת שריף לטכנולוגיה ובאוניברסיטה לתעשייה ומסחר, כולן בטהרן.
גם במשהד היו הפגנות, ובסרטון שהופץ ברשתות החברתיות נראים הסטודנטים כשהם צועקים במקהלה “המנהיג הרוצח” ו”מוות לדיקטטור”, כשהכוונה לשליט העליון, עלי חמינאי, ונושאים את דגלי "האריה והשמש", סמלה של איראן שלפני המהפכה האיסלאמית. בידיעה שהממשל האמריקאי מפעיל מצלמות מהאוויר, כוחות הביטחון נמנעו הפעם מהרג מפגינים, והמעצרים הבודדים התבצעו הרחק מהקמפוסים. במקביל, השלטונות שוב מערימים קשיים על הפעלת רשת הטלפונים והרשתות החברתיות.
א’, בוגרת כלא אווין, מספרת לי על הדינמיקה של המחאה באוניברסיטאות באיראן. "יש קבוצה קבועה של סטודנטים וסטודנטיות כמובן, כי הנשים אצלנו לא מוכנות לוותר”, היא מדגישה. “ברגע שיש הזדמנות למחות, הן תמיד יגיעו ראשונות. כרגע, השם היחיד שמוזכר לטובה בהפגנות הוא זה של בן השאה, מוחמד רזא פהלווי, אבל יש לי רושם שיועצי טראמפ כבר סימנו גם דמות אחרת, שנמצאת עכשיו בתוך איראן. אף אחד, כמובן, לא יודע במי מדובר. זה לא סוד שברגע שתיחשף זהותו, הוא יישרף על המקום וידאגו להעלים אותו לנצח. ככה זה עובד אצל משמרות המהפכה”.
יש הפעם סיכוי להפלת המשטר, לדעתך?
“בינתיים משמרות המהפכה מפגינים נאמנות מלאה למשטר, אבל הכל יכול להשתנות ברגע הנכון, אם זה יגיע”.
הפעם, פרט למצב הכלכלי הקשה ולמיאוס משלטון האייתוללות, מתודלקים המפגינים גם בתקווה לשיתוף פעולה עם כוחות הצבא האמריקאים. בינתיים, בדיוק כמונו, מדווחת ס’, הם עסוקים בניסיונות לברר מה רוצה טראמפ, ואם הוא מתכנן לתת אות לתקיפה בימים הקרובים או להמשיך לדשדש בביצה הטובענית של המשא ומתן עם טהרן. "שיידע שהאיראנים פיקחים מאוד, ויוכלו לסובב אותו על האצבע", היא מזהירה.
הרמדאן, היא אומרת, רק החריף את המצב, הגרוע גם כך. “הבעיה היא מה עושים עם 90 מיליון בני אדם שלא זוכים למנעמי השלטון וליתרונות כלכליים. שימי לב איך שולחנות האיפטאר (הארוחה המפסקת היומית, בערב הצום) ברמדאן, העמוסים בדרך כלל, כמעט ריקים עכשיו מבשר ומעופות. אצל רוב התושבים, בני המעמד הבינוני, תמצאי היום רק ירקות ופירות ומעט גבינות”.
לאור הנסיבות, חרג השליט המסתתר חמינאי ממנהגו ולא אירח אח"מים מקומיים לסעודת האיפטאר. גם בנו האמצעי, מוג’תבא, מי שסומן בעבר כיורש פוטנציאלי, ירד למחתרת, ומתחבא מתחת לפני האדמה. רגע לפני שנעלם מעל פני האדמה, דווח ב”ניו יורק טיימס” כי חמינאי הספיק למנות את עלי לריג'אני מקורבו ליורש, למקרה שארצות-הברית או ישראל יצליחו להתנקש בחייו. בכך בוצעה עקיפה חדה של הנשיא, מסעוד פזשכיאן, שנודע עד כה כמספר שתיים בהיררכיית השלטון.
כל זה לא מעורר הרבה תקווה אצל טאגי רחמני, בעלה של מוחמדי, שמתקשה לראות את היום שבו יוכלו להיפגש, אחרי המאסר הממושך ואחרי הגלות המדברית בחוסף הנידחת.
גם בתום עונש ההגליה הפנימית, נאסר על מוחמדי לטוס לחו”ל למשך שנתיים נוספות, בעוד על ילדיה התאומים נאסר לחזור לאיראן ובעלה חושש מעונש המאסר התלוי ועומד נגדו במולדת. "רק חילופי שלטון אמיתיים יוכלו לפתור את הבעיה", אומרת א’ חברתה בקול רווי מדמעות.
