בימים כתיקונם, הדברים שאמר שגריר ארצות-הברית בישראל מייק האקבי בראיון לפודקאסט של טאקר קרלסון היו אמורים לעורר הוריקן דיפלומטי. קרלסון שאל את האקבי אם לישראל יש זכות לשטח המהווה למעשה את המזרח התיכון כולו, מהנילוס ועד הפרת. "זה יהיה בסדר אם היא תיקח את הכל", ענה האקבי.
תריסר ממשלות במדינות ערביות ומוסלמיות גינו את הדברים בהצהרה משותפת. הממשל האמריקאי, שמגייס עכשיו את המדינות הללו לתוכנית לשיקום עזה ולמערכה מול איראן, מיהר להרגיע אותן ואמר שההתבטאות אינה מייצגת את עמדת הממשל. האקבי עצמו טען כי דבריו הוצאו מהקשרם. כמו תחזית כוזבת, ההוריקן המדיני הפך למשב קליל שנעלם כלעומת שבא, ונבלע בין המלחמות המאוד לא דיפלומטיות שפרצו בין שגרירי ארצות-הברית לממשלות במספר ארצות אירופיות.
כדי להבין את ההקשר של התקריות הללו צריך לחזור לדצמבר. טראמפ החזיר הביתה כ-30 שגרירים ופקידים בכירים, רובם מינויים של ממשל ביידן, כולל דיפלומטים מקצועיים בעלי קריירה רבת-שנים במחלקת המדינה, והחליף אותם באנשי שלומו, רובם עם אפס ניסיון דיפלומטי.
"הקדנציה הראשונה של טראמפ התאפיינה בכאוס פנימי מוחלט. התחלפו במהלכה לא פחות מחמישה יועצים לביטחון לאומי", אומר פרופ' מריו דל-פרו, חוקר במכון למדע המדינה בפריז ומומחה להיסטוריה הדיפלומטית של ארצות-הברית. "בקדנציה השנייה כבר רואים את הניסיון שלו. הוא בשליטה מלאה. אין סקנדלים פנימיים, אין כאוס או מריבות פומביות. הוא עשה זאת במידה רבה באמצעות בניית סגל של אנשים שנאמנים לחלוטין לו ולדרכו, גם בשירות הדיפלומטי. טראמפ בחר באנשים שנשבעו לייצג אותו, לא את החוקה האמריקאית".
ההחלטה הזו הולידה כמה קוריוזים דיפלומטיים. בינואר 2025 מינה טראמפ את אנשי הקולנוע ג'ון ווייט, סילבסטר סטאלון ומל גיבסון כשגרירים מיוחדים שאמורים לשים עין על מה שקורה בהוליווד. בגרמניה, המדינה החשובה ביותר באירופה, אין שגריר מאז יולי 2024. המיליארדר טילמן פרטיטה, שמונה לשגריר באיטליה, החליט שמבנה השגרירות לא מתאים לו והוא חי על היאכטה הפרטית שלו ומתנייד לעיסוקיו כשגריר במסוק הפרטי שלו. קימברלי גילפויל, ארוסתו לשעבר של דונלד טראמפ ג'וניור, בנו של הנשיא (וגרושתו של גאווין ניוסום, יריבו הגדול של הנשיא), ומי שייעצה לטראמפ בקדנציה הראשונה והייתה מגישה בפוקס ניוז, מונתה לשגרירת ארצות-הברית ביוון מיד לאחר שנפרדה מבנו, אף שכינתה בעבר את היוונים "אנשים שמייצרים יוגורט טוב, אבל פרזיטים שצריכים להתחיל לצאת לעבוד". גילפויל, המכונה "הבארבי של טראמפ", הופיעה על השער של "ווג" היווני ועוררה כעס רב בסין וביוון לאחר שכינתה בראיון את בעלותה של סין על נמל פיראוס כ"מצערת".
פוסט באותיות גדולות
אבל אלה רק דוגמאות אזוטריות לאופן שבו ממנה טראמפ את מקורביו ונאמניו לתפקידים דיפלומטיים בכירים. שני מינויים אחרים שלו גרמו בשבועות האחרונים לקרע דיפלומטי בין ארצות-הברית לבין צרפת ובלגיה.
לביל ווייט, השגריר האמריקאי בבלגיה, יש הספק עצום יחסית למי שנכנס לתפקידו רק בנובמבר. תחילה הוא האשים את מערכת המשפט בבלגיה ואת משרד הבריאות ב"רדיפה אנטישמית ומגוחכת" בנוגע לחקירה של שלושה מוהלים באנטוורפן שמלו תינוקות ללא הסמכה רפואית, אף שהחקירה החלה מתלונה של גורמים בקהילה היהודית. הוא כינה את שר הבריאות הבלגי, פרנק ונדנברוק, כ"אדם גס רוח מאוד וחצוף, אויב של טראמפ". והמליץ לבלגים "להצטרף למאה ה-21'". את הדברים הללו, שנאמרו לטענת ווייט בתיאום מלא עם הנשיא, הוא כתב בפוסט ארוך באותיות גדולות, בדיוק כמו שעושה טראמפ.
בעקבות איומי השגריר בפולין, שמגדיר את עצמו "סוכן לא סודי של MAGA", ענה ראש הממשלה טוסק: "מר שגריר, בעלי ברית צריכים לכבד זה את זה"
ראש ממשלת בלגיה בארט דה ובר, אחד הפוליטיקאים האירופאים האהודים בוושינגטון וגם מקורב לקהילה היהודית, הגיב בכעס: "זה לא התפקיד של השגריר לזרוע מחלוקות בכל מה שקשור לפוליטיקה פנימית". ווייט נקרא לשיחה במשרד החוץ הבלגי והתבקש לכבד את המדינה ומוסדותיה. בזמנים נורמלים, אחרי פגישה כזו השגריר היה שומר על דממת אלחוט, אבל הדיפלומטים של טראמפ הם לא שגרירים אולד סקול אלא אקטיביסטים פוליטיים. וכך, בשבוע שעבר השגריר ווייט תקף את קונר רוסו, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים הפלמים וחבר בקואוליציה של דה ובר. רוסו כתב בטוויטר שהמדיניות של ממשל טראמפ כלפי מהגרים מזכירה לו את עידן היטלר וכי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ווייט הציב אולטימטום להתנצלות והסרת הפוסט. רוסו סירב וטען לזכותו לחופש ביטוי. ווייט הצהיר כי מעתה והלאה ייאסר על רוסו להיכנס לארצות-הברית.
דיפלומטיית המערב הפרוע של ווייט הוציאה את ראש הממשלה משלוותו. "הרשות השופטת בבלגיה עצמאית וקיים גם חופש דיבור", הוא הזכיר לשגריר, "זה חסר תקדים ששגריר ייכנס למחלוקות עם פוליטיקאים מקומיים".
לזכותו של ווייט ייאמר שהוא לפחות נהג לפי הפרוטוקול הדיפלומטי והתייצב לשיחת ההבהרה שנערכה לו במשרד החוץ הבלגי. צ'ארלס קושנר, המינוי של טראמפ לשגרירות צרפת, סירב להתייצב לשיחת הבהרה דומה. פעמיים.
קושנר, אביו של ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הקרוב של טראמפ, עשה את הונו בנדל"ן בניו-יורק, נשפט לשנתיים מאסר (אחד הסעיפים בכתב האישום: שכירת זונה שניסתה לפתות את הבעל של אחותו, שהעיד נגדו במשפט), קיבל חנינה מטראמפ ב-2020 ונחשב לאחד מאנשי אמונו.
קושנר האבא עלה על הרדאר והעצבים הצרפתיים כבר באוגוסט, כשפירסם בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" מאמר דעה שבו האשים את מקרון וצרפת כולה בכך שאינם נלחמים מספיק באנטישמיות. "אף אחד לא כותב כזה דבר מבלי לקבל אוקיי מטראמפ", אומר פרופ' דל-פרו. "קושנר, ווייט והאחרים הם רק פיונים במלחמה שהכריז טראמפ על אירופה דרך גרינלנד, המכסים, אוקראינה, נאט"ו ורשת של שגרירים שמנסים להשפיע על ההצבעות המקומיות עם תמיכה מסיבית לימין". הצרפתים, שגם כך היו חשדנים כלפי קושנר, זימנו אותו לשיחת הבהרה. קושנר שלח במקומו פקיד בכיר בשגרירות.
בפברואר, אחרי שפעילי שמאל קיצוני רצחו את איש הימין הקיצוני קוונטין דרנק בליון, קושנר צייץ מחדש, בצרפתית, פוסט של המרכז הלאומי למלחמה בטרור בארצות-הברית שבו נכתב כי "האלימות של השמאל הקיצוני נוסקת ורצח קוונטין דרנק מעיד על הסכנה שנשקפת ממנו לביטחון האזרחים".
שר החוץ הצרפתי ז'אן נואל בארו זעם על השימוש במוות הדרמטי למטרות פוליטיות. "איננו זקוקים לשיעורים באלימות פוליטית, בטח לא מה-reactionary international" (מונח שטבע הנשיא מקרון כדי לתאר את התנועות הגלובליות של הימין הקיצוני והפופוליסטי). שר החוץ הזמין שוב את קושנר לשיחת הבהרה, אך השגריר החליט לא להופיע "בגלל סיבות אישיות" ושלח לפגישה פקיד בכיר. כעונש נאסר עליו ליצור קשר עם שרי הממשלה.
לנוכח חוסר ההבנה של הדרישות הבסיסיות משגריר והכבוד שבייצוג המדינה, אומר דל-פרו, גם אי-ההגעה של קושנר לשיחות ההבהרה נעשתה על פי הוראה מוושינגטון. מאז התקשר השגריר קושנר לשר החוץ הצרפתי, הבטיח שלא יתערב יותר בעניינים פנימיים של צרפת, והם קבעו להיפגש בקרוב.
בין אורבן למקרון
"ווייט וקושנר הם דוגמאות מצוינות למינויים של טראמפ", אומר דל-פרו, "הם נלחמים באירופה עבור טראמפ כדי לזכות באהדת הבייס ומקדמים דיפלומטיה של 'קודם כל אמריקה'. אין להם שום רצון לעסוק בדיפלומטיה או ללמוד את התרבות, המנהגים והשפה של המדינות שבהן הם משרתים. אלה אנשים שששים אלי קרב ומחשיבים דיפלומטיה כמשהו נחות ולא יעיל. אין למינוי שלהם שום קשר לניסיון או יכולת. הם נבחנים רק על פי הנאמנות שלהם לטראמפ".
במקום לבנות גשרים ואמון באמצעות דיפלומטיה שקטה, השגרירים של טראמפ רוחשים בוז עמוק לאירופאים. גם זה חלק ממדיניות החוץ של טראמפ. אירופה, טוענים הנשיא ובכירי ממשלו, חיסלה את עצמה מבפנים. עבורם היא מת מהלך שרק התעוררות מחודשת ועלייה של ימין קיצוני, גזעני ולאומי יכולות להאריך את תאריך התפוגה שלו. לא פלא שמרבית ההתקפות הארסיות של האמריקאים מכוונות כלפי מקרון, המנהיג שמייצג בעיניהם את כל מה שרע באירופה. מצד שני, דיפלומטים ופוליטיקאים אמריקאים בכירים תומכים במנהיגים כמו אורבן בהונגריה.
"השגרירים החדשים הם מגאפונים של מדיניות חוץ אגרסיבית, כמעט אימפריאליסטית, של טראמפ", אומר דל-פרו. "הם מדברים בשפה שלו וכותבים כמוהו: קפריזי, מפלג, מתסיס, רדיקלי, קיצוני, נטול כל תקינות פוליטית. כשטראמפ שולח לפריז מישהו כמו קושנר, עם הביוגרפיה והאישיות שלו, הוא רוצה להשפיל את צרפת ולתקוע למקרון אצבע בעין. קושנר יודע מה הוא צריך לתת לטראמפ תמורת החנינה שקיבל".
פרופ' דל–פרו: "כשטראמפ שולח לפריז מישהו כמו צ'ארלס קושנר, הוא רוצה לתקוע למקרון אצבע בעין. קושנר יודע מה נדרש ממנו תמורת החנינה שקיבל"
גול עצמי של הממשל
אלא שגם למנהיגים האירופאים יש מה להרוויח מהמלחמות מול הנשיא האמריקאי ונציגיו. הפופולריות של טראמפ באירופה נמצאת בשפל חסר תקדים ומנהיגים שיוצאים נגדו מרוויחים נקודות בסקרים, פקטור מאוד חשוב בצרפת שבה ייערכו בקרוב בחירות מקומיות כשהפופולריות של מפלגת הימין הולכת וגדלה.
"למרבה האירוניה, טראמפ והשגרירים שלו עושים שירות נהדר למדינות האיחוד", אומר דל-פרו, "ההתנהגות שלהם כמושלים של קולוניה הכריחה את אירופה להתנתק מהתלות באמריקה ולחתור לעצמאות כלכלית, ביטחונית ומדינית. בעבר, מדינות מהאיחוד לא היו עומדות על הרגליים האחוריות ונכנסות למאבק חזיתי ופומבי כמו שראינו בצרפת ובבלגיה".
מקרה דומה קרה בפולין, שם השגריר האמריקאי טום רוז, שמתייחס אל עצמו בחשבון הטוויטר שלו כ"סוכן לא סודי של MAGA והקונספירציה היהודית-נוצרית", איים על הקואליציה בתגובה אמריקאית קשה אם תתמוך במיסוי גבוה יותר לחברות טכנולוגיה אמריקאיות, והודיע שיחרים פוליטיקאים פולנים בגלל סירובם לחתום על עצומה התומכת במועמדותו של טראמפ לפרס נובל. "מר שגריר", ענה לו ראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, "בעלי ברית צריכים לכבד זה את זה, לא להרצות אחד לשני. לפחות ככה אנחנו מבינים רעות בפולין".
"פולין היא דוגמה מצוינת לעמדה האירופית החדשה", אומר דל-פרו, "היא חייבת את הסיוע ואת הביטחון שאמריקה מעניקה לה כמדינה הגובלת ברוסיה, אבל לא הסכימה להיכנע לגחמות של טראמפ ולדרישה שלו להיענות לכל בקשה שלו".
דל-פרו סבור שההתנהלות הזאת תפגע בסופו של דבר באמריקה עצמה. "ארצות-הברית בנתה את ההגמוניה שלה דרך קונצנזוס, יכולת להתפשר ולנהל דיאלוג", הוא אומר, "ועכשיו היא מאבדת את ההגמוניה, את ההשפעה, את הכבוד שקיבלה מאירופה, גם דרך צריכה של מוצרים ותרבות אמריקאיים. יותר ויותר אירופאים מבקשים לברוח מההשפעה הזו, כי הם לא רוצים לנהל דיאלוג של כוח מעמדה נחותה. וכך, בדרך מעוותת, טראמפ והשגרירים שלו מחלישים את אמריקה ומאחדים את אירופה. החזית המשותפת בנושא גרינלנד היא דוגמה מצוינת לכך. גם המשבר עם איראן. אין הרבה מנהיגים אירופאים שתומכים במדיניות שלו בנושא. הם לא בטוחים שהוא באמת רוצה להחליף את המשטר בטהרן".
בכל שלושת המקרים – האקבי בוודאי, אבל גם ווייט וקושנר – יש טריגרים שקשורים ליהדות. זה מקרי?
"זה לא מקרה בכלל. המסר הוא שהאיחוד האירופי אימץ גישה תבוסתנית ואנטי-מערבית, וחלק מהגישה הזו הוא סובלנות לאנטישמיות. עבור ממשל טראמפ, התרבות היהודית-נוצרית היא עמוד התווך העיקרי של הציוויליזציה שהוא שואף אליה. וברגע שהמערב שם את עצמו מחוץ למסורת הזו, האנטישמיות היא התוצאה הטבעית של המהלך הזה. ולכן מלחמה באנטישמיות וקרבה לנתניהו ולממשלה הנוכחית בישראל הן חלק גדול בעבודה של השגרירים האלו. האקבי קיבל מטראמפ את ההזדמנות של החיים – ליישם את השקפת עולמו הנוצרית-אוונגליסטית השמרנית. טראמפ שלח אותו לישראל כדי להתחבר לימין הישראלי הקיצוני וליישם איתו את המדיניות של הנשיא. וכמו האחרים, הוא נאמן אך ורק למנהיג".
