מאז תחילת המערכה עם איראן, לוחמות האיסוף הקרבי של גדוד עיט מרגישות שהאדמה מתחת לרגליהן בוערת. "חיזבאללה התעורר בבת אחת", אומרת לי סמ"ר י', "אנחנו בפעילות הרבה יותר עצימה, נותנים עבודה בכל הכוח. אנחנו יושבות 24/7 על גבול לבנון, ורק אתמול הייתה כניסה רגלית של אחת הפלוגות שלנו פנימה".
רגע לפני ההתלקחות מול איראן ולבנון, התלוויתי לגדוד עיט בעומק השטח הסורי. כבר אז, הלוחמות שמפעילות רחפנים על אדמת אויב היו נראות לי גיבורות-על נחושות שמתמודדת עם מציאות מורכבת. אבל מתברר שכל מה שראיתי אז היה בממדים קטנים בהרבה ממה שהן חוות בימים אלו.
"את ראית את הפעילות שלנו בכודנה בשגרה, זה שונה לחלוטין עכשיו", ממשיכה סמ"ר י', "יש היום הרבה יותר הטלות (חיסולים של פעילים באמצעות רחפן - ד"ס). אנחנו מחסלים את הגורמים שלא אמורים לחיות בינינו. למשל, בשבוע שעבר גילינו פעילות מסוכנת של פעיל בשטח לבנון, באותו הרגע קיבלנו פקודה – תרימי את הרחפן ותטילי עליו 'בומרנג', פצמ"ר. תוך שלושים שניות הרחפן היה באוויר. מאז המלחמה יש לנו לפחות חמישה איתורים ביום ולפעמים גם 12. יש תחושה מאוד אינטנסיבית של האויב כאן, ממש בינינו".
גם התנאים שלכן נעשו קשים יותר?
"בטח. למשל, אני יוצאת עכשיו הביתה לרענון של שלושה ימים אחרי שלושה שבועות בפנים. והתנאים שראית בכודנה? זה ממש מפנק בהשוואה לתנאים שלנו כרגע. אנחנו ישנות בלילות בתעלות קיר, בין אזעקות שנשמעות עשר פעמים ביום ויותר. אבל אישית אני כל כך שמחה שזכיתי לקחת חלק ולשרת בתקופה היסטורית כזאת. לחשוב שחמינאי חוסל, זה פסיכי, ולראות עכשיו את הנוער האיראני יוצא לרחובות זה מטורף מבחינתי. זה סיפור שאני אספר לנכדים שלי. זה נותן משמעות לכל העבודה שלנו פה ולתנאים הקשים".
× × ×
בחודש שעבר מצאתי את עצמי יושבת ברכב צבאי, בדרך שלא האמנתי שאזכה לנסוע בה בימי חיי. "נו, אנחנו כבר בתוך סוריה?" אני אומרת לג', המג"ד. "עוד לא", הוא אומר בסבלנות, "אמרתי לך קודם, כשנגיע לסוריה את תדעי". אז אני משתתקת ובוהה בחלון, בעוד הרכב הצבאי ממשיך לנתר כמו עז סוררת מעל האבנים והטרשים. כבר חצי שעה שאני מתנהגת כמו בת חמש בדרך לאילת. ילדה חופרת ונודניקית שלא מפסיקה לשאול את אבא שלה "נו, מתי נגיע?" ו"אנחנו כבר ביטבתה?" עד כדי כך אני לא יכולה לחכות לגלות איך סוריה נראית.
אנחנו לא נוסעים לבד על הדרך שמתפתלת ברמת הגולן, בין הגבעות הירוקות וסלעי הבזלת השחורים. יש סוואנה מלפנינו ועוד אחת מאחורינו, שנושאות את לוחמות האיסוף הקרבי של גדוד עיט, חבורה יפהפייה ואנרגטית של נשים צעירות מאוד, ברובן בנות 19 ו-20. בגיל שבו בנות רבות מפנטזות לראות את קו טאו כשהן בתאילנד, הלוחמות האלו כבר הספיקו לבקר בלא פחות משתי מדינות אויב – סוריה ולבנון, בנוסף לפעילות שלהן בירדן. ולא רק זה, הן ביקרו שם כל כך הרבה פעמים שזה כמעט מרגיש להן כמו קפיצה קטנה למינימרקט שמתחת לבית. "בהתחלה ממש התרגשתי להיות במקום שאבא שלי סיפר לי עליו סיפורי גבורה ממלחמת יום הכיפורים", אמרה אחת מהלוחמות, "עכשיו זה כזה 'טוב, אז שותות קפה בסוריה'".
רכבים משוריינים מלווים אותנו בכניסה לשטח האויב. מוודאים שאף עלאווי או סוני או ג'יהאדיסט או חיזבאללון או איש דאעש לא יחליטו לצלוף עלינו. כן, לא חסרים לנו אויבים מכל סוג בסוריה, זה כמו תפריט טעימות משוגע של מחבלים, רק תחליטי מאיזה שבט או פלג קיצוני בא לך שיגיע הטרוריסט שינסה להניח לך מטען.
לוחמת בגדוד עיט: "כשנכנסתי בפעם הראשונה לכאן זה היה ממש שעתיים אחרי שהצנחנים נכנסו בפעם הראשונה, ולא היו תנאים מינימליים. היינו תל אחד מפה, ולא היה שם כלום, רק תעלות של צלפים סורים וזהו. ישנו שם תחת שמיים פתוחים, שמנו צילייה מפני הגשם, והיה כל כך קר שהתחבקנו כל הלילה"
למרות שהנוף מסביב דומה לפלך אנגלי רומנטי ורגוע, שיירת האבטחה שמלווה אותנו מזכירה לנו שהשקט הזה הוא רק אשליה. בכל רגע נתון הכל יכול להתלקח פה. "זה רגוע מתעתע", אומר המג"ד, "כי כל הנוף הפסטורלי הזה, את לא יודעת מה עומד מאחוריו. בקלות הכל יכול לעבור פה מאפס למאה. אלו יכולים להיות פיגועים 'פשוטים' של מטען או צליפה, או הסתערות משמעותית". ובאמת, זה אחד האתגרים של מי שמשרת בגדוד עיט, שתפקידו ללקט את המודיעין הכי חם שמסתתר בין הגבעות ואדמות הטרשים הקשות האלו. לא להתפתות לשנייה לרוגע של האווירה הכפרית הנידחת הזו של דרום סוריה. לזכור שכל רועה צאן מנומנם שאת מצלמת אותו מחטט באף או חולק רגע אינטימי עם כבשה, עוד נגיע לזה, יכול בשנייה אחת להיפגש עם שני אנשים לבושים בשחור ולתכנן פיגוע קטלני.
אנחנו עוצרים בפתאומיות, ותוך שנייה אני מבינה למה המג"ד אמר לי כל הזמן "כשנגיע לסוריה את תדעי ישר". זה לוקח 45 דקות להגיע מבסיס הקבע של הגדוד בישראל, מחנה ירדן שנמצא במרכז רמת הגולן, למוצבים הסוריים מעבר לגבול שבהם הן מלקטות מודיעין עם הרחפנים שלהן. 45 דקות של נוף מונוטוני שלא קורה בהן כלום. ואז, ברגע שאת מגיעה לגבול, פתאום האקשן מתחיל בבת אחת. אנחנו מצטווים לרדת מהאוטו ולשים על עצמנו קסדה ואפוד, ששוקל יותר ממה ששקלתי בתיכון. ואז אנחנו צריכים לעמוד ולחכות חצי שעה עד שקול מסתורי בקשר ייתן לנו אישור להתקדם פנימה, לג'ולאנילנד.
× × ×
קשה לתאר את רגע הקסם הזה שבו השער סוף-סוף נפתח ואנחנו עושים את הקילומטרים הראשונים שלנו בתוך סוריה. בעצם, רק יובל הצלם ואני מתרגשים, הבנות כבר רגילות. אנחנו כל כך מתלהבים שאנחנו לא מפסיקים להצביע על כל פרט ופרט בנוף. על פניו, הצד הישראלי והסורי דומים, אלו אותם הנופים הערפיליים והמהפנטים שמזכירים את ריוונדל ב"שר הטבעות". ובכל זאת, יש משהו מוזר שעומד באוויר, מין תחושה שלא רק שחצינו גבול, ממש עברנו לכוכב אחר. "אני לא מבינה למה אני מרגישה שזה כל כך אחר ושונה מישראל, יכול להיות שזה בגלל שאני יודעת שזו סוריה?" אני אומרת לחיילת המקסימה שיושבת מאחורה. "זה בגלל שזה בול כמו רמת הגולן", היא אומרת, "אבל רמת הגולן של לפני מאה שנה".
והיא צודקת. דרום סוריה נראית כמו משהו שאבד בתוך הזמן, כמו חבל ארץ שנשאר תקוע עמוק בימי הביניים. אין פה אף עיר גדולה, אפילו לא עיירה קטנה אחת עם כמה חנויות בסיסיות, רק שממה לא מעובדת שאין בה כמעט סימן לשדות או לחקלאות. בתוך השממה הזו רואים מדי פעם קבוצה קטנה של בתים. אלו הכפרים של האזור, רק שאין בכפרים האלו ילדים שמשחקים בחוץ או מבנה יותר גדול של בית ספר. הדבר היחיד שמרמז על כך שיש שם חיים זה העשן הסמיך שמסתלסל מהארובות של הבתים החשופים והדלים.
ועכשיו אנחנו סוף-סוף נעצרים מול בית כזה ורואים אותו מקרוב. קודם, כשניסיתי לתחקר את דרום סוריה באמצעות הג'מיני שלי, הוא טען שהבנייה בדרום המדינה היא "בניינים עתיקים עשויים מאבן בזלת, שמתאפיינים בקשתות מקומרות ובצבעם השחור שנותן אפקט דרמטי". עכשיו, זה לא שאני סומכת במאה אחוז על השקרן הזה – למה לי להאמין בישות חנפנית שכותבת לי "וואו, זו באמת שאלה מרתקת" כשאני מבקשת ממנה המלצה למשחה נגד פצעונים – ועדיין, איזה פער יש בין מה שהוא הבטיח לחושה העלובה שעומדת פה מולי.
הבית הזה לא בנוי מבזלת ציורית, הוא עשוי מסלעים ספורדיים שלוקטו בשדה, או אפילו מבוץ. ולמרות שהוא ממוקם בתוך כל כך הרבה טבע פראי, איש לא טרח לנטוע בו אפילו עץ אחד בחצר, אפילו לא שיח אחד של פרחים בכניסה לבית. הדבר הצבעוני היחיד שיש בבית הזה אלו שני מכלים שיושבים על הגג שלו. "בכפרים האלו אין מים זורמים", אומר המג"ד, "וגם לא חשמל. אז הכפריים קונים פעם בכמה חודשים מכלי מים ממכלית אספקה. מהמים האלו הם מבשלים ומתקלחים, ולכן הם גם לא ממש יכולים לעבד את השדות שלהם או את מטעי הזיתים".
הסיבה שאין פה מים או חשמל היא לא רק נחשלות התושבים, אלא בעיקר משחקי ההתעללות של אסד. הוא זה שפקד לא לתת לאזרחים פה מים וחשמל וכבישים ושום סיבה קטנה לחיות, והכל כדי לשלוט בהם בצורה מושלמת. כשהם היו ילדים טובים, הוא פינק אותם ופתח להם את הברז לשעתיים ביום, כשהם עיצבנו אותו הוא סגר את כל הצינורות ונתן להם לרעוב ולסבול אפילו יותר משהם רגילים.
"הנה אנשים יוצאים אלינו", המג"ד אומר, ובאמת, אישה וגבר יוצאים מהמבנה ונעמדים ליד דלת ביתם. הם לבושים בעוני רב, הוא במכנסיים נופלים ורחבים, היא אמנם עם מטפחת שמכסה את הראש, אבל לבושה בחצאית ובסוודר מרופט, ולא בניקאב שחור ומלא כמו שקראתי שנהוג כאן. "והנה גם התינוק", החיילת מאחור אומרת, וילד כבן שנתיים זוחל החוצה ומורם מיד לזרועות אמו. המשפחה הסורית הזאת לא אומרת מילה, רק עומדת ובוהה בנו בעיניים שקשה לקרוא את המבט שבהן. הייתי מצפה לפגוש שם שנאה יוקדת לחיילי צה"ל שכבשו להם את האזור ומנטרים כל תנועה שלהם, אבל צריך אנרגיה כדי לשנוא, ואלו פשוט נראים מובסים מדי בשביל להרגיש משהו חזק יותר מייאוש. אני רוצה לעצור ולנסות ולדבר איתם, אבל המג"ד ממהר ללחוץ על הגז. הוא מסביר לי שהכלל הצה"לי פה הוא למעט כמה שיותר במפגשים ישירים עם האוכלוסייה. עם המשפט הזה הוא לוחץ על הדוושה וממשיך משם בעננת אבק, קובר ביחד איתו את הפנטזיה הכי גדולה שהייתה לי לגבי היום הזה, לאכול חומוס בדמשק.
6 צפייה בגלריה
”הכלל הצה"לי פה הוא למעט כמה שיותר במפגשים ישירים עם האוכלוסייה". דנה ספקטור בסוריה
(יובל חן)
× × ×
נולדתי ב-1971, בדיוק בקו התפר הזה שבין הניצחון המשכר של ששת הימים למחדל הטרגי של יום כיפור. אחד מהזיכרונות היחידים שיש לי כתינוקת, זה אותי מתנדנדת חזק בתוך הזרועות של אמא שלי, שרצה מהר מאוד במדרגות של הבית שלנו בחיפה, עד שהיא מגיעה למטה, לחדר מוזר וחשוך שאני לא מכירה וגורם לי לפרוץ בבכי. לפעמים נדמה לי שזה זיכרון שהמצאתי, אבל זה לא מסביר את הריח שאני יכולה להישבע שעדיין עומד באף שלי. ריח של מקלט מפעם. אין שום דרך לזכור כל כך טוב את הריח הזה אם לא הרחתי אותו אז, בתור ילדה בת שנתיים.
ולכן, לסוריה תמיד היה מעמד דמוני בתוך הנפש שלי, כיאות למדינה שבגללה למדתי מה זה פחד מוות בגיל כל כך קטן. והיו גם שני ביטויים שכולם אמרו והמחישו את גודל המיתוס. הראשון הוא "הסורים על הגדרות", ביטוי שמתאר מצב מלחיץ ומסוכן. הוא נקרא כך על שם הסורים שפרצו את הגבולות שלנו במלחמת יום כיפור והגיעו ממש עד גדרות היישובים. והביטוי השני – "לאכול חומוס בדמשק", ביטוי ששיקף את החלום הישן שהיה לנו לפני שכל הילדים שלנו הפכו לבן גביריסטים קטנים בעקבות 7 באוקטובר: שיהיה פעם שלום כולל ואמיתי במזרח התיכון. לאכול חומוס בדמשק נראה אז כמו דבר שאם הוא יקרה נדע שבאמת הגיעו ימות המשיח, משהו ממש רחוק ומופרך. עד שבשנה האחרונה אסד נפל, והמדינה שלנו ניצלה את הכאוס ובמהלך חכם מיהרה לכבוש לה את רצועת החיץ הצרה של החרמון והרמה הסוריים.
מהר מאוד עלה לשלטון גבר מזוקן שנקרא ג'ולאני. הוא נראה כמו דוגמן של שעוני רולקס עם אישיות של רוצח המונים פסיכופת. הבנתי את זה אחרי שראיתי אינספור סרטונים של האנשים שלו מתעללים בדרוזים וקוצצים להם איברים ואז עוברים לשבות נשים כורדיות ולהוביל אותן ברכב שלהם כדי לבצע בהן אונס קבוצתי, וכמובן לחתוך להן את הצמה כשלל מלחמה.
כפועל יוצא מזה, דמשק, שהיא מקום מושבו של ג'ולאני, היא ממש לא מקום ידידותי, ואין שום סיכוי לנגב בה שום דבר אחר חוץ מדמעות על גורלן העצוב של הנשים שחיות שם. ועדיין, הרשיתי לעצמי לפנטז שכשנבקר בדרום המדינה, נעצור באיזה כפר או עיירה קטנה ושם נמצא בוטקה שבו יישב איש זקן שיציע לנו חומוס טרי מהבוקר. "איזה חומוס", אומרת לי אחת הלוחמות, "אנחנו לא אוכלות אצלם ולא שותות אצלם כלום". האוטו ממשיך לדהור וחולף על פני עוד כפר שמזכיר יותר צבר של בקתות באפריקה, ואני חושבת "איזה חומוס בראש שלך, לאנשים האלו אין אפילו כסף לקמח ללחם".
אז חומוס אין, אבל פיתה סורית? יש ויש. ככה מכנים בצה"ל את סוג המוצב שאנחנו נוסעים אליו עכשיו. פיתה סורית הוא שיטה של בניית מוצבים שאפיינה את הצבא הסורי בתקופת שלטונו של אסד. המוצב בנוי בראש תל גבוה ועגול שמשקיף על כל הסביבה. רמת הגולן משופעת בתילים כאלו שנקראים תילים געשיים או וולקניים, בעצם סוג של הרי געש רדומים. התל עצמו נראה מהאוויר שטוח ועגול כמו פיתה, ובראשו הסורים נהגו לבנות את מגורי החיילים, מחסני תחמושת ובונקרים.
תל כודנה שבו אנו עומדים לבקר הוא אחד מתשעה מוצבי פיתה סורית זהים שצה"ל השתלט עליהם בגזרה הזו ויצר מהם רצועת אבטחה. כדי להגיע אליו טיפסנו בסלאלומים כל הדרך מהבסיס הרחב של התל עד לפסגתו הצרה, ממש מבנה של הר געש. ליד הכניסה עצרנו ליד טנק רוסי ישן. "זה T55", אומר המג"ד, ואני ישר הלכתי לג'מיני החנפן כדי שיחמיא לי "איזו שאלה מבריקה" ויספר לי שמדובר בטנק הנפוץ ביותר בעולם, זה שהסורים קיבלו מהרוסים ומהווה מאז את סוס העבודה הקבוע שלהם. הוא גם האקססורי הקבוע של מוצב הפיתה הסורית, הולך איתו כמו שתיק שאנל הולך עם שמלה שחורה קטנה. הטנק הזה מוטמן בחצר של הפיתה, בתוך האדמה, וכשצריך לירות הוא עולה על עמדת הירי הגבוהה המכונה ראמפה, יורה ושוב חוזר להתחבא.
יש משהו מוזר שעומד באוויר, מין תחושה שלא רק שחצינו גבול, ממש עברנו לכוכב אחר. "אני לא מבינה למה אני מרגישה שזה כל כך אחר ושונה מישראל, יכול להיות שזה בגלל שאני יודעת שזו סוריה?" אני אומרת לחיילת שיושבת מאחורה. "זה בגלל שזה בול כמו רמת הגולן", היא אומרת, "אבל רמת הגולן של לפני מאה שנה"
מוצב כודנה אמנם לגמרי בשליטה צה"לית כיום, אבל הוא נראה בדיוק כמו המוצב הסורי שממנו צלפו אלינו בששת הימים. השאירו פה את הבונקרים ותעלות הירי שהם חפרו באדמה, ונראים מתקדמים בערך כמו הביצורים של מלחמת העולם הראשונה. אפילו העמדה שבה הלוחמות של עיט צופות עכשיו בצילומים שהרחפן שלהן אוסף ברגע הזה ממוקמת בתוך כוך אבן עלוב וחשוך, שנראה קצת כמו קבר של נביא מוסלמי. זה לא ייאמן, הנה הן יושבות עם ג' הקצינה ליד המחשב ומנתחות במומחיות את המידע הדיגיטלי שמגיע אליהן מהרחפן המשוכלל שלהן, והחדר שבו הן מבצעות את כל הקדמה הזו הוא בגודל של אולי שלושה מטרים, ונראה כמו מאורת סמים.
אם לא מספיק הערצתי את הלוחמות קודם, אז העובדה שראיתי איפה הן יוצאות לפעילות על בסיס יומי כמעט כבר הופכת אותי לנשיאת מועדון הצ'ירלידריות של עיט. זה מדהים אותי כמה הן פייטריות ופשוט מקבלות את התנאים של הבסיס הבסיסי הזה. הן ישנות פה בפריקסטים שצה"ל הקים, ולמי אכפת ששלג ואפס מעלות בחוץ. "כשנכנסתי בפעם הראשונה לכאן", אומרת אחת הלוחמות, "זה היה ממש שעתיים אחרי שהצנחנים נכנסו בפעם הראשונה, ולא היו תנאים מינימליים. היינו תל אחד מפה, ולא היה שם כלום, רק תעלות של צלפים סורים וזהו. ישנו שם תחת שמיים פתוחים, שמנו צילייה מפני הגשם, והיה כל כך קר שהתחבקנו כל הלילה".
אני מדברת עם ע', המ"פ של גדוד עיט, בחור שרירי בן 22 עם בייבי-פייס אבל עם אופי של אבא מגונן שיעשה הכל למען הלוחמות שלו. "גדוד עיט 595 הוא גדוד איסוף שנמצא תחת אוגדה 210, שזו האוגדה שאחראית על כל גזרת הגולן והר דב, כלומר גבול עם שלוש מדינות – סוריה, לבנון וירדן", הוא מסביר לי. "זהו גדוד מעורב, גם לוחמים, גם לוחמות, והם אחראים על האיסוף המודיעיני של שלושת הגבולות האלו. במהלך המלחמה לקחנו חלק בכל, מהלוחמה שהייתה מול חיזבאללה עד המקרה במג'דל שמס עם הטיל שרצח 12 ילדים. משם יצאנו למבצע חיצי הצפון. במהלך כל קרב ההגנה כל הצוותים שלנו היו פרוסים בין כל המוצבים, וניסינו להבין – איך האויב מתנהג? מאיפה הוא יתקוף? ואיך הוא נערך?"
כשאסד נפל, ראית אותם בורחים מפה כשצפית מהבסיס בישראל?
"בטח, ממש ראינו אותם הולכים מפה בעיניים שלנו. זה קרה לפני קצת יותר משנה, בדצמבר 2024. בדיוק התחיל האקט הסופי של מלחמת האזרחים, וג'ולאני עמד לעלות. תוך שבוע כל משטר אסד פשוט הלך. ישבנו פה וראינו שיירות של חיילים פשוט יוצאות מהמוצבים ובורחות. ברגע שצבא אסד ברח, ידענו שזו הזדמנות שלנו לבסס חיץ ביטחון. באחד הלילות היינו בשיחת ועידה של כל הקצינים בפלוגה, ופתאום המ"פ אומר 'תתכוננו, אנחנו עומדים להיכנס'. ואני תופס את הראש, אומר 'מה לעזאזל קורה פה?'"
תאר את הכניסה הראשונה שלך לסוריה.
"אנחנו החלוץ שנכנס לאסוף מודיעין לפני שכל הכוחות נכנסים כדי שהם לא יסתכנו, אז היינו הראשונים שנכנסו לשם עם כוח צנחנים, עוד לפני האוגדה. זה היה בלילה ואנחנו הלכנו ברגל, מהמוצבים שלנו בהר דב לאיפה שצריך. וזו לא הליכה פשוטה, בתוך יער, לרדת ולטפס בהרים ובתוך שיחים. אני לא אשכח כמה דרוך הייתי ואת ההבנה הזו שאתה בלב ליבו של שטח האויב. זה כאפה כזאת, כי אתה מסתכל על הגבול כל הזמן ויודע שמספיק שקורה משהו אחד בלתי צפוי והחיילים שלך ואתה בבעיה. למזלנו היינו מוכנים, נערכנו לזה הרבה זמן. בקיצור, הלכנו עד שהגענו לעמדה והקמנו שם את אמצעי התצפית שלנו. ואני חשבתי כל הזמן שעוד ממש רגע קטן, הכל מתחיל לקרות. המבצע, הלוחמה, עוד שנייה זה מתחיל.
"כשחזרנו חזרה זה הכה בי. אני זוכר שאספתי את החיילים שלי ואמרתי להם 'אתם מבינים שעשיתם היסטוריה? שלקחתם חלק במבצע מטורף על אדמת סוריה ובהגנה על תושבי הצפון?'"
× × ×
ועכשיו ג' המג"ד לוקח אותי לסייר במגורי החיילים הסורים. רק שלקרוא לזה מגורים זה כמו לקרוא למלונית של בגידות לפי שעה על חוף נתניה "ריץ-קרלטון". מדובר בחושת אבן כל כך לא מתקדמת שבמקום גגון שיגן עליך מהגשם שמו כמה ענפים של עץ זית שמחוברים בחוט. ובפנים יש רק קירות מלאים בזוהמה ולא מטויחים, שמישהו צייר על אחד מהם טבלת ייאוש. כנראה ספר חמישה ימים מאז שהוא אכל משהו אחר חוץ מעגבנייה עם עובש. אם זה נשמע שאני מגזימה, אז תדעו שלא, כי ג' זכה לבקר כאן ממש בשעות הראשונות אחרי שהצבא הסורי נטש, ויש לו בסלולר אוסף של צילומים שממחישים בדיוק איך הם חיו כאן.
המשפחה הסורית הזאת לא אומרת מילה, רק עומדת ובוהה בנו בעיניים שקשה לקרוא את המבט שבהן. הייתי מצפה לפגוש שם שנאה יוקדת לחיילי צה"ל, אבל צריך אנרגיה כדי לשנוא, ואלו פשוט נראים מובסים מדי בשביל להרגיש משהו חזק יותר מייאוש
"כשנכנסנו הבגדים של החיילים הסורים עוד היו ממש פה, האוכל עוד ישב על הרצפה והקפה עוד היה בתוך הכוסות שלהם. זו הייתה החוויה שאני לא אשכח, כי הגדוד שלנו ראה אותם מתקפלים, ראינו אותם לוקחים את כל הציוד שלהם והולכים, והנה אנחנו פה, וזה מוזר מאוד להיות בתוך המוצב שעדיין מלא בסימני החיים שלהם. תשמעי, הם חיו שם בתת-תנאים. שירותים זוהמה, אוכלים על הרצפה, וארוחות פועלים דלות, קצת גבינה וקצת ירקות, מזרנים מעופשים. קשה להאמין שאלו תנאים של צבא אמיתי. את יודעת איך קוראים לחבל הארץ הזה? חורן, ארץ חורן. ממש מפה יצא הביטוי חורנים, שמתאר כפריים פרימיטיביים, מוזנחים, בלי השכלה".
הוא מראה לי את התמונות שצילם במוצב של החורנים ביום שנכנס. בחדר האוכל המאולתר מישהו השאיר על הרצפה ארוחת פועלים של עגבניות וגבינה. עוד חדר, הפעם סוג של נשקייה, זרוקים בו על הרצפה מרגמות וטילים ירוקים, כי למה צריך ארון. השירותים הם מחראת בול-פגיעה מטונפת בצורה שאני לא אשכח בקלות. והכי מעניין, דף ממחברת שבה לימדו את החיילים הסורים עברית. "בא תלמיד חדש עזרא", אני קוראת את הכתב המפותל של החייל הסורי, "הוא לא מדבר עברית. אני עזרא, אומר עזרא לחנה, עזרא תלמיד חדש בכיתה וגם חבר חדש". אלו שורות כל כך תמימות שכולנו מכירים מכיתה א', הנה עזרא שמדבר רק ערבית מציע חברות לחנה מירושלים. רק שפה זה לא כיתה א', ואין כאן שום חלומות על חברות ועל שלום.
ראיתם את מלחמת האזרחים בעיניים שלכם כשצפיתם מהארץ?
"בטח, וזה נראה כמו משחק מלחמה. סרט מלחמה אכזרי. היינו רואים רציחות, היית רואה קבוצה של אנשים מגיעה למוצב סורי, רואה רשפים של ירי ורואה אנשים נופלים על הרצפה ומתים. בתקופה הזו תמיד היו באים מלא סקרנים למקום פה שנקרא 'ראמפת התיירים'. אנשים היו יושבים וצופים על המלחמה שם. והכי מפחיד היה בית החולים. מדינת ישראל הקימה בית חולים לכל הפצועים הסורים. שם היו מקרים מזעזעים. כל הזמן ילדים שהגיעו פצועים במצב מחריד. לי היה קשה באופן אישי לראות את הילדים, כי יש לי שני בנים קטנים בבית".
הוא לוקח אותי לתצפית הממוקמת מעל עמדות הירי, בקצה התל. משם אפשר לראות את כל העמק פרוס כמו מניפה לרגלינו, כשבמרחב פזורים עוד תילים ירוקים ועגולים כמו שלנו, שנראים מרחוק ממש כמו הפירמידות של בני המאיה. רק שיש להם שמות כל כך עדינים, למשל אל-חארה, שעושה חשק לבקר. "בכל התילים האלו נבנו מוצבים סוריים שכולם נכבשו מחדש על ידי צה"ל", אומר ג', "יש רק הבדל מעניין בינינו. אצלנו עמדות הצליפה הן רק לכיוון האויב, אצל הסורים זה תמיד דו-צדדי, כלומר עמדות הירי ממוקמות ככה שהם יוכלו להתקיף גם את ישראל וגם פנימה, לכיוון סוריה, כדי שיוכלו לירות על בני העם שלהם. ככה זה אצלם, אי-אפשר לדעת מי מהאזרחים במדינה שלך יהפוך יום אחד לאויב שצריך להרוג".
× × ×
ממשיכים בתצפית. העיר הכי קרובה לפה היא קוניטרה החדשה. את קוניטרה הישנה שכבשנו והחזרנו הסורים השאירו בכוונה הרוסה ונטושה, כדי שכל העם יראה מה עשו לה החיילים הציונים, יימח שמם. הכפר הכי גדול ומרשים באזור הוא חַדַר, כפר דרוזי. "דווקא שם קיבלו אותנו בשמחה", אמרה לי קודם אחת הלוחמות, "עשו לנו לבבות עם הידיים וחייכו אלינו". אבל את המקום הכי חשוב לא רואים מכאן עם הראות של היום. זו העיר דרעא שנמצאת כמה עשרות קילומטרים מאיתנו, והיא המקום המדויק שבו פרצה מלחמת האזרחים.
הלוחמות סיימו את הפעילות, ואנחנו הולכות לכיוון הבסיס הקטן שצה"ל בנה בצד השני של התל. אנחנו מחפשות מקום לשבת, וזה לא פשוט למצוא. יש את חדר הכושר המאולתר שמישהו הקים מתחת לצילייה, יש את הספה החומה ב"סלון", שגם הוא בחוץ, אבל היא תפוסה. אחד מהגולנצ'יקים מציע לנו את המשרד שלו, אז אנחנו מתיישבות שם. כלומר הן מתיישבות בקלות, ולי לוקח עוד עשר דקות להצליח לאזן את עצמי על הכיסא מרוב שהאפוד שלי הוא שריון כבד ומסורבל. שלוש הלוחמות יושבות על הספה ומחכות שהכתבת שהפכה למיכלאנג'לו צב הנינג'ה תצליח לשבת בלי להתהפך על הגב.
ג', המג"ד: "להיות לוחם זה לא קשור למגדר, זה קשור לאופי. רק שללוחמות יש עוד יתרון, ולכן אני קורא להן לוחם פלוס אחד, כי חוץ מהיכולות שלהן, הן גם באות עם יותר מוטיבציה להוכיח. בפעילות הכי מורכבת שלי, 14 קילומטר מהגבול, שמתי צוות לוחמות, כי אני יודע שאם אני דורש משהו הן תבצענה אותו בצורה מושלמת"
תגידו, איך אתן מצליחות להסתובב פה בכזו קלילות עם אפוד כל כך כבד?
סמ"ר י': "לפעמים זה באמת מאתגר. כשיצאנו למבצע מעבר לגבול נכנסנו עם תיקים על הגב, והתיק שקל כמונו. אמרתי 'אין מצב שאני מצליחה ללכת ככה', מה גם שכל הדרך יש בולדרים, אבנים ענקיות שאת צריכה לטפס, ככה, עם המשקל של עצמך על הגב".
סמ"ר נ': "המון פציעות זה חלק מהשירות פה. תמיד כששואלים אותי אם כדאי להתגייס להיות לוחמת איסוף קרבי, אני אומרת 'כדאי, אבל קחי בחשבון שתיפצעי בלי הפסקה'".
סמ"ר י': "יש שברי הליכה, יש דלקות בברכיים, אבל ההורים שלי רגילים לכל הפציעות האלו כי יש לי עוד שתי אחיות לוחמות בבית".
ולא מפחיד אותך שזה אולי ילווה אותך כל החיים? למשל, אומרים שמשקלים כבדים יכולים לפגוע ברחם.
סמ"ר י': "ברור שזה לכל החיים, אבל לקחנו את זה בחשבון. כשאישה מתגייסת ללוחמה היא לוקחת בחשבון הרבה דברים. את הגוף שלה, ואת הרחם שלה".
לשלם ברחם שלך בשביל המדינה?
סמ"ר נ': "לא שמעתי על לוחמת שלא הצליחה ללדת, וגם אם כן, זה לא היה מזיז אותי מהדרך הזאת. אישית, אני מרגישה שאם לא הייתי לוחמת לא הייתי מגשימה את עצמי. אני נותנת את המקסימום שלי פה, את כל היכולות".
ואם כבר מדברים על יכולות, האמת היא שמזמן לא פגשתי קבוצת בנות כל כך איכותית ואינטליגנטית ומלאת עוצמות. זה לא סתם שלוחמת איסוף קרבי הוא תפקיד מבוקש, כזה שבוחרים אליו את החיילות המתאימות בפינצטה. ובאמת, לכל הבנות יש וייב של אחות בכורה סופר-מוצלחת כזו, שהיא גם המנהיגה החיובית של המשפחה וגם עושה אקזיט של מיליארדים אחרי השחרור. רק שיש בעיה, כשאני מנסה להחמיא לבנות שהן בטח ערכיות והתנדבו לתפקיד ממניעים של ציונות, הן מצטנעות ואומרות שזה קשור בכלל לתכונות אחרות.
מה היכולות שמתאימות לתפקיד?
סמל מ': "הפרעת קשב, אפס יכולת לשבת, את תמיד חייבת להיות בעשייה, לא מסוגלת לנוח".
סמ"ר נ': "אני לא הכי חזקה ולא הכי ספורטאית, ולא כזה האמנתי בעצמי שאני מסוגלת להיות לוחמת. אפילו עכשיו אני לא ספורטאית השנה. אבל כשראיתי את האופציה להיות לוחמת איסוף, פתאום הבנתי שאני אתחרפן אם אני אקבל כל דבר אחר. יש הרבה בנות שאני מכירה שכאילו מגיעות בטעות ומוצאות שם את האני החדש שלהן. שזה פסיכי".
אבל רגע, מה זה בעצם התפקיד המיוחד והמשמעותי הזה שהן עושות? העבודה שלהן זה לאסוף כמה שיותר מידע מודעיני על מה שמתרחש בגזרה שלהן ולהתריע כשהן מזהות אנשים שיכולים להיות פעילי טרור. לצורך זה יש לעיט סל של אמצעים. יש להן רחפנים שהן מעלות לאוויר, שמצלמים ועוקבים אחרי אנשים שמעוררים אצלן חשד או כאלו שהמודיעין הצה"לי מבקש מהן לעקוב אחריהם. הרחפן הוא לא כטב"ם, יש לו טווח ריגול מאוד קצר, כשלושה עד ארבעה קילומטר, מה שאומר שכדי לעקוב אחרי הסורים שחיים פה הן צריכות להיות בתוך השטח פיזית. קרוב אליו ולכל הסלפים, הג'יהאדיסטים הקיצונים ושאר האנשים המדהימים שבטח מאוד משמחים את אמא ואבא שלהם.
אנחנו ממשיכות לשוחח, כשפתאום אחת הלוחמות מורידה את העיניים שלה אל המסך ונהיית רצינית, כי החשוד שהיא מנסה להפליל עלה עכשיו על אופנוע, והרחפן משדר אותו דוהר שם על הכביש. היא חייבת להיות דרוכה אם הוא נוסע לפגישה עם טרוריסטים שירצו לתכנן איתו משהו. שזה מביא אותנו לצד של הלוחמה בתפקיד, כי לבנות יש גם רחפנים תוקפים, רחפנים מתאבדים, כמו שהן מכנות אותם. ברגע שהוחלט בצה"ל שהיעד שעקבת אחריו הוא בר-חיסול, הן אלו ששולחות אותם עם אמצעי חימוש כמו רימונים ודברים אחרים, והרחפנים הקילרים רודפים אחרי האדם ומתפוצצים עליו.
"מה, את ממש צריכה ללחוץ על הכפתור שיהרוג בן אדם?" שאלתי קודם את אחת הלוחמות. "כן", היא אמרה, "זה מלחיץ, אני מודה, אבל זה לא קורה הרבה. בסוף את מזכירה לעצמך שהרסת להם פיגוע שהם מנסים להרים נגדנו".
"כשמגיעים למצב שמחסלים מישהו", מסבירה לי הקצינה שלהן, סגן ג', "זה סימן שהוא מספיק מורשע, זה מישהו שעקבנו אחריו חודשים ואספנו עליו הרשעות, והחיסול הוא חתימה שעשינו את העבודה כמו שצריך".
× × ×
הבנות פה עושות תפקיד נדיר - חצי מרגלת, חצי אמזונה. כדי להפוך אותן לכאלו, הן עוברות הכשרה אכזרית במיוחד של שמונה חודשים, הכשרה שאת הזמן שהשקיעו בה הן משלמות בחזרה בזמן שירות נוסף, כלומר משרתות שנתיים ושמונה. הבנות עד היום מדברות בנוסטלגיה כאובה על ההכשרה הקשוחה הזאת. היו שם אימוני ירי וכושר, אינספור מסעות שקרעו להן את הברכיים, ורוב הזמן הן בכלל ישנו בשטח ולא במיטה. "בהכשרה בכינו מלא", אומרת סמל מ', "וגם סגרנו מלא, 28 ימים בבסיס ויומיים בבית". "שמונה חודשים שהיינו בסיר לחץ", אומרת סמל י', "את קמה בשבע, ישר להקפצות, זחילות, אימונים".
בא לי להטיס אותן ישר לפאנל של "הפטריוטים", שינון מגל והחברים יסתכלו על המלכות הנחושות האלו, שעברו הכשרה בדיוק כמו של גברים לוחמים, ויגידו להן שהן אלו שפוגעות בכשירות של צה"ל.
אומרים שבגללכן חרדים לא יתגייסו, כי הם לא רוצים להיות קרובים מדי פיזית בטנק או במגורים ללוחמות נשים.
סמ"ר נ': "נו באמת, אני מהמגזר הדתי-לאומי, ואני יכולה להעיד על עצמי שהכל זה כוח רצון. שתדעי שצה"ל מאוד מכבד את המגזר החרדי, וגם אנחנו בתור לוחמות. כשאנחנו מגיעות למוצבים יש לנו תמיד גבולות גזרה של לכבד את הביינישים ואת כל החרדים. בסוף אנחנו מבינות שאם הגיעה פלוגה חרדית, אנחנו לא נצא לשטח המעורב לצחוק ולדבר עם כולם כשהם שם, אלא נישאר במגורים שלנו. מה גם שיש לנו מלא בנות דתיות, ואנחנו רואות איך הן חיות בשירות מעורב ומצליחות להישאר בדרך שלהן. נראה לי שגם גברים חרדים יכולים לעשות את זה".
"להיות לוחם זה לא קשור למגדר, זה קשור לאופי", אמר ג', המג"ד. "אם הן לא היו לוחמות, הבנות בגדוד היו בתפקידי מפתח בולטים בכל מקום שהיו שמים אותן. אחרי שהן ישתחררו, את תראי אותן מנהיגות ובולטות גם בחוץ. רק שללוחמות יש עוד יתרון, ולכן אני קורא להן לוחם פלוס אחד, כי חוץ מהיכולות שלהן, הן גם באות עם יותר מוטיבציה להוכיח. בגלל שהן נשים ואנשים עדיין מטילים בהן ספק. לי זה מאוד נוח, בפעילות הכי מורכבת שלי, 14 קילומטר מהגבול, שמתי צוות לוחמות, כי אני כמפקד יודע שאם אני דורש משהו הן תבצענה אותו בצורה מושלמת".
