דבר אחד אפשר לומר על ארה"ב בוודאות: ב-250 שנות קיומה, לא היה בה רגע אחד משעמם. הקללה הקלאסית "הלוואי שתחיו בזמנים מעניינים", לא תופסת לגבי ההיסטוריונים של הניסוי האמריקאי הגדול. הם אוהבים כל רגע, ובהיותם מי שרואים את התמונה הרחבה ביותר, גם לא ממהרים להיכנס לפאניקה בכל פעם שרגלי הניסוי העצום הזה מתחילות לרעוד. למשל, בימים אלה.
"250 שנה זה הרבה זמן ורבים מאנשי דור המייסדים לא חשבו שהניסוי הזה יעבוד", אומרת פרופ' ג'ואן פרימן, מרצה בכירה להיסטוריה של ארה"ב באוניברסיטת ייל. "ארה"ב ניסתה ליצור רפובליקה דמוקרטית בעולם של מונרכיות, ואנשים אכן ראו בממשלה האמריקאית החדשה הזו ניסוי. הם השתמשו במילה 'ניסוי' כל הזמן, 'אנחנו עסוקים בניסוי'. הם המציאו את ארה"ב תוך כדי תנועה, לא היתה איזו תכנית גדולה וברורה מראש, והם אף פעם לא היו בטוחים לחלוטין בתוצאה. זו לא הדרך בה אנחנו מדמיינים בדרך כלל את הקמת המדינה הגדולה הזו, אנחנו נוטים לחשוב שכל זה היה חקוק באבן כמו סיפור הוליוודי, אבל ממש לא, זה פרוייקט מסובך ושביר שצריך לעבוד כל יום כדי לשמור עליו".
זו לא שנה נהדרת במיוחד לחגוג בה יום הולדת 250.
"יש לי שתי תשובות שיישמעו כאילו שהן סותרות, אבל הן לא. אין ספק שזו תקופה נוראית. אנחנו יכולים להצביע על דברים בודדים שמתרחשים ולהגיד שזו לא הפעם הראשונה שהם קורים בהיסטוריה האמריקאית, אבל לאגד את כולם יחד בצורה כזו עם משטר פורע חוק, זה כבר דבר חדש. והמשטר הזה גם עושה הכל דווקא השנה כדי למחוק את ההיסטוריה שהם לא אוהבים וליצור את ההיסטוריה שהם כן רוצים. אז בכל המובנים האלה, זה בהחלט לא מה שהייתי רוצה מאמריקה ביום ההולדת ה-250. זו התשובה שלי כאזרחית אמריקאית".
פרופ' פרימן מתייחסת עתה לחגיגות ה-250 כהיסטוריונית, לא כאזרחית. "אני רואה כל כך הרבה הקבלות בין ארה"ב של היום לזו של הימים הראשונים. אני כל הזמן מעודדת אנשים לקרוא שוב את הכרזת העצמאות במלואה. לא את ההקדמה שמדברת על 'כאשר במהלך המאורעות האנושיים נעשה הכרחי לעם אחד לפרק את הקשרים המדיניים שקשרו אותו עם עם אחר' וכו', אלא מה שבא אחר כך: רשימת התלונות נגד המלך ג‘ורג' שמסבירות את ההחלטה. התלונות על כך שהוא עקף את בתי המשפט, מנע זכויות, התעלם מהחוקים, הוציא את חייליו לרחוב נגד העם שלנו", היא מציינת. "כשקוראים את זה היום, זה רלוונטי באופן מזעזע. בסוף הרשימה הזו יש קביעה לפיה מי שעושה את הדברים האלה, הוא עריץ ואינו ראוי להיות שליט של עם חופשי. זה מרגיש כאילו אנחנו קצת שם עכשיו. דמוקרטיה אינה דבר מובן מאליו, היא משהו שצריך לטפח כל הזמן, ואם העם לא מתאחד סביבה, היא תלך לאיבוד. הדברים האלה מרגישים רלוונטיים לעכשיו, אבל הם הדים של רעיונות מהפכניים מימי הקמת המדינה. אז למרות שלא הייתי רוצה לחגוג את יום ההולדת ה-250 שלנו דווקא בשנה כזו, היסטוריונים ואנשים שבאופן כללי חושבים היסטורית, יכולים לראות בזה כמעט רגע מעורר השראה. אולי הגענו לשנה ה-250 שאננים מדי ואנחנו צריכים את המקלחת הקרה הזו שתזכיר לנו מי אנחנו אמורים להיות".
לא מושלמת
ב-4 ביולי תחגוג ארצות-הברית של אמריקה יום הולדת 250. גם המונדיאל יהיה בשיאו והאמריקאים ינסו לשים בצד את העובדה שהם פוחדים אחד מהשני, מונהגים בידי נשיא מפלג שבז לכל המיתוס, ומי יודע באיזו מלחמה יהיו מסובכים אז - ולזכור שהם עשו דרך ארוכה מאוד בניסוי אנושי מפעים שעל פניו לא היה לו שום סיכוי להצליח: אנשים מכל העולם, מכל דת וצבע, מהגרים שלא היה להם שום דבר משותף באמת, הקימו יחד מדינה אדירה שמתבססת על כמה עקרונות פשוטים למדי: חיים, חירות והמרדף אחרי האושר.
הפרויקט האמריקאי יועד מראש להיות עבודה שאין לה באמת סוף: "To perfect our union, not to make it perfect", כפי שאמר הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, בנאום ההשבעה שלו. ב-250 שנה עבר הניסוי הזה הרבה מאוד רגעי "צעד אחד קדימה, שניים אחורה", וחלק מהישגיו הגדולים ביותר הגיעו אחרי אלימות והרבה דם שפוך. לפעמים קל לשכוח שרק לפני קצת יותר ממאה שנה קיבלו נשים אמריקאיות - וגם אז רק נשים לבנות - זכות הצבעה; שרק לפני 60 שנה, לשחורים לא היתה זכות הצבעה והם גם לא יכלו לשבת במסעדה; שרק לפני עשור, הומואים ולסביות לא יכלו להתחתן. בסופו של דבר, 250 שנה זה לא הרבה במונחי גיל של מדינה, ומהרבה בחינות האיחוד הזה עדיין לומד ללכת, אבל אף אחד לא יודע אם הוא גם יצליח להזדקן ביחד.
התמצות הוויקפידי המהיר של 250 שנות ניסוי אנושי חסר השוואה, נראה בערך כך: ייסוד הרפובליקה (1776–1800) שכלל מרד נגד בריטניה, מלחמת העצמאות, הכרזת העצמאות ב-1776 וחוקה שהייתה מסמך חסר תקדים, אבל מייסדיה גם העדיפו לא לפתור בעיות גדולות. למשל, העבדות. אולי בגלל שגם הם החזיקו בעשרות כאלה. בין 1800 ל-1860, ארה"ב התרחבה בקצב מסחרר - רכישת לואיזיאנה, מלחמת מקסיקו, גירוש וטבח הילידים. בהמשך הגיעו מלחמת האזרחים ושחרור העבדים (1860–1877). אברהם לינקולן ביטל את העבדות ב-1863, הדרום סירב לקבל את זה, 620 אלף אמריקאים נהרגו במלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. לא מלחמות העולם, לא וייטנאם, אלא מלחמת אזרחים פנימית.
עד מלחמת העולם הראשונה, הפכה ארה"ב למעצמה תעשייתית, משכה גלי הגירה עצומים מאירופה, בנתה ערים מודרניות. אחרי הניצחון במלחמה, החלה המסיבה הבאמת גדולה של שנות ה-20 הדקדנטיות, ימי גטסבי הגדול. הכל התרסק ב-1929 עם קריסת הבורסה והשפל הגדול שהביא איתו 25 אחוז אבטלה. פרנקלין רוזוולט עלה לשלטון ב-1933 וייצר את ה"ניו דיל", ניסוי ממשלתי מסיבי שעזר לסיים את השפל הגדול, ועיצב מחדש את האחריות שיש למדינה הקפיטליסטית כלפי האזרחים שלה.
פרופ' פרימן, מרצה בכירה להיסטוריה של ארה"ב באוניברסיטת ייל: "אף פעם לא היו אנשים בשלטון שדוחים באופן כה בוטה ואחיד את שלטון החוק, מנסים להפיל את מוסדות הדמוקרטיה ומרגישים שהם צריכים להיות בשלטון לנצח"
ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השניה רק ב-1941, אחרי ההתקפה על פרל הארבור. היא גייסה 16 מיליון חיילים, הפכה למפעל מלחמה עולמי, כולל בניית פצצת אטום והשימוש היחיד בה עד היום. 1945–1968 היו שנות שיא של ממש לכל מי שאוהב את הבידור שארה"ב מספקת. הבום הכלכלי יצר מעמד ביניים ענק ותרבות פרברים, אך מתחת לפני השטח ביעבעו עוד מלחמות היבריסיות, הקמת התנועה לזכויות אזרח, רציחתם של ג'ון קנדי, מרטין לותר קינג ובובי קנדי. ריצ'רד ניקסון עלה לשלטון, מלחמת וייטנאם הסתיימה בהשפלה, פרשת ווטרגייט ניפצה את האמון בממשל. בשנות ה-70 הגיעו משבר הנפט, האינפלציה ובני הערובה באיראן.
עידן רונלד רייגן שינה לחלוטין את ארה"ב והעולם, הביא לנפילת החומה אבל גם הוציא לדרך מדיניות כלכלית שייצרה אי שוויון גדל והולך בין עשירים לכל היתר. בניינטיז היה כיף. בועת ההיי-טק, ביל קלינטון היה סוג של ג'ון קנדי, רק קצת פחות זהיר בענייני סקס מחוץ לנישואים, לארה"ב היה פלוס בתקציב. נדמה היה שהמאבק העולמי הוכרע לטובת הדמוקרטיה הליברלית. ואז הגיע ה-11 בספטמבר 2001 ואחריו 15 שנות מלחמות יקרות בעיראק ואפגניסטן שעלו בחיי כ-6,800 חיילים אמריקאים ומאות אלפי אזרחים.
ב-2008 הגיע המשבר הפיננסי הגדול, והבחירה בברק אובמה נתנה לארה"ב כמה דקות תקווה שחלפו במהירות. טראמפ, הקורונה, הרשתות החברתיות, הטכנולוגיה ההרסנית, ה-6 בינואר, סוכני הגירה הורגים אמריקאים ברחובות, אי השוויון הכלכלי גדול מתמיד. כל אלה מביאים את ארה"ב ליום ההולדת ה-250 כשהיא מדינה עצובה ומפולגת באופן שמדאיג אפילו היסטוריונים קרי רוח.
המלך והנשיא
"אני לא חושבת שאנחנו מגזימים בחשש שזה עלול להתפרק", אומרת פרופ' פרימן, "ואני לא חושבת אוטומטית שיהיה בסדר. צודק מי שמאוד חושש, אבל מי שבטוח שהכל גמור מגזים. הדקמורטיה לא מתה, וזה לא הזמן לייאוש, זה הזמן להיות ערים, להיות באמת Woke, ולהבין מה קורה, כי זה מרגיש שאנחנו בסגירת מעגל עם השנים הראשונות של המדינה". פרופ' פרימן מדגימה: "בתחילת המהפכה, בוסטון הייתה למעשה תחת מצור של הבריטים. הם סגרו את הנמלים, הציבו חיילים ברחובות ששדדו והרגו אנשים, ואילצו תושבים לשכן חיילים בבתיהם. אלו היו חדשות כל כך מזעזעות שהן התפשטו מיד למושבות אחרות, ואנשים החלו להתנגד כי הבינו שאם המלך יכול לעשות את זה בבוסטון, הוא יכול לעשות את זה בכל מקום. ככה בדיוק הרגישה מיניאפוליס עבור הרבה אמריקאים היום. אולי לא הצבא, אבל סוכני ממשל הרגו אנשים ברחוב".
אפשר להבין את ההקבלה, אבל היום זה לא מלך בריטי, אלא סוג של עריצות שגדלה בבית שנראה שהרבה אמריקאים רוצים בה.
"צריך לזכור שמבחינת המתיישבים באותה תקופה, המלך הבריטי היה מישהו משלהם. במהפכה הם התקוממו קודם כל נגד הפרלמנט. המלך היה האחרון שהלך, כי הוא עדיין הרגיש עבורם סוג של אבא, והוא גם ישב מעבר לאוקיינוס והם לא ראו אותו".
המלך, לעומת טראמפ, לא הופיע מדי יום בטלוויזיה. "אפילו באותה תקופה, לא כולם הפכו למה שאנחנו מכנים היום 'פטריוטים'. היו הרבה אנשים שלא אהבו את ההתנגדות למשטר. בסוף המהפכה, רבים מהם עזבו את המושבות והלכו לקנדה או אנגליה. הבעיה של אמריקאים כרגע, זה שלוקח המון זמן להתחיל להבין מה קורה. אנחנו גדלים בביטחון שהמדינה שלנו שונה ודברים רעים לא יכולים לקרות כאן, והכל תמיד יהיה בסדר עבורנו. וזה מה שאנחנו מלמדים בבתי ספר. גם היום יש הרבה אנשים שעדיין חושבים שבכל מקרה יהיה בסדר. אולי באמת יהיה בסדר, אבל צריך להיאבק על זה".
המאבק נמשך
ג'ון אדאמס, הנשיא השני של ארה"ב ואחד האבות המייסדים היותר מפורסמים, בילה זמן רב במענה למכתבים של זרים שרצו לדעת מה באמת קרה במהלך המהפכה. במכתבים האלה הוא ניקב חורים במיתוס. בתגובה למכתב אחד, אדאמס התעקש שהמהפכה לא ייצגה שינוי גדול. במכתב אחר הוא נזכר במחשבותיו כשצפה בחתימה על הצהרת העצמאות. "האמנתי, ומאז לא שיניתי את דעתי, שהיו כמה שחתמו בצער וכמה אחרים שחתמו עם ספקות רבים ובלי התלהבות". ב-1811, הוא כתב כביכול לקוראיו העתידיים: "ככל שאני מסוגל להשוות את מעלותיהן של תקופות שונות, אין לי סיבה להאמין שאנחנו טובים יותר מכם. אין לי סיבה להאמין שהיינו טובים יותר מכם".
אולי הסגידה הזו לתקופת המייסדים גרמה יותר נזק מתועלת, וארה"ב לא התמודדה עם החטאים הראשונים שלה: עבדות, קפיטליזם מושחת, זכויות אזרח.
"אין ספק שלא התמודדנו בצורה טובה עם רוב הדברים האלה", ממשיכה פרופ' פרימן. "אבל זה לא אומר שהרעיונות בחוקה ומגילת הזכויות אינם ראויים או שלא נאבקנו עליהם. מי שהתעלמו מהם מדי פעם היו תמיד האנשים עם הכוח, אבל דווקא אלה בלי הכוח נלחמו על האידיאלים האלה הכי חזק. הרבה מהנצחונות לאורך השנים של שחורים, של נשים, של ילידים אמריקאים, קרו כי אנשים קמו ואמרו 'אתם מתייחסים אלינו כאל אזרחים לא שווים, כאילו אנחנו לא בני אדם, אבל כל הרעיונות הנפלאים האלה שאתם מבוססים עליהם, חלים גם עלינו'. ואם את לא נשאבת לשנאה ובאמת מאמינה במסמכים המייסדים, אז זה טיעון רב עוצמה. הבעיה היום היא שבשלטון יש אנשים שלא רק שלא מאמינים בכל הרעיונות האלה, הם מנסים למחוק אותם".
זה כנראה הטריק הכי גדול של טראמפ. הוא הבין שהרבה אנשים לא חושבים שהרעיונות האלה חלים על כל האנשים.
"אני חושבת שלא היינו מוכנים לכמויות השנאה שבחירה של נשיא שחור תעורר. הבחירה בטראמפ היתה ונשארה תגובת נגד לזה, אבל הוא רק רוכב על הגל, הוא לא המציא אותו", אומרת פרופ' פרימן. העובדה שתקופות אובמה וטראמפ הגיעו בזה אחר זה - התקדמות ותגובת נגד - מכנסת בתוכה את המאבק הגדול שארה"ב מנהלת עם עצמה מאז היווסדה: למי שייך הסיפור האמריקאי. "במובן מסוים", היא מסבירה, "השאלה 'איזה סוג של אומה תהיה ארה"ב', תישאר פתוחה לנצח, אבל יש תקופות בהן לשאלה הזו יש תהודה חזקה במיוחד ומשמעות מיידית. באותם רגעים שבהם שאלות גדולות וסיכונים גבוהים עומדים על הפרק, חשוב מאוד להבין את מלוא טווח ההיסטוריה האמריקאית. ההיסטוריה המלאה שלנו, לטוב ולרע, היא מי שאנחנו. לאורך ההיסטוריה היה מאבק מתמשך על איזה חלקים צריכים להיכלל בנרטיב הלאומי ומה צריך להוציא. איזה קולות נשמעים ואיזה לא. ובדרך כלל כשהדיון הזה מגיע לאוקטבות גבוהות, הוא הופך אלים".
"העובדה שתקופות אובמה וטראמפ הגיעו בזה אחר זה - התקדמות ותגובת נגד - מכנסת בתוכה את המאבק הגדול שארה"ב מנהלת עם עצמה מאז היווסדה: למי שייך הסיפור האמריקאי"
מלחמת האזרחים האזרחים היא דוגמה לכך, אבל לא רק. "למשל שנות ה-90 של המאה ה-18, כלומר העשור הראשון של הממשלה, נערך דיון סוער מאוד בשאלה עד כמה דמוקרטית המדינה בכלל צריכה להיות, כמה מותר למחות, כמה קול צריך להיות לעם. זה הפך למאבק גדול והייתה אלימות ברחובות. ב-1800 היו בחירות מטורפות ואנשים התחמשו. הכל אז היה סביב שאלת הדמוקרטיה, ואנשים באותה תקופה הבינו שקורה משהו משמעותי מאוד. או למשל עידן המאבק על זכויות האזרח. אנחנו מדברים כאן על זכויות אזרח לאמריקאים שחורים, אנשים מבינים שמשהו מהותי בארה"ב נמצא תחת ויכוח, וזה הופך לרגע טעון ואלים".
פרימן חיברה חמישה ספרי היסטוריה, שאחד מהם עסק בנושא האקזוטי של אלימות פיזית בקונגרס לפני מלחמת האזרחים. "מצאתי בערך 60 או 70 קטטות פיזיות בבית הנבחרים ובסנאט", אומרת פרימן, היסטוריונית בת 63 מלאת התלהבות ואופטימיות, שמעלה ליוטיוב מונולוגים היסטוריים מרתקים, "אקדחים, קרבות אגרופים, הכל פשוט נמחק מהפרוטוקול. חלק מהאנשים שקראו את הספר הזה אמרו, 'אה, זה היה הרבה יותר גרוע בעבר'. אבל אין שני זמנים רעים זהים, ובזמן הרע הנוכחי יש סכנה גדולה מאוד, כי הם תוקפים את יסודות הדמוקרטיה: שלטון החוק, אחריות של האנשים בשלטון, ובחירות חופשיות והוגנות".
מכות בקונגרס
היא משתעשעת בשאלה, לאיזה פרק בהיסטוריה של האומה היא הייתה חוזרת. "הרבה מההיסטוריה שאני עוסקת בה מתמקדת באופן שבו רגשות דוחפים אנשים לעשות דברים פוליטיים ולעתים קרובות ברוטליים, אלימים ומטופשים להפליא. הרי אי אפשר פשוט להגיד שכולם רעים, יש סיבה שזה קורה. וזה מה שעשיתי בספר על הקונגרס, חקרתי למה הם הרביצו אחד לשני. לכן אולי אחזור לתקופת מלחמת האזרחים, ממש לפני וממש אחרי המלחמה. הייתי רוצה להבין איך אנשים הגיעו לנקודת שפיכות דמים אחד נגד השני ואיך זה הוביל למלחמה, ומה עושים כשיש קיטוב כל כך גדול. הדמות שבלב הספר שלי הוא בחור חסר חשיבות לחלוטין בשם בנג'מין בראון פרנץ', שהיה פקיד בקונגרס. הוא ניהל יומן ענק ותיעד את כל קרבות האגרופים. בהתחלה הוא היה סתם בחור נחמד מהמרכז שרצה שכולם יאהבו את כולם. הוא חשב שהדרומיים יכולים להחזיק עבדים כל עוד זה לא מגיע צפונה וככה כולם יהיו מרוצים".
חוץ מהעבדים.
"כמובן. הוא הגיע לקונגרס ב-1835 וראה את הקטטות והריבים הגדולים סביב העבדות, וב-1860 הוא כבר יצא לקנות אקדח למקרה שיצטרך לירות במישהו מהדרום. הבחור הזה עבר רדיקליזציה מ'כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה' ל'אולי אצטרך לירות באדם דרומי'. זו התעלומה הגדולה שאנחנו צריכים לפתור, איך אנשים עוברים כזה שינוי קיצוני בתקופות מהסוג שאנחנו נמצאים בהן עכשיו".
עבור פרופ' פרימן, האיום הנוכחי על הדמוקרטיה הוא הגדול ביותר. "זה עוד לא היה לנו. אני מגדירה אותם כמשטר, לא ממשל". לדבריה, היו הרבה אנשים שעשו כל מיני דברים לא דמוקרטיים, וניסו לתקוף את הדמוקרטיה, אבל אף פעם לא היו אנשים בשלטון שדוחים באופן כה בוטה ואחיד את שלטון החוק, מנסים להפיל את מוסדות הדמוקרטיה ומרגישים שהם צריכים להיות בשלטון לנצח. היא מתייחסת גם לחלום האמריקאי: "כמו כל ההיסטוריונים, גם אני אגיד שהחלום האמריקאי הוא דבר מורכב. חלק ממנו בהחלט חומרי. ולא בהכרח 'לכולם מגיע בית וטלוויזיה', אלא הרעיון שאנשים צריכים להיות מסוגלים לחיות באופן עצמאי ולהרוויח שכר מחיה. חלק אחר הוא הרוח והאמונה שאת יכולה לעשות את זה כאן. שאולי זה לא יקרה אוטומטית, אבל כאן זה יכול לקרות. סבא רבא שלי שבא מרוסיה עבד במפעל והתפקיד שלו היה להחזיק ביצה מול מקור אור ולוודא שיש בה חלמון. והנה אני פרופסור באוניברסיטה בכירה. זה החלום. ברגע הספציפי הזה, החלום האמריקאי אכן לא מרגיש טוב, וחלק מזה בגלל שאנחנו לא יודעים מה לעזאזל יבוא אחרי שנצא מהבוץ הנוכחי".
אי אפשר להעריך מה יקרה לפי תקדימי העבר?
"אני תמיד מזכירה לעצמי שהאנשים מהעבר שאני חוקרת, עשו את מה שעשו בלי לדעת לאן זה יוביל. לי יש את יתרון הבדיעבד, להם לא היה אותו. האנשים שלפני המהפכה לא ידעו שהיא מגיעה. מה שהם כן ידעו זה מה שראו בעיניים, 'וואו, זה די מפחיד, למה יש חיילים ברחוב?'. הרי עד ממש לא מזמן לא היה עולה על הדעת שסוכני ממשלה יהרגו אמריקאים ברחוב, אז אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים מכאן, וזה מקשה על האמונה בחלום האמריקאי כשיכול להיות שיש סיוט גדול בינינו לבינו".
מצד שני, זו לא תקופה רעה להיות היסטוריונית.
"היסטוריונים אוהבים תקופות כאלה, אבל בלילה אני סתם אזרחית אמריקאית שמתקשה להירדם מרוב דאגה".
