"את מפחדת מהאזעקות או שהתרגלת?" אני שואלת את לין וממשיכה לטגן את הבצל. רן אמר שצריך לקרמל אותו, אבל אין לי מושג לאיזה צבע הוא צריך להגיע כדי להיחשב מקורמל. אני שייכת לסוג האנשים שאין להם סבלנות לחכות שהתהליך של הבישול יושלם, לכן הבצל המטוגן שלי תמיד לבן כמו תיירת אוסטרית בחוף גורדון והקצפת שלי נוזלת מהכפיות של האורחים. ועכשיו אני רואה שבזמן שבו בהיתי בבצל ותהיתי אם הוא מספיק חום, העובדת הפיליפינית של אמא שלי כבר הספיקה לקמח 58 שניצלים, לחתוך סלט גדול ולשטוף את כל הכלים בכיור. זה בדיוק ההבדל בינינו, אני עושה כזה רעש מהבישול שלי, והיא פשוט עושה.
"כן, אני מפחדת", לין אומרת ולרגע אחד אני מרגישה דקירה של בהלה. מה אם הפעם היא תחליט שהיא לא רוצה להישאר בארץ הפסיכית הזו יותר ותחזור לפיליפינים? מי יטפל באמא שלי אם היא תעזוב? "מה דעתך שאת?" עונה לי קול נוזף במוח שלי, "מה יקרה אם את תטפלי באמא שלך במקום לשכור אישה זרה שתיתן לה כל ערב בתשע את התרופות?" ואין לי תשובה לשאלה הזו, רק שברור לי שאני לא בנויה למשימה. יש לי שלל סיבות וכולן כאילו טובות - אבל הלב שלי? הוא מסרב לקנות את התירוצים האלו. הוא יודע שאם היו צדק והכרת טובה בעולם, אני זאת שהייתי צריכה לזכור מתוך שינה את השם של הכדורים נגד דמנציה שאמא שלי לוקחת, אני זאת שהייתי מקלחת אותה, צובעת לה בעדינות של בת שקצת הפכה לאמא את השיער לבלונד.
"הכרת את מרי אן, האישה הפיליפינית שמתה השבוע בתל-אביב?" אני אומרת ללין. בשלב הזה אני כבר יודעת שהפיליפינים שעובדים בישראל מנהלים רשת סבוכה של היכרויות והחלפות מידע, שזו קהילה קטנה שבה כמעט כולם מכירים. ככה בול זה היה במלחמה שעברה. כשלין אמרה לי כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, "הפיליפינית שנרצחה בקיבוץ בארי, קראו לה גרייס. חברה שלי הכירה אותה והיא הייתה אישה מקסימה". רק שהפעם לין אומרת שלא, היא לא הכירה את מרי אן, אבל בעיניה עולה אותו מבט שיש בו גם כאב וגם פחד. כי בכל פעם שקורה דבר נורא כזה לאחד מהם, כמו ב-7 באוקטובר כשהמחבלים רצחו ארבעה עובדים פיליפינים וחטפו שניים, זה ישר מכניס פאניקה בכל הקהילה. כמו איזו שוק חשמלי כזה שמעיר אותם מההדחקה, מזכיר להם כמה שזה לא נורמלי לשבת פה כמו ברווז במטווח.
"הבעיה שלי זו אמא שלי", לין אומרת, "היא ממש דואגת, מתקשרת אליי ומתחננת שאחזור הביתה". אמא של לין היא בת 80, ולין מתגעגעת אליה בטירוף. כל חודש היא לוקחת ארגז קרטון, ממלאת אותו בבגדים ובפינוקים שהיא אספה בדקדקנות כל החודש ושולחת אותו לאמא שלה בפיליפינים. לפעמים בא לי לשאול את לין "תגידי, לא בא לך להכות אותנו מרוב שהעסקה הזו מעוותת?" זה כמו חילופי סטודנטים מהגיהינום, כי הנה היא פה, עם אמא שלי, והנה אמא שלה, שם, מכבה את הנרות לבד בלי הבת האהובה שלה.
"זה בסדר", הסבירה לי כששאלתי אותה על זה פעם, "הכרת טובה למבוגרים ממך זה חשוב בתרבות שלנו". מתברר ששם לא באים פעם בשבוע להורים וגם מגרדים מאבא מאתיים שקל בסוף, כמוני. שם הילד כל כך רוצה להחזיר לאבא ואמא שהוא מתנדב לנסוע לחו"ל למשך שנים ארוכות ולעבוד שם. והבן אדם הזה, שהוא גבר או אישה, הופך להיות המפרנס הגדול של כל המשפחה, הילדים שלו, האחיינים שלו, את כולם הוא מממן ודואג שהם ילמדו בקולג'. באגונג באייהי, ככה קוראים למממן שמסר את חייו אצלם, שזה בעברית "גיבור מודרני". הם נחשבים לגיבורים בארצם כי הכסף שהם שולחים לא רק משנה את העתיד של כל המשפחה, הוא גם תורם לכלכלה הלאומית.
"כשהתחלתי לעבוד כאן הבטחתי לאמא שלך שאני לא אעזוב אותה עד שהיא תלך, וזה מה שאני אעשה", לין אמרה, וראו עליה שהיא מתכוונת לזה, היא תעמוד במילה הזו שהיא נתנה לאמא שלי, גם אם אמא שלי כנראה כבר לא זוכרת
ובאמת, לין היא גיבורה מודרנית, בקומה רוחנית יותר גבוהה מאיתנו. אני מרגישה את זה בכל פעם שהיא יוצאת ליום החופש שלה. כשהיא חוזרת ממנו היא מביאה איתה משהו חדש שהיא קנתה בשוק לבית של הוריי, פיג'מת קטיפה נעימה לאמא שלי או סכין חיתוך חדש שהיא קנתה. שלא לדבר על זה שהיא מתעקשת לקחת אותו רק פעם בחודש, לא יותר. "למה שלא תצאי פעם בשבוע", אורי אחי אומר לה, "מגיע לך לנוח יותר". לא עוזר, היא אומרת שמספיק לה פעם בחודש והיא אומרת את זה במין גאווה כזו של מ"פ צנחנים. אצלי אין שטויות כמו לצאת לנפוש לי בעיר ולהשאיר את אמא שלכם בלי מטפלת. "הנשים האלו עשויות מחומר אחר", אמרה לי חברה שלי פעם, "מחומר של קדושות", עניתי לה.
כשאני יוצאת משם, היא כמובן תוחבת לי ליד שקית של טיב טעם עם כלי הפלסטיק שהבאתי מהבית שהיא כבר הספיקה לרחוץ ולייבש. זה נראה לי כל כך לא פייר, שאני יוצאת מהדלת כמו סטודנטית חופשייה בעוד היא נשארת לטפל בכל מה שאני אמורה להיות אחראית לו, ובעודי נמלטת כמו אשת העולם הראשון המפונקת שיודעת רק לברוח, אני חושבת על מרי אן. אמרו שהיא נהרגה כי היא התעקשה להישאר עם המטופלת שלה בדירה ולא לרדת לממ"ד. המסירות שלה כל כך מזכירה לי את זו של לין ופתאום אני רוצה לדעת עליה יותר. בטח שיותר מהשורה הקצרה שהיא קיבלה באתרי החדשות. בהתחלה אפילו את השם שלה הם לא כתבו, רק "עובדת זרה נהרגה בנפילת הטיל בבניין בתל-אביב". ואחרי זה הם גם לא היו סגורים בדיוק בת כמה היא. היו שכתבו שהיא בת 50 וכאלו שהיא כבת 30, כי מה זה 20 שנה לפה או לכאן כשאת עוד ספקית סיעוד שיובאה לפה על ידי חברת כוח אדם.
אני מתחילה לחפש פרטים על מרי אן דה ורה ברגע שאני מגיעה הביתה. אני רואה באחת הרשתות פוסט של מישהו שאני מכירה. קוראים לו שי והוא גבר מקסים שמאוהב מאוד באישה שלו, שזה תמיד מחבב עליי אנשים. רק שיש לו עוד זהות, הוא סוג של סופרמן, איש כוחות ביטחון שכבר חילץ בהמון זירות מורכבות בארץ ובעולם. אני פונה אליו והוא מסכים לספר לי מה הוא ראה בזירה. "כשאנחנו הגענו היינו המון כוחות בחוץ", הוא אומר, "נכנסנו ראשונים, וגרם המדרגות היה ממש הרוס, מתפורר. בקומה הראשונה לא ראינו בסריקה הראשונית כלום, אז עלינו לקומה השנייה, אני והחובשת ואחרינו עוד כמה מחלצים. ואז החובשת ראתה את העובדת הפיליפינית מוטלת על הרצפה. ניסינו לפתוח נתיב אוויר ולבדוק מדדים, אבל היה מאוחר מדי. הגיבורה הזו נשארה בדירה עם המטופלת שלה. היא נותרה על המיטה וניצלה, המטפלת ממש שכבה למרגלותיה".
"למרגלותיה", הנה מילה שזורקת אותי ישר לסיפור על נעמי ורות. גם רות שכבה ככה למרגלותיה של חמותה האהובה, גם היא אמרה לה "אל אשר תלכי אלך", והתכוונה לכל מילה.
"היא הייתה הבן אדם הכי מדהים שהכרתי", אומרת גבי שיחור, הבת של רחל, האישה שמרי אן טיפלה בה. "היא הייתה העובדת הראשונה שריאיינתי בחיי, זה היה לפני שנתיים וחצי כשנאלצתי לחפש עובדת לאמא שלי. הגיעה בחורה בת 32 שמהר מאוד הרגשתי שהיא האחות שלי, אין לי אחות, ומישל - ככה מרי אן ביקשה שיקראו לה - הייתה בדיוק הדבר הזה. היא הייתה המשפחה שלי ואני הייתי המשפחה שלה בארץ. היא הייתה מבשלת לנו ארוחת שישי כל שבוע, שזה לא משהו שהיה במשפחה שלי אי פעם. הייתה מכינה לזניה מדהימה, הבת שלי הייתה מגיעה והייתה ארוחה משפחתית בזכותה. היא הכירה לי את כל החברים שלה, ובכל פעם שהייתי נוסעת לחו"ל הייתי קונה לה בושם או משהו יפה כדי לפנק אותה ולהגיד לה תודה. היא מלאך, פשוט מלאך, את לא מבינה כמה אני אוהבת אותה".
בדמעות חנוקות היא מספרת לי כמה פרטים ביוגרפיים עליה - היו לה 15 אחים, היא הייתה הקטנה, למשפחה יש מטע מנגו שאמא של גבי וגבי חלמו לנסוע לבקר בו יום אחד. "ביקשתי ממנה שתעזוב את אמא ותרד למקלט", היא אומרת עכשיו, "אמא שלי גרה בבניין ישן שבו אין ממ"ד ואין מעלית ואין מקלט, והיא כבר פחות ניידת ויש לה הליכון, אז אמרתי למישל, את תלכי למקלט שנמצא שני בניינים מפה, יש לך מספיק זמן. לא יודעת בדיוק מה קרה באותו הלילה, אבל היא נשארה איתה".
ועכשיו היא מספרת לי משהו שקשה לקבל. "בערב שהטיל נפל, ישבתי בבית שלי ושמעתי בום מאוד חזק. לא חשבתי יותר מדי עד שהתחלתי לראות הודעות בקבוצה של הבניין של אמא. נסעתי לשם כמו סהרורית, אבל אז הבנתי שלקחו את אמא לאיכילוב. אני יושבת שם ולא מבינה איפה מישל. אני מתקשרת אליה, אני שואלת את כל מי שיכול לדעת, אבל לאף אחד אין תשובות. בסוף פשוט הבנתי לבד. בעלה של מישל גם עובד כאן, בתל-אביב, אני הייתי זו שצריכה לספר לו מה קרה למישל כי הוא לא הבין כלום. המשטרה לא שלחה אליו הביתה ניידת עם עובד סוציאלי כמו ששולחים לישראלי, אלא פשוט אמרו לו להגיע לתחנת המשטרה וזהו, הם כבר יסבירו לו למה שם. וזה לא כל כך הפתיע אותי, כי הדברים שהיא סיפרה לי על הישראלים, את לא מבינה איך התנהגו אליה. בבנק הדואר תמיד רימו אותה, ופעם היא הלכה לכותל עם קבוצה של חברים, הם טיילו בירושלים והיו בכותל ושמו פתק, ואז אישה אחת שהייתה לידה פשוט הוציאה את הפתק שלה ודרכה עליו.
ועכשיו אני חושבת על מה שלין אמרה לי קודם במטבח, אחרי שהיא ראתה כמה אני דואגת שהמלחמה הזו תשבור אותה סופית. "דונט וורי", היא אמרה, "כשהתחלתי לעבוד כאן הבטחתי לאמא שלך שאני לא אעזוב אותה עד שהיא תלך, וזה מה שאני אעשה, אני אשאר איתה עד הסוף". וראו עליה שהיא מתכוונת לזה, היא תעמוד במילה הזו שהיא נתנה לאמא שלי, גם אם אמא שלי כנראה כבר לא זוכרת את ההבטחה הזו בכלל. אני מסתכלת עליה, עומדת במטבח מלוא קומתה הקטנה, כל כולה נאמנה ונחושה כמו מגדלור עם זנב סוס. "אל אשר תלכי אלך", אני חושבת, "זו בדיוק את". ושוב היא מציפה אותי, התחושה הזו שאני לא ראויה לה, שאנחנו כולנו פשוט לא ראויים לנשים האלו.
