1. מלחמות כבר לא קורות בחורף. תותים קורים בחורף. הן גם לא קורות בקיץ. אבטיח קורה בקיץ. מלחמות הן כמו בננות, כמו תפוחים. יש מהן כל השנה. כמו תפוחים, גם למלחמה יש זנים. יש את זן עזה, שמותיר טעם לוואי ארוך, כזה שלא עוזב אותך, קמחי, שלא לומר חולי; ואת זן לבנון, הנושא טעמים של ילדות; ועכשיו יש זן חדש, פרסי, מעין מוטציה פירותית המשלבת את כל הטעמים כולם. זה זן שלא היה פעם. הילדים שלנו הם הראשונים לטעום אותו. כשהם יגדלו עדיין יצטרכו צבא, אבל לך תדע איזה טעם יהיה לתפוחים שיאכלו הילדים שלהם.
כבר קרוב לשנתיים וחצי שהמלחמה הזאת נמשכת. זה אבסורד - היא מעולם לא נפסקה, ובכל זאת אחת לתקופה היא מתחילה מחדש, כמו סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים של משוואה מתמטית הולכת ומתארכת, כזו שהנעלם היחיד בה הוא החיים שלנו כפי שהכרנו אותם. ככל שנפתחים יותר ויותר סוגריים, קשה עד בלתי אפשר לזכור מה היה בהתחלה של המשפט. אנחנו נמצאים איפשהו בשלב הזה – (עזה {לבנון [איראן]}). מבלבל, נכון?
2. איך יודעים שבאמת מתחילה מלחמה, זאת אומרת שזה עתה פתחנו סוגריים חדשים? שפע של שישיות מים מינרליים הנערמות במבנים גיאומטריים מפוקפקים בפינת החדר, חבילות נייר טואלט או אינפלציה של פחיות שימורים זו דרך טובה, אבל אני יודע שמתחילה מלחמה כשחמותי מגיעה. היא הנחליאלי של הטילים. היא ההתרעה שקודמת להתרעה שמקדימה את הצבע האדום. היא מבשרת על בוא האזעקה. היא דופקת בדלת, אני פותח ומבין שזה רציני. "רינההההההה, מה נשמע? תביאי, תביאי", ושולח יד לאסוף את השקית הגדולה עם הבגדים, ואת זו עם המצעים. מעכשיו, ועד שחמינאי ייכנע, היא כאן. השבוע התברר שהיא כאן להישאר גם אחרי חמינאי.
זה לא דבר רע, ממש לא. אני אוהב את רינה. זה לא עוד וידוי אנונימי של חתן (ולא רק בגלל שזה לא אנונימי והיא כנראה תקרא את השורות הללו) על הקושי הכרוך בשהייה בחלל אחד עם האבטיפוס של אשתו. אני וחמותי מסתדרים מצוין, אולי אפילו יותר מאיך שהיא מסתדרת עם הבת שלה. זה המעשה הטוב שלי. אני מקבל בהכנעה שככה זה - כשאין כסף גרים עם ההורים, וכשיש מלחמה ולהורים אין ממ"ד אז ההורים גרים איתך. אין טעם להתכחש. זה לא רק הדבר הנכון לעשות, זה גם הדבר הכדאי לעשות. סליחה על התועלתנות הקרה, אבל חמותי מעניקה עוד זוג ידיים עוזרות (ובעיקר המון סבלנות) עם שני ילדים קטנים שבשיאם נוכחים במרחב כמו חמישה. ספק אם הטקסט הזה היה נכתב בלעדיה.
חמותי נמצאת בכל צומת במלחמה הזאת. כשם שפורסט גאמפ משמש כחפץ שבאמצעותו מסופרת ההיסטוריה של ארה"ב בחצי השני של המאה ה-20 – הנה הוא מזנק לבריכה במול של וושינגטון בהפגנה הגדולה נגד מלחמת וייטנאם, מתחרה בפינג-פונג בסין או ניצב בשער הכניסה לאוניברסיטת אלבמה - ככה חמותי היא נוכחת-נפקדת בכל שעל של המלחמה הבלתי נגמרת הזאת. בלתי אפשרי מבחינתי לספר עליה בלעדיה. היא נמצאת במרכז הזיכרון הראשון שלי מ-7 באוקטובר. אדם לא שוכח את המקלט שאליו נכנס עם חמותו בפעם הראשונה. בלקינד 18, ראשון-לציון. אני אפילו לא גר שם. גם היא לא. נכנסתי לאוטו בבוקר אותה שבת ויצאתי לחלץ אותה מהבית נטול הממ"ד שלה בקומה הרביעית. בעיני רוחי הייתי רמבו, לא פחות. הספקנו להתקדם כמה עשרות מטרים לפני שהאזעקה תפסה אותנו. "אני עוצר פה, רינה", אמרתי, הרמתי את האמברקס, יצאנו מהאוטו, נכנסנו לבניין והתקדמנו לעבר המקלט החשוך והטחוב בלי לדעת במה ניתקל – מיני-מקרר, רדיאטור או טלוויזיה. היינו הראשונים. בתוך שניות הגיעו אנשים זרים – זאת אומרת, הם לא היו זרים, הם גרו שם, זה אני שהייתי הזר – בתצוגת אופנה של פיג'מות. כל כפכף – נעל של הרמס. כל סוודר מרופט – עליונית של בלנסיאגה.
המקלט הציבורי הוא המקום שבו אנשים מופשטים לרמתם הבסיסית ביותר, נטולת הגינונים או התכנון המקדים. אף אחת עוד לא עצרה להתאפר רגע לפני שהיא יורדת למקלט. שם פוגשים את הישראליות ברמתה החשופה ביותר. בשנות ה-50 של המאה הקודמת כור ההיתוך היה המעברה. בישראל של העשור השלישי במאה ה-21 כור ההיתוך הוא המקלט, מקום שכופה קשר וחברותא על אנשים שהופכים בודדים יותר ויותר בצל הטכנולוגיה. במקלט כולם מחוברים יחד באמצעות הדבק החזק ביותר – הצורך לשרוד. זה המקום שמנרמל שהייה בחלל אחד עבור זוגות שלא יכולים לשאת אחד את השני, שכופה את אותו השעון ואותם חוקי הזמן על אדם מבוגר ודייקן שכבר 30 שנה מתעורר בשש בבוקר ועל נערה מרדנית ודחיינית שלא הייתה מתעוררת לפני הצהריים גם תמורת שלום. תמורת שלום לא, אבל בגלל מלחמה כן.
"הם שוב רבים?" שאלה דור בת השלוש באחת האזעקות. המסוגלות שלה לכפות את עולם המושגים הילדי שלה על המציאות הסבוכה, משל המערכה הנוכחית בין ישראל לאיראן היא לא יותר מצורה עקיפה של המאבקים על בובות שלה ושל חברותיה בגן, היא אולי הצלחה הורית אבל היא כישלון בכל מובן אחר. זו זכות להתבגר לאט, והיא נלקחת מהילדים הישראלים
3. רמת החרדה פחתה. אני מזהה את זה בעתודות האוכל הפחותות בבית, תוצר של הבנה שלא הייתה ערב הסבב הקודם ולפיה גם בצל הטילים אפשר יהיה תמיד לקפוץ לסופר, לכן אין טעם להצטייד מראש במלאי נייר טואלט שמספיק לנגב את התחת של כל אפריקה. כל עוד לא אוגרים מזון ומוצרים כאילו סוף העולם מגיע, אז אולי זה אומר שהוא, ובכן, לא יגיע. יש בכך מן הטוב, אבל העדות הזאת לסתגלנותו המהירה של האזרח הישראלי לכל היא בעיקר עצובה. נרמול תרחיש הקיצון – קטיושות על הצפון הפכו לירי על הדרום שהפך לירי על ערי המרכז שצמח לטילים ארוכי טווח מאיראן שהפכו ללא יותר ממכה קלה בכנף היומיום הישראלי – פירושו הקצנת הנורמליות. תגובתיות יתר למצב קיצון היא-היא השפיות בהגדרה. רמת החרדה לא פחתה - אנחנו נמצאים במקום גרוע בהרבה מאשר החרדה, אנחנו מעבר לה. אבולוציית הפחד הישראלית הגיעה לסופה, לא יכול להיות יצור מורגל לפחדים יותר מאיתנו.
חובת ההנגשה של מציאות אולטרה-מבוגרת (טילים מתעופפים, בניינים נפגעים, הרוגים) לילדים קטנים היא טרלול. הסקרנות הטבעית שלהם, שבימים כתיקונם שמורה לחקירת גבולות החושים של עצמם, הרי מחייבת התייחסות גם כאשר היא מנותבת לדברים פחות אופטימיים מהצבעים ורוד, תכלת וירוק בקבוק. הם שואלים למה אין גן, ומה סבתא עושה פה, ומה אלו הפיצוצים העמומים הללו שנשמעים מאי שם. איך מוצאים תשובות לשאלות שלא צריכות להישאל? מוצאים. "הם שוב רבים?" שאלה דור בת השלוש בהישמע אחת האזעקות. המסוגלות שלה לכפות את עולם המושגים הילדי שלה על המציאות הסבוכה, משל המערכה הנוכחית בין ישראל לאיראן היא לא יותר מצורה עקיפה של המאבקים על בובות שלה ושל חברותיה בגן, היא אולי הצלחה הורית אבל היא כישלון בכל מובן אחר. זו זכות להתבגר לאט, והיא נלקחת מהילדים הישראלים.
ביום השלישי למלחמה כבר קנינו לשני הילדים מכשיר ווקי-טוקי. כעת הם יכולים לתקשר אחד עם השני גם מהפינות הרחוקות ביותר של הבית. "אביב, שומע?" צעקה דור, והוא, לבוש תחפושת חייל עם גרב אדומה ככומתת צנחנים, ענה לה שכן, כמובן. "צבע אדום, צבע אדום", קרא, והיא, דרוכה בתחפושת חד-קרן, החלה לרוץ לממ"ד. בימים כתיקונם זה החדר שלה ושל אביב, ממלכת ילדים עם שמיכות של מיקי, מיני, לילו, סטיץ' וכל החבר'ה, מצעים עם הדפסים זולים שסוככים בינם לבין מציאות שברובה אינה עשויה מגוני פסטל. עכשיו זה גם החדר של אמא, אבא וסבתא. כשהם יהיו גדולים כל חדר יהיה ממ"ד. כשאני אבוא אליהם בעוד 40 שנה, לכל אחד תהיה הפינה הבטוחה והמוגנת שלו. אולי עד אז כבר יהיו לנו בגדי ממ"ד משלנו, חולצות מבטון מזוין וחליפות הגנה בטקסטורה של ג'ינס. אני לא יכול לחכות.
