אנחנו שמחים עכשיו?
כי כל כך רצינו שתיפתח כבר המלחמה, כולל מערכונים ב"ארץ נהדרת" שבהם ירדנו על דונלד טראמפ שהוא רק מאיים ולא פותח, כאילו היה האידיוט הזה שעולה למקפצה בבריכה ואז, כשהוא למעלה, נעצר ומסתכל למטה ממושכות ולא מוצא אומץ לקפוץ כבר. כל כך חיכינו לזה, והנה זה סוף-סוף קרה: מלחמה!
אז אנחנו שמחים עכשיו?
כי אנחנו יושבים בממ"ד - אם יש לנו אחד - או רצים למקלט כמה פעמים ביום, או פשוט נשארים בדיוק איפה שאנחנו כי אין לנו לאן ללכת, והילדים שלנו מבוהלים או משועממים או נואשים או אדישים או כל התשובות נכונות, ובעיקר מבינים שהם חיים במדינה שהוודאות היחידה שיש להם בה היא המלחמה הבאה או מעצר הבית הבא.
אז אנחנו שמחים?
כי אנחנו לא הולכים לעבודה, רוב המקומות סגורים, ויש באוויר תחושה ספק שקטה-ספק מאיימת שכזו, באמת אווירה מיוחדת, וזה מה שכל כך יפה בישראל, לא? כמו הזמן המיוחד הזה של שישי בצהריים כשהכל נרגע, אבל יותר כמו ראשון-שני-שלישי בצהריים כשהכל מת, כי מלחמה.
אז שמחים?
כי אנחנו שוב מאשררים לעצמנו שאין על העם הזה, ותראו, יש אולי עוד עמים שייצאו למלחמה צודקת כדי להכריע אויב מר "לדורי דורות", אבל אין עוד הרבה עמים שאפשר יהיה למכור להם את אותה מלחמה שוב בהפרש של שמונה חודשים והם רק יגידו לעצמם: אה, "דורי דורות" בשפת ראש הממשלה שלנו זה שמונה חודשים! הגיוני בסך הכל. כמו שהגיוני שהורדנו את סינוואר וחמאס עדיין שם, והורדנו את נסראללה וחיזבאללה עדיין שם, ומעניין מה יקרה עכשיו, כשהורדנו את חמינאי.
אז אנחנו שמחים?
כי היי, אנחנו משחררים את העם האיראני לחופשי! לדמוקרטיה! זה כל כך חשוב וקריטי לנו עד שאנחנו שוכחים בחמש דקות את ההרוגים שלנו, הפצועים קשה, ההלומים, המפונים, וכל הילדים והבוגרים בישראל ששגרת חייהם שוב נבלמה בקיצוניות וחלקם מאבדים בתים, משפחות, רכוש, מקור פרנסה ותחושת חוסן. כל זה זניח. עניי איראן קודמים.
אז שמחים?
כי אנחנו מתפננים על הטייטל “שאגת הארי” כמו שהתענגנו על “עם כלביא” וכפי שבעוד חצי שנה או שנה בטח נמות על "לשלשת הליש". אנחנו מתמלאים גאווה מול לוגו מטופש של אריה מאיים כאילו היינו קבוצת כדורגל חמומה ולא מדינה עם, עזבו כבוד עצמי, לפחות מעצב גרפי ראוי.
ואנחנו שמחים. כלומר, חוץ ממני.
אני, דוקטור, יש לי בעיה אמיתית; אני לא מצליח לשמוח. לא יודע מה נסגר איתי. נודר נדר שמנסה בכל הכוח לחוש את משק כנפי ההיסטוריה הזה, את השינוי הטקטוני שאנחנו מחוללים ברגע זה במזרח התיכון ומשנים לטובה ולצמיתות את חיינו כאן באופן ששנה מהיום לא נוכל לזהות אותם – ואני פשוט לא מצליח.
אני יודע שאני הבעיה.
למה אני לא מצליח? למה חדוות והוקרת המלחמה פסחו עליי?
כי בחיי שאני מנסה. מדי לילה, כשאני מניח ראש על הכר ולא נרדם כי תכף תבוא התרעה, ואין לכם דבר מחריש אוזניים יותר מהשקט שלפני ההתרעה, אני מתפלל לדבר אחד: להיות כמו רוב הישראלים בזמן הזה, כלומר משוכנע לחלוטין בצדקת המלחמה. במניעים הטהורים והמוצדקים לחלוטין לפתיחה בה ולהמשכה. בעליונותנו המדהימה. במאבק האור בחושך, הטוב ברע וכל יתר הדברים שקושמרו מנסח כל כך פשטני עד שהוא מגיש החדשות הכי גדול במדינה אחרי שיאנית העולם בזמן אוויר.
יש עוד עמים שייצאו למלחמה צודקת כדי להכריע אויב מר "לדורי דורות", אבל אין עוד עמים שאפשר יהיה למכור להם את אותה מלחמה שוב בהפרש של שמונה חודשים והם רק יגידו לעצמם: אה, "דורי דורות" בשפת ראש הממשלה שלנו זה שמונה חודשים
הייתי רוצה לחשוב, כמו כולם, שהורדת חמינאי – ואל תבינו אותי לא נכון: אין לי ספק שהאיש היה צריך למות הרבה, המון, קודם – באמת עומדת לשנות הכל ולברוא עבורנו חיים טובים יותר ומאוימים פחות. הייתי רוצה לחשוב שהמלחמה הזו באמת באה ליצור מזרח תיכון חדש והיא לא רק עוד סיבוב שעושים עליי לצרכים פוליטיים, כי הרי לא ייתכן שיוצאים למלחמה ומסכנים מיליוני אזרחים וחיילים ישראלים רק לצרכים פוליטיים, נכון?
כמו שלא ייתכן שישאירו עשרות חטופים ישראלים בשבי רק לצרכים פוליטיים, נכון? כמו שלא אפשרי שימשכו מלחמה מדממת בעזה עוד ועוד עד שנשיא אמריקאי יאלץ אותך להפסיק אותה ולחתום על עסקה שתשחרר את כולם, רק לצרכיך הפוליטיים, נכון? כמו שלא סביר שיהפכו חצי מהציבור – החצי שרובו תורם, משרת ונלחם – ל"בוגד" ושנוא רק לצרכים פוליטיים, נכון?
הייתי רוצה – באמת מעוניין מאוד – להאמין שלא ייתכן. שהמלחמה הזו באה כי אין ברירה, כי זו הזדמנות היסטורית, כי הפעם באמת הכל הולך להשתנות.
אז למה אני לא מאמין.
אולי כי אני חי פה כבר כמה שנים וראיתי כמה דברים.
ואני לא מצליח, ביושבי בממ"ד ובשוכבי על הספה בסלון ובלכתי בדרך, מפוחד, למינימרקט, שלא להרגיש כמו מה שאני באמת: פיון חסר משמעות על לוח משחק של מנהיגים ציניים, אנוכיים וקטנים, שכלום לא מעניין אותם זולת הקדנציה הבאה, או המשך הנוכחית, או מה שמגיבים ברשת יגידו עליהם בעוד שעתיים.
הייתי רוצה להאמין שזה לא ככה, רק שאני לא מסוגל. לא מצליח להתנער מהספקנות. אולי אני באמת חמוץ בכל תנאי, לא מבין כלום בשום תנאי, ועדיף שאסתום ללא תנאי.
אבל רק לפני שאסתום, תשמעו: זה מרגיש קצת כמו להיות קרול סטורקה, גיבורת הסדרה "פלוריבוס", שנשארת הבן אדם הזעוף, המעוצבן והמריר האחרון עלי אדמות בשעה שהאנושות כולה הופכת, בעקבות איזה וירוס, למאושרת ושוחרת טוב (וצמחונית). כי ישראל הרי הולכת והופכת שמחה ואופורית כספרטה של הזמן החדש – המקום שבו מלחמה גוררת מלחמה ואתם באים לעולם כדי להילחם באויבים מבפנים ומבחוץ בכל יום מימי חייכם – ואני, סליחה, אני פשוט לא מעוניין. כל זה לא נראה לי כמו חיים טובים יותר. אני יודע שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עם שוחר שלום וחמוד שידו מושטת לשלום אבל הוא רק מאוים ומותקף כל הזמן מבחוץ ומוכרח להתגונן, וזה נכון באופן בסיסי, אבל תראו את החדווה שבה יצאנו למלחמה הזו, את האופוריה שבה אנחנו מנהלים אותה, את השכנוע העצמי שמשהו בחיינו הולך להשתנות, כאילו משהו השתנה אי פעם למעט ההמתנה לסבב הבא ולמלחמה הבא – המתנה שתמיד מסתיימת באותו אופן: כשהדבר עצמו מגיע.
נדמה לי שזו הסיבה שאני קצת מתקשה לשמוח.
אני יודע שאני לא לגמרי לבד בזה, אבל הפעם זה מרגיש יותר לבד מאי פעם. נדמה שמלחמת נצח יושבת טוב על ישראל, וכולם רק מחכים לאזעקה הבאה, לצביקי הבא, להסתמסות הנרגשת הבאה בווטסאפ המשפחתי. אני פשוט מחכה שיחזירו לי את חיי הרגילים. לכמה חודשים לפחות. בנוהל.
ואני לא שמח. אבל אני מנסה לטפל בזה. אולי, באמת, משהו רפואי.
