אישה מבוגרת בחלוק ונעלי בית יוצאת בצעד מהוסס מהבניין המנופץ במרכז תל-אביב ועומדת במבט מבולבל בין שברי הזכוכיות, תריסי הפלסטיק ופרופילי האלומיניום המקומטים שמפוזרים על המדרכה. הרחוב אפוף אבק ועשן. אש עוד בוערת במקום שבו נפל הטיל רק כמה דקות קודם ולמרות כמות הניידות, האמבולנסים, העיתונאים, התושבים והסקרנים שממלאים אותו שורר בו שקט משונה, כבד וסמיך. כוחות הצלה מפנים עוד ועוד פצועים באלונקות. אני בסדר, אומרת האישה לאנשים שבאים לדרוש בשלומה, אני בסדר, אבל ברור שהעניינים רחוקים מאוד מלהיות בסדר. קצינה צעירה מפיקוד העורף ניגשת אליה בעדינות. אני גרה פה, מצביעה האישה על מה שהיה חלון בקומה השלישית ועכשיו הוא חור פעור בקיר. פה אני גרה, היא חוזרת ואומרת, פה למעלה. אני יכולה להתקשר בשבילך למישהו, שואלת הקצינה והאישה מביטה דרכה, כאילו מחפשת מאחוריה את החיים שהיו לה עד לפני עשר דקות. אני בסדר, היא חוזרת ואומרת, אני בסדר.
דיירים יוצאים מהבתים הפגועים עם תיקים, מזוודות ושקיות ניילון מלאות במה שהצליחו להוציא בדקות הספורות שניתנו להם - בסוף זה תמיד נגמר בשקית ניילון. אני גר כמה דקות מפה ברחוב ובבניין שנראים בדיוק אותו דבר, אפילו השמות דומים. ההבנה שזה יכול היה להיות אני נוחתת עליי. לא ברכּוּת, כניסוי מחשבתי מופשט של "מה הייתי מוציא מהבית אם היו לי חמש דקות", אלא כמו טיל שנופל על רחוב. מכתש נפער בתוכי כשאני חושב על זה שבשנים האחרונות פגשתי הרבה יותר מדי אנשים שברגע אחד פתאום לא היה להם בית. ובאמת, מה הייתי מוציא מהבית אם היו לי חמש דקות?
אני עוד לא מספיק לגבש רשימה כשלפתע נשמעת עוד אזעקה. כולם מתחילים לרוץ לכל הכיוונים (אחרי שרואים מה טיל עושה לבניין רצים הרבה יותר מהר, האמינו לי). אני אץ-רץ אל פינת הרחובות רוטשילד ושינקין, גם שם מנוקד הכביש רסיסי זכוכיות - ההדף נע בדרכים מסתוריות - ונכנס למקלט באחד הבתים. למרות שהמקלט מלא עד אפס מקום, שורר בו אותו שקט סמיך וכבד. יש לי תחושה שכבר הייתי במקלט הזה מתישהו. אולי במלחמה הקודמת, אולי בזו שלפניה, אולי במלחמה הבאה.
× × ×
במהלך שלושת הימים והלילות הראשונים של המלחמה שוטטתי במקלטים של תל-אביב, מדרום לצפון וממזרח למערב - בבתי ספר ובתחנות רכבת קלה, בחניוני ענק של מגדלים חדשים ובמקלטים קטנים של בניינים ישנים, אחד מהם הוא כמובן הבניין שלי: מקלט אפל, עצוב וטחוב שאין בו קליטת ווייפיי, אבל לפחות האנשים בסדר.
בימים האלה ראיתי את אחיותיי ואחיי הישראלים התל-אביבים בשלל מצבי צבירה, שלהם ושלי. העיקרי בהם היה התשישות. מספיקה יממה וחצי של שינה לא סדירה, מתח גבוה, ספרינטים חוזרים ונשנים, מחסור בחמצן ובשמיים מעל הראש, חוסר פרטיות, דאגה לילדים או להורים ותחושת איום קיומי כדי להוציא בן אדם לגמרי מאיזון. אני קורא שכבר אחרי 36-48 שעות בלי שינה או עם שינה קצרה, קטועה וחסרת חלומות יכולות להופיע "הפרעות קלות בתפיסה, בלבול, תחושת ניתוק מהגוף, אובדן תחושת זמן ומצב רוח תנודתי". שימו שם תמונה שלי וזהו.
צפצוף לא נשמע, מוזיקה לא מתנגנת, מכוניות לא עוברות, אנשים לא צוחקים, רוב החלונות חשוכים, אזורי הבילוי שוממים. טבע אורבני דומם. כמו יום כיפור, אבל בלי אופניים
לצאת מאיזון? זה כמעט מצחיק הרי. זה שלא נכנסנו למלחמה הזאת - תקראו לה אתם שאגת הארי - במצב מאוזן מי יודע מה, כן? רבים מאיתנו נאבקים, ברמה כזו או אחרת, כדי להישאר על הקצה ולא ליפול ממנו. וגם זה לא תמיד מצליח. בשורה של מחקרים רחבי היקף שפורסמו לפני פחות משנה תחת הכותרת "עייפים ממלחמה", מצאו חוקרים מהאוניברסיטה העברית עלייה חדה ומתמשכת בנדודי שינה, ירידה חדה במשך השינה ותלות בכדורי שינה בקרב הישראלים במהלך המלחמה בחמאס ובעקבותיה. הפרעות השינה שלנו, נכתב במחקר, "אינן רק תגובות מיידיות ללחץ חריף, אלא עשויות לייצג השלכות ארוכות טווח של חיים תחת איום מתמשך". אנחנו מתחרפנים, במילים אחרות. מרוב שהמוח שלנו פעל במצב הישרדות, הוא כבר מתקשה להירגע, משחרר קורטיזול ואדרנלין ונשאר במצב של "הילחם או ברח" גם כשאין לו סיבה אמיתית. התוצאה היא היומיום הישראלי המורכב מתשישות וקצות עצבים חשופים.
בהתחשב בכל אלה ובעלייה במספר הפוסט-טראומטיים בישראל, אפשר היה לצפות שכל ירידה למקלט תיראה כמו סיוט, בטח עם כמות הכלבים והחתולים שהצטרפו לבעליהם, אבל במקלטים והבתים והחניונים הרבים שהייתי בהם בתל-אביב (ולא רק במלחמה הזאת) אנשים התנהגו די למופת. כן, לא תמיד היה נעים, ראיתי חיכוכים פה ושם - אני תל-אביבי ושום דבר תל-אביבי לא זר לי - אבל ברוב המוחלט של המקרים והמקומות ראיתי אחווה, שותפות גורל וסולידריות, או לכל הפחות כבוד הדדי ומתן מרחב.
× × ×
וריק. אני הולך ברחובות ובשדרות, בכיכרות ובגינות - והעיר ריקה. באחד הסיבובים הליליים שלי אני עולה עם חבר לגג של חניון בנחלת בנימין. החניון ריק. מהקומה השמינית יש יופי של נוף - העיר נפרסת בפנינו, גוש דן מתמתח מאופק עד אופק בזרועות בטון וזכוכית. אבל מה: דומייה. צפצוף לא נשמע, מוזיקה לא מתנגנת, מכוניות לא עוברות, אנשים לא צוחקים, רוב החלונות חשוכים, אזורי הבילוי שוממים. טבע אורבני דומם. כמו יום כיפור, אבל בלי אופניים. ברחוב שבו אני גר יש פתאום שפע של חניה ואפשר ללכת באמצע הכביש, ומה שהרבה יותר נחמד: אפשר ללכת על המדרכה בלי חשש שקורקינט ידרוס אותך. מדי פעם עובר אוטובוס בלי אף נוסע. התנועה היחידה שמפירה את הדממה היא של שליחי וולט ודילרים. אנחנו עומדים על הגג ומקשיבים לשקט, מקבלים פלאשבק לתקופת הקורונה - עד שמתחילה עוד אזעקה והמיירטים מזנקים אל על.
בקפה יש תור ארוך, המדפים במעדנייה השכונתית ריקים לגמרי והסופר מפוצץ באנשים. לפי העגלות, אף אחד לא מתכונן לבשל: הן מלאות בממתקים, אלכוהול וקפה - כל מה שהגוף (לא) צריך כדי להמשיך לרוץ על ריק
יש יופי בעיר שקטה וריקה, אבל זאת לא העיר שלי. בכל יום אחר בשנה אני מייחל למעט שקט, אבל עכשיו אני רק רוצה שתשוב ההמולה. זה שקט מוזר ולא טבעי. אחרי כארבעה עשורים של תל-אביביות, תל-אביב זה אני. כשהעיר שלי פצועה כואב לי, כשהעיר שלי יורדת אל מתחת לאדמה גם מצב הרוח שלי צולל, וכשהעיר ריקה גם אני חש ריקנות. אני מגלה שבסוף אני מעדיף לסבול מהרעש של תל-אביב החיה והסואנת מאשר לאהוב את תל-אביב הריקה.
× × ×
ובכל זאת, יש סימני חיים גם בעיר שהתרוקנה. בגינות שבמרכז העיר ובצפונה פוסעים להם תנים בניחותא, בשוק הכרמל מטיילות חולדות בגודל של חתולים ובפלורנטין יש צעירים ואפשר למצוא כמה ברים פתוחים (יש פה הרבה אנשים ביחס לתחילת שבוע, אומר הברמן), וכשאנחנו פוסעים על רחוב אילת, המקף שמחבר בין תל-אביב ליפו, אפשר לפגוש את קבצני העיר שפרנסתם ניטלה מהם באחת והם סובבים בדרכים השונות, עייפים ורעבים ומחכים לאות בנתיבי האבק והזמן. אז אם אתם מטיילים בעיר בימים של מלחמה, תהיו טובים וקחו איתכם קצת מזומן.
ככל שיורדים יותר דרומה ומזרחה בתל-אביב, הולכת רמת המקלטים ויורדת. הכל שבור. גם האנשים. במקלטים בצפון העיר אפשר למצוא מקלחות, שירותים ולפעמים אפילו פינת קפה, אבל בדרום העיר - תגיד תודה אם יש אור. חלק מהמקלטים, כמו למשל זה שבתחנה המרכזית החדשה, מוזנחים, מצחינים, מטונפים ומדכאים את הנפש עד עפר - בחלקם ממש קשה לנשום, ומהר מאוד מתחיל הראש להסתחרר. ועדיין, גם בהם יש אנשים. כמה צריך לפחד ובאילו תנאים צריך לחיות כדי להרגיש בטוחים במקום הכי דוחה בעולם?
× × ×
באחד מהבקרים מרובי האזעקות אני מנצל את ההפוגה כדי ללכת לשתות קפה בשדרה עם חבר, להתחמם קצת בשמש הקרירה - ופתאום העיר מתמלאת לרגע. הייתי בטוח שנהיה לבדנו, אבל בקפה יש תור ארוך, המדפים במעדנייה השכונתית ריקים לגמרי והסופר מפוצץ באנשים. לפי העגלות, אף אחד לא מתכונן לבשל כלום: הן מלאות בממתקים, אלכוהול, קפה - כל מה שהגוף (לא) צריך כדי להמשיך לרוץ על ריק. העגלה שלי, אגב, לא שונה בהרבה. קפאין, ניקוטין, אלכוהול וסוכר הם (חלק ניכר מ) התזונה שלי בימים כאלה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אני קונה שקית קרואסונים ומחסל אותם כאילו היו גרעינים. אני יודע שזה לא בסדר - אבל מה כן בסדר? כשיתחלף המשטר באיראן, אחליף את הדיאטה. מבטיח.
לכמה רגעים הכל נראה נורמלי - נורמלי ישראלי הכוונה, כן? עד שמתקבלת התרעה ותוך שנייה נעלמים כולם. כאילו תל-אביב התת-קרקעית שאפה אותם בחזרה אל קרבה. האזעקה כבר התחילה, אבל בפתח המקלט הציבורי שבגינת מסריק אנשים מחכים בסבלנות ונכנסים בסדר מופתי. אף אחד לא נדחף ואף אחד לא דוחף. מי האנשים האלה, תל-אביב, ואיפה את מחביאה אותם ביומיום?
