1. הטייסים וצוותי הקרקע // בשבוע שעבר הוצת הדמיון הלאומי וחזרנו לרגע אחורה בזמן: טייס ישראלי הפיל מטוס איראני מעל שמי טהרן. מבצעית, זה לא היה האירוע הכי מרהיב במלחמה הזו, גם לא בין מאה המרהיבים, המטוס האיראני היה מדגם מיושן והיה חסר סיכוי. אבל היה משהו סימבולי ברגע הזה. הרי גדלנו על קרבות אוויר מול המיגים הסוריים, והנה טייסינו המצוינים עושים זאת שוב, ובקלות יתרה הפעם. ויחד איתם צוותי הקרקע שבזכותם, טפו-טפו-חמסה-חמסה, עומדים המטוסים בעומס בלתי נתפס שמעולם לא היה כדוגמתו.
ומה נאמר על ההגנה האווירית שלנו? עד כמה פסיכופתי זה שהתרגלנו לכך שיורים מטחי טילים מאיראן ולבנון בו-זמנית, וכמעט דבר לא נוחת בישראל? עד כמה מפונקים אנחנו שזה התרחיש הסביר - שהטילים האיראניים ייפגעו על ידי טילים אחרים אי-שם בשמיים שמעלינו?
ודוק: זו ישראל. טיל החץ זה מה שאנחנו מסוגלים להיות. חיל האוויר הוא מי שאנחנו. אני יודע שזה לא כל מי שאנחנו. יש לנו עוד חלקים. אבל יש לנו גם את החלק הזה - המקצועי, המצוין, חסר המורא.
2. הרוח הטובה // האווירה במקלטים הציבוריים היא תופעה ישראלית מתוקה במיוחד. אין יראה באוויר, יש אהבה. יש ערבות הדדית. באחד המקלטים גילו השוהים שאדם מבוגר שנמצא עימם חוגג יום הולדת 88. באזעקה השנייה באותו היום כבר הגיעו עם עוגה. שלחו לי תמונות מקסימות משם. באמת קסם גדול. וזה לא רק שם. האווירה במקלטים הציבוריים טובה, אוהבת, מכבדת. יש רעות. ויש גם צחוקים. ישראלים לא מאבדים את ההומור שלהם ברגעים קשים. לפעמים להפך. ההומור פורץ מתוכם ככלי הגנה, אבל גם ככלי התקפה. האויב האיראני יודע שהוא לא ישמיד את ישראל באמצעות שני טילים כל כמה שעות. הוא מקווה שהוא כן יפיל את הרוח. ידכא אותנו.
ובכן, הוא נכשל. זה לא תענוג גדול אבל אנחנו עומדים בזה, ולפעמים אפילו צוחקים כל הדרך למקלט.
3. המתנדבים // הרשת הזדעזעה, ובצדק, מהסרטון של המשפחה עם החולצה שעליה נכתב "מתו הנכדים". זו באמת סוג של זוועה שנכנסת לך מתחת העור. אבל על המשפחה הזו דיברו מספיק. הם קיבלו חשיפה ארצית. מי שלא קיבל חשיפה כמעט בכלל, אלה אלפי מתנדבי עמותת "לב אחד", ישראלים מכל גוני החברה שמאז ראשית המלחמה מגיעים לכל אזור נפילה כדי לעזור למשפחות להתארגן, לנקות ולשפץ את הבית. גם על מאות ישראלים שמתנדבים בכל הארץ בסיוע לחקלאים שאין להם עובדים אבל חייבים לטפל בשדות - לא שמעתם. גם לא על מאות מתנדבים בארגון "לתת", שמביאים מזון חיוני לאנשים מבוגרים שחוששים לצאת מהבית בימים אלה. והאם ידעתם שמאז פרצה המערכה היה מספר שיא של תורמי דם שהגיעו למד"א לבקשת הארגון? ועל ישראלים מקסימים שעושים הפעלות לילדים במקלט, שמעתם? ועל מתנדבי עמותת "העוגן" שמסייעת למשפחות המילואימניקים?
ומה בדבר מתנדבי "עושים שכונה", שמנקים ומנגישים מקלטים שנמצאים במצב לא טוב, ומתנדבי "ידידים" שמגיעים לתקן ממ"דים? יש גם מתנדבים שמגיעים לילדים על הרצף כדי לשחק איתם ולעזור להוריהם בתקופה הזו ועוד דוגמאות רבות, אבל השורה התחתונה ברורה: יש תופעות של שנאה חולנית בישראל ואנחנו נצטרך לטפל בה; אבל כדי שלא תיפול הרוח חשוב לזכור שיש פה גם כמויות של טוב, של אחווה ושל ישראלים שיודעים כי רק באהבת חינם ננצח.
4. המילואימניקים // הלוחמים של חטיבה 551 הגיעו צפונה, חלק מהם התמקמו גם בעמק הירדן בשביל לתת מענה גם בגבול הזה, אם יהיה צורך. אני פוגש ליד הכנרת שניים מחוליה רפואית. שני רופאים, מיכאל ודניאל. שניהם באמצע שנות ה-30 לחייהם, האחד רופא משפחה והשני אורתופד. מיכאל מספר לי איך הִנשים פצוע שאני מכיר במשך 20 דקות עד הגעת המסוק, לרגעים חשב שעושה זאת לשווא. הפצוע הזה חי וקיים היום, ונולדה לו בת אחרי המלחמה. דניאל מספר לי על תקרית קשה בבית-חאנון שהיו בה חמישה פצועים אנוש. כל החמישה איתנו היום. שניהם עשו מאות ימי מילואים. באחד הפינויים נורו עליהם שלושה פגזים. שלושתם לא התפוצצו. סטטיסטית, אין לזה שום הסבר. מיכאל איבד את גיסו בעוטף ב-7 באוקטובר. מיד אחרי ההלוויה כבר היה בשטחי כינוס. שני הרופאים האלה ושכמותם אולי לא מרגישים את זה ביומיום המתיש שלהם, אבל האופן שבו קמנו מאפר אחרי 7 באוקטובר - רשום על שמם. ותרומתם תיזכר לעד.
5. אנשי הדממה // לפני כמה שנים, אחרי הופעה שהייתה לי בפני גוף ביטחוני, באה אליי אחת המשרתות בארגון ודיברה איתי קצת. אמרתי לה שאני מקנא בה על כך שחייה מוקדשים להגנה על הארץ. היא אמרה שזו זכות, אבל סיפרה משהו שיבהיר לי את הקושי: יש לה שני ילדים בגיל שכבר מבינים קצת על החיים, אבל לא מספיק כדי לומר להם איפה אמא עובדת, אז אמרו להם שאמא מנהלת באיזו חברה בינלאומית. היה איזה רגע שבו היא נאלצה לנסוע, שוב, ליותר משבועיים ואחד הילדים אמר לה: את אומרת שאת אוהבת אותנו ועושה הכל בשבילנו, אבל בסוף את מעדיפה את הכסף שתרוויחי בעבודה על פני האפשרות להיות איתנו.
ואני יודעת, היא אמרה לי, כמה חשוב מה שאני עושה, שיום יבוא והם יבינו ויעריכו. אבל עד שהיום הזה יבוא, להביט במבטם המאוכזב כשהם רואים את הטרולי - כמה זה מכאיב. כמה זה פוצע.
6. טראמפ // לא אנסה לטעון את מה שאיני מאמין בו, שטראמפ הוא איזה מנהיג מרשים במיוחד, אסטרטג ענק או סתם אדם מעורר השראה. זה לא מה שאני מרגיש כשאני רואה אותו נואם בעילגות מסוימת. אין באיש הזה איזה שאר רוח מהסוג שנשימתך נעתקת כשהוא מופיע.
אז אני לא מעריץ את טראמפ. אבל אני אוהב אותו.
אני לא חושב שהוא עילוי, אבל אני מרגיש שזכינו בו ובמנהיגותו. אני לא יודע לחתום לכם שליבו מלא בטוב, אבל אין לי ספק שהוא עושה לנו המון טוב. וכולנו אסירי תודה על כך. הוא משוגע, אבל הוא משוגע שבצד שלנו. הוא תימהוני קצת, אבל תימהוני שעומד במילתו. הוא נראה ילדותי לעיתים, אבל כמו שילדים לפעמים רואים את מה שהמבוגרים לא מסוגלים לראות, כך הוא מזהה באופן נקי את הרע ונלחם כדי להשמידו.
אשרינו שזכינו בך, דונלד טראמפ.
שבת שלום.
