1. אין לי ילדים קטנים ואני לא צריכה להעסיק אף אחד מלבד את עצמי. לא שזה קל, אבל תמיד אפשר לאכול. אם אני משווה את עיסת הזמן הנוכחית לתקופת הקורונה, כשעוד הייתה לי ילדה בגיל זום, או חמור מכך, לימים שבהם שני הילדים שלי - אחד לוחם, אחת חובשת קרבית - היו בעזה, אני מרגישה ממוזלת כמו מי שהניחו אותה בספא של מלון עם כפכפי מגבת, מסאז' מטעם המדינה וחנינה מטעם הנשיא.
אני לא בטוב, כן? אני בהחלט פוערת עיניים מול סרטונים ויראליים החוגגים שמחות מוזרות: זוג התחתן בחניון; פעוט החל ללכת בממ"ד; ניצול שביתו נפגע פרץ בריקוד סוער. ואני כועסת, שלא לומר רותחת, על האופן שבו התנרמלו החיים תחת ההפגזות, מבוהלת מאווירת הזקפה ומחוסר הבנת היעד וחוששת מהתלקחות נרחבת, אבל תכלס התנרמלתי: טילים, אזעקות, שגרה.
כיוון שאני לא ערבייה ולא בדואית, שהמדינה שכחה למגן את יישוביהן, ולא זקנה שתקועה בקומה רביעית בלי מעלית בבניין ישן בתל-אביב, ויש מזרן בממ"ד ומרחב מוגן לשנ"צ, והעבודה שלי היא ממילא מהבית, ויש סדרות וחברות ופחמימות, אני חושבת שזה הגיוני לדרוש ממני לחזור לשגרה, כל עוד היא לא כוללת ספורט.
אבל מה שאפשר לדרוש ממני כעת, אי-אפשר היה לדרוש ממני לפני עשור או שניים. אני פשוט זוכרת את זה יותר מדי טוב. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהייתי אמא שגרתית צעירה, לילדים שגרתיים בגילי גן ויסודי, וכשלתי יום אחרי יום בניסיון לייצר שגרה מול כוחות עצומים כמו לוח השנה של משרד החינוך ושפע המחלות, הנזלות והכינים. לא הבנתי איך העולם מסתובב. אני, בתוך שגרה, לא הצלחתי לייצר שגרה.
ואני חושבת על הדרישה הזו מהורים צעירים, ובעיקר מאמהות צעירות - כן, אנחנו עדיין רחוקות משוויון - ופשוט לא מבינה, איך הן אמורות לעשות את הפעלול הזה בזמן שהן לא ישנות ומועסקות 24/7?
אני כמובן יודעת איך ואיזה סוג של משק עומד לחזור לפעילות. משק השקר. כי אם הוכרז שאין בעיה והשגרה, שאין אותה, הוחזרה בהבל פה, אז מה הבעיה? או יותר נכון, של מי הבעיה? ושוב אין מנוס מלהזכיר שמי שחוזר במהירות גדולה יותר לשגרה הם גברים. ואם הם גברים מזן פוליטיקאים, יש להם שגרה מעניינת. הם יכולים להגיע לעבודה, להתיישב על כיסא ולהכריז על חזרה לשגרה בלי להציע שום פתרון לנשים שתקועות בבית עם ילדים קטנים.
2. רוב מוחלט של הציבור הישראלי אכן שואג כארי. מי שמטיל ספק ביעדיה של המלחמה או מצביע על מסך העשן שהיא מייצרת, מסתבך עם תומכיה ועם מעריצי נתניהו. באמריקה המצב מאוד דומה, רק הפוך. רוב הציבור מתנגד. "למה יש לנו שישה הרוגים אמריקאים בזמן שהבן שלו מבלה על החוף במיאמי", שאלה מגין קלי, עיתונאית ופרשנית המזוהה עם המחנה השמרני שפעם עוד חיבב אותנו. אנחנו, ששואלים את השאלה הזו על 2,200 נרצחים והרוגים, 20 אלף פצועים ו-143 אלף מפונים שלא היה להם לא מיאמי, לא חוף ים ולא אופק, יכולים רק לצחוק צחוק מריר.
ככל שהזמן יימשך, העצבים יתרופפו, ומניין ההרוגים ומחירי הנפט יעלו, הוויכוח הפנים-ישראלי, כמו גם הפנים-אמריקאי, יחריף. "פאק קפלן, מתו הנכדים" הוא לא סלוגן שראינו קודם על חולצות. גם לא ציוץ של רפובליקני בבית הנבחרים (תומאס מאסי) שמכריז "אני מתנגד למלחמה הזאת. זה לא 'אמריקה תחילה'".
מעניין לראות שנתניהו, שהפופולריות שלו רק עולה, נראה מאושש ורענן כפי שלא נראה שנים ואילו טראמפ הולך ומאבד את זה. אולי כי את המדינה המשוגעת שלנו - שבה אפשר לאהוב את הקפלניסטים האיראנים, אבל לשנוא את הקפלניסטים הישראלים - נתניהו מנצל לתפארה. הוא מורגל בפילוג. שסע הוא דלק. מדהים לראות איך הוא ממשיך הלאה ומעלה, חוצה אוקיינוסים, נוחת על אדמת האומה החזקה בעולם ונותן יופי של עבודה גם שם. קוסם.
3. בום, בום, והאיש הרע מת. הדמון הוא בסך הכל בשר ודם, קטן ופגיע כמונו - ההפך מאיומיו המצמיתים. ביי-ביי עלי חמינאי, קאסם סולימאני, מוחסן פח'ריזאדה, רזא מוסאווי, מוחמד רזא זאהדי - שמות יש לכם, שתהיו בריאים.
לאורך השנים, ובקצב מואץ בשנתיים האחרונות, הצבא הישראלי הפך לשולף המהיר במערב. אנחנו מחסלים בכירים של חמאס, חיזבאללה, משמרות המהפכה, חות’ים ומדענים הקשורים לתוכנית הגרעין כאילו היו באמת גרעינים. לעיתים גם את בני משפחתם, או סתם אנשים שנקלעו לאירוע.
לאחרונה, יש לי איזו מממ... הרגשה... שהחיסולים הפכו... גרגרניים מדי? "עוד זה מתחסל וזה בא" כזה? כן, כן, אני מבינה שזו מדיניות, שלא לומר מומחיות, ואני לא מעוניינת להתווכח עם הפרודוקטיביות שלה. אולי זה מדהים לחסל כל כך הרבה רעים, כי הסרנו איום, אולי זה לא כזה מדהים כי מתחת לכל מחוסל יקום מתחסל לעתיד מוכשר יותר, אבל אני פשוט מתקשה לראות את ההתלבטות, את השאלה, את מנגנוני הביקורת, את הצער על בני ובנות משפחה שחוסלו על הדרך.
מפחיד אותי שהחיסולים הללו יהפכו לסוג של עונג. להייפ, למנצ'יז, לשיר של נס וסטילה - "כל היחידות בצה"ל במוד לחרבו דרבו על הראש ש'ך", כי למה שלא נרצח את כל הרעים בעולם? הרי יש לנו אפשרות להגיע לכולם. תכנון, מודיעין, דיוק, ביצוע - ההפך הגמור מהמחדל הנורא של 7 באוקטובר.
אני מבוהלת מקונספט ה"נקם" דווקא משום שאני מסוגלת להרגיש אותו בעצמי ואני מזהה את הדנ”א הדפוק שלו. נקמה תמיד דוחה היגיון, מפוררת את יכולת האיפוק, מעלה את הסיכון לפגיעה עצמית ומרקיבה את הנפש. מספיק לראות את החיוך הפרוורטי על פניה של חברת כנסת שמתחפשת לחבל תלייה כדי להבין את זה.
