עשר שנים, לך תזכור.
רק שזוכרים. זוכרים מאוד. זוכרים כמעט הכל. אבל – וזה אבל גדול – ממרחק העשור הזה, פרשת אלאור אזריה כמעט מתגמדת. בטח מול כל מה שבא אחר כך וכל מה שקרה לצבא מאז. בטח מאז 7 באוקטובר ומאז מלחמת איראן הראשונה והשנייה. וממרחק הזמן, ואחרי כל מה שעברנו ואנחנו עוברים, פרשת אלאור אזריה עשויה להיראות כמעט כמו זוטות; כלומר, באמת? זה מה שקרע את הציבור הישראלי לגזרים אז? זה מה שגרם לווריד במצח של רובנו להתנפח במהלך ויכוחים מיוזעים? זה?
מה היה לנו שם בכלל?
לא שכחנו, כך שאולי אין צורך להזכיר, אבל בואו נסתכל על זה שוב בהילוך החוזר, כפי ששודר שוב ושוב בסרטון ההוא: שני מחבלים בני 21 מגיעים לעמדה צה"לית בתל רומיידה בחברון ותוקפים בסכינים חייל בעמדה. החיילים פותחים באש, והאירוע מסתיים במהירות כששני המחבלים שוכבים מנוטרלים, אחד מהם מת, השני פצוע. אחד החיילים נפצע בכתפו. סמל אלאור אזריה – תכף יהפוך גם לסֵמֶל – מגיע במסגרת תפקידו כחובש קרבי בגדוד שמשון, יחד עם כוח תגבור, לטפל בחייל הפצוע. הסרטון מתעד את אזריה מעביר את קסדתו לידיו של אחד החיילים בקור רוח, דורך את נשקו האישי, מתקדם בצעדים בודדים ויורה בראשו של המחבל השוכב, מנוטרל, על הקרקע.
למה ירה במחבל מנוטרל? או. טוב ששאלתם.
לכאורה, בלי סיבה טובה; או כמו שמגולל את זה משה (בוגי) יעלון, אז שר הביטחון: "המקרה הזה היה חד-משמעי. שני המחבלים שוכבים מנוטרלים, קצין מהפלוגה הסמוכה כבר בדק אותם מכף רגל ועד ראש, וידא שאין עליהם נשק או חגורת נפץ והודיע: מנוטרלים (במהלך המשפט אזריה טען אחרת ואמר כי חשש מחגורת נפץ - ר"ש). אלאור אזריה מגיע לזירה אחרי 11 דקות, ואחרי שהוא מסיים לטפל בחייל הפצוע, לא בלחץ בכלל, הוא מרים את הנשק ויורה מכמה מטרים בראשו של המחבל הגוסס. חבר שלו שואל אותו 'מה עשית', והוא עונה: 'מי שפוגע בחברים שלי, מגיע לו למות'. אחר כך, בשיחה עם המח"ט, הוא חוזר על אותה תשובה: 'מי שבא לדקור חברים שלי, מגיע לו למות'. המח"ט מבין שזה לא אירוע משמעתי אלא אירוע פלילי, ופונה לפצ"ר ומדווח לו, ומכאן מתחילה חקירת מצ"ח".
או בפועל: מכאן מתחיל מחול השדים הלאומי הכי גדול שישראל ראתה עד אז.
אחר כך מפקד חטיבת כפיר גיא חזות ישעה את אזריה מפעילות. אחר כך שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט וראש הממשלה נתניהו יפרסמו הודעות גינוי והסתייגות (נתניהו: "אינו מייצג את ערכי צה"ל", איזנקוט: "מציע שאת נוהלי הפתיחה באש יקבעו הרמטכ"ל ולא ראשי כנופיות"). אחר כך נתניהו, כמנהגו, יבין מאיזה צד של הפרוסה מרוח ציבור בוחריו ויחזור בו ("הילדים שלנו, חיילי צה"ל, עומדים בפני התקפות טרור רצחניות"), וישוחח עם צ'רלי אזריה, אביו של אלאור, מתוך אמפתיה רבה. אחר כך אזריה יכחיש שאמר שפעל ממניעי נקמה. בשלב ההוא הכל יהפוך פוליטי, יצרי, חוצה מחנות.
אזריה יוצג כגיבור וכ"ילד של כולנו" ואפילו כ"איש השנה" (למשל של "מקור ראשון") בקרב ציבור תומכיו – בעיקר ממחנה הימין – וכמי שלקח את החוק לידיים, התעלם מערכי ונורמות צה"ל, הכתים את צה"ל ואת ישראל וצריך להישפט ולשלם את המחיר מצד המחנה שמנגד. או כמו שאומר עד היום יעלון: "אלאור קיבל עונש קל, ועוד נוכה לו על התנהגות".
אחר כך יבואו המשפט, ההפגנות מחוץ לבית המשפט, עצרת התמיכה באזריה בכיכר רבין, שיר התמיכה של אריאל זילבר, ההרשעה בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת, גזר הדין של 18 חודשי מאסר, הערעור, הקריאות לחנינה, קיצור העונש על ידי איזנקוט. ואז, בסוף, זה נגמר.
אזריה הלך הביתה. אביו צ'רלי לקה באירוע מוחי. משפחה פשוטה מרמלה שמעולם לא עלה בדעתה להתפרסם, והפכה לשק חבטות – או העלאה על נס – כשפוליטיקאים, עיתונאים וראש ממשלה עושים עליה סיבובים לכל הכיוונים, כולם לצורכיהם.
המשפחה נותרה דרוסה מאחור – כשאני מטלפן לאזריה לצורך הכתבה הוא ממהר לומר "אני עסוק" ולנתק את השיחה, ולא לחזור לעולם להודעות – וגם ישראל לא יצאה מזה כפי שנכנסה. יצאנו אחרת. משהו קרה. ומה שקרה הוא שהצבא הפך, לא רשמית אבל מעשית, לאירוע פוליטי. לגוף שמייצג פוליטיקה ומושפע ישירות על ידי פוליטיקאים.
6 צפייה בגלריה
פוליטיקאים ועיתונאים רכבו על משפחה שלא ביקשה להתפרסם. צ‘רלי אזריה עם בנו, אלאור, בבית המשפט
(שאול גולן)
"הפרשה הזו שיחררה מהבקבוק את המאבק על זהותו של הצבא", מסביר פרופ' יגיל לוי, ראש מכון האוניברסיטה הפתוחה לחקר יחסי חברה-צבא, שפירסם מאמר אקדמי בנושא הפרשה וטוען שייצגה את מה שהצבא הפך להיות: "אנחנו יודעים שאזריה לא היה חריג, אלא החריג בכך שנתפס", הוא אומר. "כשגדי איזנקוט אמר בכנסת 'אתוס של כנופיה' על מה שקרה שם, הוא התכוון למה שכנופיה מייצגת: ארגון מיליציוני שמאופיין באינטימיות מעין-משפחתית, שמחוללת נקמה על הרג מי מבני המשפחה או מקרב החברים הקרובים – ושיח הימין בפרשת אזריה המחיש את מקומו המחודש של מוטיב הנקמה בשיח הציבורי, שעד אז עדיין נדחק לשוליים הבלתי לגיטימיים".
מובן שממרחק עשור, קל לראות איך הפך אלאור אזריה לנחליאלי החמוש שבישר את בוא הסתיו העמום מוסרית שבו פוליטיקאים פשוט יעשו על הצבא סיבובים לתועלתם הפוליטית המיידית: "פרשת אזריה היא אירוע שיש לפניו ואחריו", אומר תא"ל במיל' גיא חזות, שהיה אז מפקד חטיבת כפיר והורה במיידי על השעיית אזריה מפעילות, ובהמשך פרש מצה"ל וחיבר את רב-המכר "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים". "זה קו פרשת מים קריטי כי באירוע הזה ההתערבות של כל כך הרבה גורמים פוליטיים ותקשורתיים היתה כל כך בוטה".
חזות יכול לשרטט את הקו המדויק – שלא לומר המדרון החלקלק – שהביא את צה"ל כל הדרך מטוהר הנשק והוראות פתיחה באש ברורות וערכים בן-גוריוניים עד לפצ"רית הנמלטת מרודפיה כי ביקשה להעמיד חיילים לדין. "האירוע שקדם לזה – הפרומו, עדיין כמעט בלי רשתות חברתיות, רק הצבא מתמודד עם העוצמה של מה שנקרא במירכאות 'קולות החיילים' - היה פרשת 'דוד הנחלאווי'", הוא אומר, ומכוון לחייל דוד אדמוב, שב-2014 תועד כשהוא דוחף פלסטיני, מקלל אותו ודורך לעברו נשק כשהוא גם מחזיק בידו אגרופן מתכת. כשאדמוב נשפט ונכלא, הוא חולל תופעת רשת קטנה שבמסגרתה העלו עשרות חיילים ואזרחים צילומים שלהם עם חולצות ושלטים שעליהם נכתב "גם אני עם דוד הנחלאווי".
"זה היה עדיין אירוע מינורי כי הפוליטיקאים והתקשורת עוד לא היו מעורבים כל כך, וזה התפוצץ בפרשת אזריה", חזות אומר, "ואת התוצאות הסופיות קיבלנו בפרשת שדה תימן – ששם הדיון הוא כבר לא על המחלוקת אם החייל אשם או לא בזה שעשה משהו למחבל מנוטרל, אלא על עצם העובדה שמעיזים בכלל לחקור חיילים שנחשדים בפשע שהוא מאוד חמור – והפעם מי שצילם את הווידיאו זה הם עצמם! ועצם החקירה הופכת להיות לא לגיטימית, ומי שמעז לפתוח בה מוכרז כסוג של בוגד או משת"פ עם האויב. וזה גם הופך לגיטימי שפוליטיקאים מתפרצים לבסיס של צה"ל ומשלהבים את ההמון לנסות להיכנס בכוח ולשחרר את העצורים".
חזות טוען שהגענו לתחנה הסופית – בינתיים – של הפיכת הצבא לסוגיה פוליטית באירוע לוחמי יחידת המסתערבים (ימ"ס) של משמר הגבול מלפני שלושה חודשים – לא שמעתם עליו? זאת בדיוק הנקודה; במקרה ההוא התפרסם סרטון המחשיד שלושה לוחמי ימ"ס בירי למוות בשני מבוקשים, שיצאו ממבנה לא חמושים והרימו ידיים, "ואם בעבר דבר כזה היה מעורר דיון נוקב בחברה הישראלית והייתה נפתחת חקירה מעמיקה, פה קודם כל הגופים החוקרים – מצ"ח ומח"ש – רבים ביניהם כי אף גוף לא מעוניין לחקור את זה בכלל", חזות אומר. "אין דיון ציבורי, הוא מיד מושתק. אז אם זה בסדר להוציא להורג מחבל מנוטרל, זה גם בסדר לעשות מעשה סדום במחבל נוח'בה, ואם זה בסדר - מה יהיה השלב הבא? זה בסדר לאנוס? לערוף ראשים? לרצוח תינוקות? אנחנו נהפוך להיות כמותם, ואיפה זה ייעצר? שמעתי ישראלים שאומרים שלא אכפת להם גם אם יתברר שאכן חיילים ביצעו מעשה סדום. אם זה המצב, אז בעיניי, חמאס ניצח. אנחנו מתמודדים עם טרור, מלחמות, 7 באוקטובר - האיום מעולם לא היה שהם יצליחו לנצח אותנו. האיום על החברה הישראלית הוא השחתה מוסרית, וחמאס ינצח אותנו כשאנחנו נהיה כמותם. כשאנחנו יוצאים לרחובות ומחלקים בקלאוות כי הרגנו רוצח בכיר בחמאס, או מתעלמים מהעובדה שחייל לוקח את החוק לידיים, אנחנו הופכים להיות כמותם. וזה כבר לא מדרון חלקלק, זו צניחה חופשית".
× × ×
פרשת אלאור אזריה, מסכימים כמעט כל המרואיינים, גררה את ישראל לתהום מוסרית ופוליטית שבה היא מדשדשת מאז. קודם כל נתניהו – שהתהפך וחזר בו מהגינוי הראשוני, "כבר באותו שבוע ראיתי אצלו סדקים, 'בוא נעצור את זה, בוא נדבר עם המשפחה' – ואז הוא יוצא ומחבק את המשפחה, ואני נשאר הפוליטיקאי שמגן על הצבא", יעלון נזכר.
גם איזנקוט ספג פגיעה ישירה כשבחר להיצמד לערכי ונורמות צה"ל, "התחיל שם בום תקשורתי, ואחרי שבאותו יום נתניהו ושר הביטחון יצאו ואמרו: 'אירוע חמור' וכו' – הדרג הפוליטי זיהה מגמה ציבורית חזקה שתומכת במעשה, ולמחרת, אחרי זמן עם יועצים והמשפחה, נתניהו מתהפך. ושרי הליכוד כולם למעט יעלון ושטיייניץ נשלחו להשתלח בצה"ל וברמטכ"ל, ואחרי שנים אחד מיועציו אפילו התגאה ש'הפכו את האירוע הזה על הרמטכ"ל".
עד מהרה ניצבו איזנקוט, יעלון וגם שטייניץ מצידו שומר הנורמות הצה"ליות של המתרס, כשכל השאר מחבקים את משפחת אזריה והסלוגן המטלטל "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" משתגר בהצלחה מאגפי הימין הקיצוני לתוך הספֵרה הציבורית. "אני שומע מפוליטיקאים 'איך צה"ל מפקיר את החייל הגיבור', ואני עולה על הפודיום בכנסת ואומר: 'רבותיי, היה תחקיר, זה לא חייל גיבור, זה חייל שסרח'", אומר יעלון.
לא עזר לו. אזריה הפך ליקיר מחנה הימין, אבל לא רק. "אתוס הכנופיה נע לעבר המרכז", כמו שמזהה פרופ' יגיל לוי, "ונשברו בשיח הציבורי המחסום נגד הבושה להפעיל אלימות או להסוות אותה, וגם החסם נגד הפעלת נקם".
הצבא נותר נטול מענה מול הסחף החיצוני הזה, בעיקר כי לאורך שנים צה"ל דאג – כפי שלוי וגם הפרופסור וחוקר ההיסטוריה של עם ישראל דני גוטוויין יודעים לומר – להסליל חיילים מסוימים לתפקידי שיטור בשטחים, ואחרים לתפקידים אליטיסטיים ביחידות מודיעין עיליות. כמעט אין צורך להסביר באילו אוכלוסיות שונות ומובחנות מדובר.
"ברגע שהצבא השעין את צבא השיטור על הסללה של קבוצות לאומניות ומוחלשות לתפקידי שיטור, הוא הניח תשתית להתנהגות שתתקומם נגד ערכי הצבא, ובוודאי תראה בריסון ובהעמדה לדין סוג של בגידה", לוי מסביר. "פרשת אזריה הייתה טריגר לתחושה של לוחמי הצווארון הכחול שהם מקריבים, בעוד המעמד הבינוני-חילוני 'מתקמבן' ליחידות הטכנולוגיות. אז הם מקופחים בתשואה שהם מפיקים מהשירות הצבאי, מוקרבים במשימות אפורות שלא זוכות להכרה חברתית, ולמרות זאת נבגדים ומופקרים בידי האליטות הוותיקות".
אפשר לנסח את זה גם בדרך פשוטה יותר: "אחד ההורים לחיילים ביחידה של אלאור אזריה הגדיר את הילדים שלהם כ'עובדי הקבלן של צה"ל', כלומר שהמיון לצה"ל הוא מעמדי", גוטוויין אומר, "ולכן ציבור רחב של ישראלים חש שהוא חייב להגן על אלאור אזריה, למרות שאני מניח שההכרה המוסרית שלהם הבינה שמשהו שם לא ראוי, כי המקרה חשף שסע מעמדי מדמם בתוך החברה הישראלית".
אבל איזנקוט לא בהכרח מסכים עם הקביעה החלוקתית הזו. "היה קל להגיד 'הנער מרמלה, הורים מזרחים', וזה שטויות במיץ עגבניות, לי אי אפשר לומר את זה", הוא פוסק. "גם אם הוא היה לייבוביץ' מכפר שמריהו, העמדות שלי בפרשה היו זהות. עובדתית מי שהציפו את האירוע היו המג"ד דוד שפירא והמח"ט גיא חזות, שראויים לכל שבח".
יעלון, שר הביטחון דאז: אני שומע מפוליטיקאים 'איך צה"ל מפקיר את החייל הגיבור', ואני עולה על הפודיום בכנסת ואומר: 'רבותיי, היה תחקיר, זה לא חייל גיבור, זה חייל שסרח'"
גוטוויין ולוי יטענו שזה בדיוק הסיפור – שאזריה לא יכול היה להיות לייבוביץ' מטבע מערכת הסינון והמיון הצה"לית – ויותר מזה: שקשה ללייבוביצ'ים, באשר הם, להבין את מה שעובר על אזריה, כי עד שלא הייתם בנעליו המטפוריות – כלומר במשימת שיטור מאוימת באזור עוין – אין לכם את הכלים הבסיסיים לפענח או לשפוט שום דבר.
"כשאתה שולח אנשים למשימות מורכבות כאלה תחת סכנת חיים, הם במצב מורכב שמבחן האדם הסביר לא חל עליהם, כי הם לא במצב של האדם הסביר", אומר תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר, לשעבר מפקד חטיבת גולני ואוגדת עזה, שיצא בעבר להגנת אזריה.
אם תשאלו את תמיר, כל הפרשה יכולה וצריכה הייתה להיחסך אם רק היו נוהגים באזריה כפי שצריך היה לנהוג, כלומר לא להעביר אותו לחקירת מצ"ח ולהסתפק בהעמדה לדין משמעתי ולא פלילי. "כשחייל עושה משהו בניגוד לערכי צה"ל יש לך אלף כלים להעניש אותו: תשפוט אותו, תוריד בדרגה, תן לו 54 ימי מחבוש, תוציא אותו אחר כך להיות נהג בוס. אבל להשתמש בכלי הפלילי, לטעון שהוא פושע פלילי, זו הפקרה של החיילים. למה? מפני שהכללים של הדין הפלילי נועדו למצב של אנשים במצב חיים נורמלי, והתנאים שבהם הוא פעל זה עולם שונה לגמרי. ברגע שעצרת אותו עם אזיקים, הפכת אותו לרוצח במקום שהמפקדים שלו ייקחו אחריות".
מה זה אומר לקחת אחריות במקרה כזה?
"להבין שכשאתה שולח אנשים למשימות מורכבות שיש בהן מחבלים מתאבדים, יהיו כאלה שיפעלו מתוך לחץ, חוסר מחשבה וערכים לקויים. ולמרות שהם יפעלו לא נכון, הם צריכים לדעת שאם הם לא פשעו, הם יקבלו גיבוי".
הסיבה שהוא הועבר לחקירת מצ"ח הייתה שירה באדם מנוטרל בדם קר. זה פשע.
"הוא פעל נגד אויב לא חף מפשע - מדובר במחבל - תוך כדי סיטואציה מבצעית שבה חייל מושפע ממלא דברים. אז בערכי צה"ל, אני מצפה שחייל יהיה יותר קר רוח ויפעל לפי הפקודות, אבל אם אני הייתי שולף אקדח ברחוב ויורה במישהו, כל הרחוב היה קופץ עליי. עכשיו תסתכל טוב על הווידיאו מחברון ותראה: מכל המפקדים סביבו, אין אחד שקופץ עליו, לוקח לו את הנשק ואומר לו: ‘מה אתה עושה, קיבינימט’. כי כולם נמצאים במצב של סטרס, כמה דקות אחרי ניסיון פיגוע, כולל נפגעים וירי באזור, ולכן זו סיטואציה שזר לא יבין אותה. לכן יש דין משמעתי צבאי וכלים פיקודיים. וזה מה שאיזנקוט, בחוסר הבנתו העמוקה את המקצוע הצבאי, לא עשה. תגיד: לא פעלת לפי הערכים שלנו, אבל זה בתוך המערכת שלי. האם אתה רוצח? לא. וברגע שעצרו אותו עם אזיקים, הוא הפך לרוצח".
× × ×
מה קרה לנו מאז אלאור אזריה? קרה שדה תימן, למשל. קרה ירי בחטופים ישראלים בעזה שהניפו סדין לבן. "אם אין חוקים ויורים בכל מה שזז, ואם אתה לא מאפשר לאויב להיכנע, בסוף אתה משלם על זה מחירים", יעלון אומר. "אני קושר את זה גם לאירועים כמו הירי בעו"ד יובל קסטלמן ז"ל, אזרח שנסע לעבודה בירושלים, שמע יריות, הבין שיש פיגוע, עצר באומץ לב את הרכב, זיהה את המחבל וירה בו, ואז זיהה בזווית העין חיילי מילואים, הרים ידיים וצעק: ‘אני יהודי’, ועדיין ירו בו. וכמובן אירוע החטופים שנמלטו, הניפו סדין לבן כדגל, ואף על פי כן ירו בהם".
כלומר שהוראות הפתיחה באש הצה"ליות אולי נותרו על כנן, אבל הנורמות והפוליטיקה סביבן הפכו אותן מעמוד שדרה ערכי להמלצה כללית בלבד, לחלוטין לא מחייבת. "לפני עשר שנים זה היה מבודד, היום יש אלאור אזריה כל יום בשטחים, זה מגיע לעמודים 3 ו-5 בעיתונים וזהו", אומר גוטוויין. "הנרמול - זה מה שקרה בעשר השנים האלה".
והפופוליזם הפוליטי הוא הקרחון שעליו מתרסק כיום עמוד השדרה הערכי של צה"ל, כשאזריה היה רק הפגיעה הראשונה. "אני עדיין עומד מאחורי דבריי אז, שזה אתוס של כנופיה ושל ראש ממשלה שבורח מאחריותו כראשון בין שווים במפקדה העליונה של צה"ל בגלל פופוליזם", איזנקוט אומר. משפחת אזריה עצמה יצאה מצולקת מאוד מהפרשה – האב צ'רלי לקה, כאמור, באירוע מוחי, דודו של אזריה עבר אירוע לבבי, אזריה עצמו יצא במיזם גיוס המונים לפרסום ספר שיגולל את סיפורו, שמעולם לא פורסם – אבל גם ישראל, נדמה, נכנסה לסחרור שממנו טרם יצאה. "הייתה כאן העברת מקל – מ'גורל ישראל תלוי בכוחה וצדקתה' של בן-גוריון, לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כבוד וכוח. זו כניעה של הפוליטיקאים לרוח פופוליסטית קצרת טווח שפגעה בצה"ל. והיום צבי סוכות, שהשתמט משירות, מוביל דיונים על שינוי רוח צה"ל", איזנקוט מאבחן.
"אפילו בקיבוץ שלי באו אליי אנשים בארבע עיניים ושאלו אותי: 'בוא'נה, אתם לא חושבים שקצת הגזמתם? כולה ירה במחבל'", חזות מספר. "מה זה קשור בכלל? הלוואי שהמחבל הזה היה מת מששת הכדורים הראשונים שירו בו. אבל ברגע שנוטרל ולא מת ולא היווה סכנה, זה מה שמבדיל ביני לבין האויבים שלי: הם יעשו בי לינץ' או ישימו לי כדור בראש, ואנחנו לא".
או שכן. אם תשאלו את צ'יקו תמיר, צבא לא יכול או אמור להתנהל תחת "משפטיזציה מוחלטת של המלחמה, עם תפיסות משפטיות שבסוף המהות שלהן היא אי-פגיעה באזרחים. לנו יש אוכלוסייה שלמה – בעיקר הדתיים הלאומיים, שהם רוב מפקדי השדה, והתפיסה הערכית הבסיסית שלהם היא שביטחון חיילינו קודם לאזרחי האויב. אני גדלתי בפנימייה צבאית ובבית הספר הריאלי על ההתעלות הערכית שלנו, ועל העובדה שאנחנו מסכנים את עצמנו ואת החיילים שלנו כדי לא לפגוע באזרחים ערבים שהשתמשו בהם כמגן אנושי. היום אני מצטער על זה. התבגרתי והבנתי שזה מוסר עקום. החיים של לוחמים חשובים יותר מחיי אזרחי האויב שמשתפים איתו פעולה או נותנים לו מחסה".
תא"ל במיל' גיא חזות, שפיקד על חטיבת כפיר והשעה את אזריה מפעילות: "אם זה בסדר להוציא להורג מחבל מנוטרל, זה גם בסדר לעשות מעשה סדום במחבל נוח'בה? ואם זה בסדר - מה יהיה השלב הבא? זה בסדר לאנוס? לערוף ראשים? לרצוח תינוקות? אנחנו נהפוך להיות כמותם ואיפה זה ייעצר?"
ערכי צה"ל, לטענת תמיר, היו ונותרו דבקות במשימה לאור המטרה, ואז שמירה על חיי החיילים. "ובמשך שנים צמח לנו ערך סמוי באזורים הליברליים והאזרחיים, שאכלו את הראש לצה"ל, עם משפטנים שהצדיקו את זה בכל מיני דרכים, ודור שלם התבלבל בערכים - וגם אני, לצערי, הייתי חלק מזה".
קל לראות איך, ככלות עשור, השסע הגדול ששירטטה פרשת אזריה - שסע ערכי ותפיסתי אבל גם חברתי, מעמדי ופוליטי - הוא עדיין, וביתר שאת, חוצה ישראל. כל מי שהתראיינו לכתבה הזו עשו זאת באותם חרון, כאב וקולניות שאיפיינו את הדיון בזמן אמיתי. הפצע לא רק שלא הגליד, אלא העמיק ומוסיף לדמם, וערכיו ודמותו של צה"ל - ובעקבותיהם אלו של החברה הישראלית - עדיין נתונים במאבק כוחות אדיר.
"מעבר לפרשת אזריה ופרשת שדה תימן, האירוע של 7 באוקטובר מטלטל ומזעזע את כולנו ומחמם את הדם של כולנו, גם שלי", חזות מודה. "אבל זו הסכנה הגדולה; הרי נקמה זה רגש טבעי. אז מדינת ישראל הכריזה מלחמה על חמאס עם אמירה מאוד ברורה – שנשמיד אותם – וזה עדיין לא אומר שבמלחמה הזאת הכל לגיטימי. אני לא אומר את זה כי אני חושש מהקהילה הבינלאומית, או שיאשימו אותי בפשעי מלחמה, זה לא מעניין. אני אומר את זה כדי לשמור עלינו; שלא נהפוך למפלצות אדם כמותם".
יעלון מזכיר את "על זאת", שירו של נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בנובמבר 48' ושבן-גוריון הורה להפיץ בקרב חיילי צה"ל. השיר עוסק במוסר הלחימה הצבאי הראוי, ובאחד מבתיו נכתב: "כִּי בָּנִים וּבָנוֹת, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם, / מִי בְּפֹעַל / וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה, / נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל 'הֶכְרֵחַ' וּ'נָקָם' / לִתְחוּמָם שֶׁל פּּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה".
יעלון מספר שגם הוא, בשעתו, הורה להכין מהשיר כרזה ולהפיץ אותו ללשכות מפקדים. כרגע יעלון איננו עוד בצבא או בפוליטיקה, וההמנון הצבאי הגדול האחרון שנרשם היה "חרבו דרבו" של נס וסטילה. הכל, כרגיל כאן, מתנקז איכשהו לבחירות שכולנו עושים, ונתבקש לעשות בהמשך.
