וואו, תראו את נתניהו! תראו את הצ'רצ'יל שלנו! את האריה השואג שלידו כי מישהו צייר אותו שם! יודעים מה? אני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליו – כלומר, אני עדיין חושב שהוא לא בסדר ו-7 באוקטובר וכל זה, אבל תראו אותו עכשיו! אז אני לוקח בחזרה את כל מה שחשבתי עליו – ולמרות שאני עדיין חושב עליו בדיוק אותם דברים, תראו אותו עכשיו!
זה מה שאנשים מסוימים אומרים וכותבים כרגע. לאנשים אלה אני קורא, בשתי מילים, אברי גלעד – בחור שאני מחבב בסך הכל, אבל אדם עם עמוד שדרה עשוי חול רך ודעות שמספרן כגרגריו – והוא ממש לא לבד; עוד אנשים כתבו בשבועיים האחרונים דברים דומים, כאילו המלחמה מול איראן לא רק מחקה לנתניהו, פחות או יותר, את כל מה שקדם לה, אלא גם מחקה לנו את הזיכרון בשיטת עט הפלא של "גברים בשחור"; לחיצה אחת – בכיוון איראן במקרה זה – והזיכרון שלנו מתאפס ומתחיל מחדש.
כאילו המלחמה מול איראן (השנייה בשמונה חודשים. חכו לשלישית, ההיא שבאמת תהיה לדורי דורות. עד הרביעית) היא שנת אפס, ומרגע זה מתחילה מחדש ספירת היהודים או לפחות ספירת נתניהו.
ותראו את נתניהו.
תסתכלו עליו טוב, ותראו שם בדיוק את הנתניהו שראיתם עד עכשיו; ההוא שלנצח, תמיד, בכל זמן ותנאי, יעשה מה שטוב לנתניהו, וכמו כל תרנגולת עיוורת שמוצאת גרגיר, יכול לקרות, פעם-פעמיים בשנתיים, שהדבר הזה יחפוף את מה שטוב לישראל.
זו, אגב, לא אחת הפעמים האלה, כי לא טוב לישראל. תאמינו לי, אני חי פה בשבועיים האחרונים ולא טוב לי בכלל. לא טוב לאף אחד סביבי. לא טוב לילדים. לא טוב למשק. לא טוב לבעלי עסקים, אמהות, מילואימניקים, אנשים בלי מרחבים מוגנים, אנשים שנפצעו או שביתם התפורר, אנשים עם איזשהן תוכניות בכלל, בני אדם שמעוניינים פשוט לחיות; המלחמה הזו טובה מאוד לנתניהו בשנת בחירות, וזו הסיבה העיקרית לצאת אליה עכשיו, בול עכשיו, במלאת התאריך הלא עגול של שמונה חודשים לסיבוב הקודם שבו ראיתם את נתניהו עומד מול המצלמות ומכריז שהשגנו "הישג היסטורי וניצחון שיעמוד לדורות".
אז תראו את נתניהו עכשיו.
תראו את האיש שהיה ראש ממשלה ב-7 באוקטובר, מעולם לא לקח אחריות – ולו מיניסטריאלית, פיקודית, אפילו רגשית – לטבח הבלתי נתפס, ולעולם לא יקים שום ועדת חקירה ממלכתית כי אין מה לחקור: הוא לא אשם – ואף פעם, בשום תנאי, לא יציע בדל התנצלות, השתתפות, רמז, טיק בפנים, להכרה כלשהי בכאבם ואובדנם של מיליוני ישראלים.
תראו את נתניהו.
האיש שהצליח להפוך את ישראל למדינה שאינה קיימת יותר כמדינה מתפקדת, אלא רק כצבא מתפקד – אולי בכלל רק כחיל אוויר מתפקד. מערכת החינוך קורסת ממחסור במורים תחת שר שאין לו מושג; מערכת בריאות מדממת רופאים ותורים; משרד החוץ מורכב כרגע מנועה תשבי; תחבורה הוא משהו שהשרה הממונה נתקלת בו רק בנסיעה מהבית לנתב"ג ובחזרה; ביטחון הפנים, בניהולו של עבריין מורשע, הוא הביטחון שמישהו, מתישהו, ידקור אתכם בפנים. שר האוצר שודד לאור היום 5 מיליארד שקל מכספנו כדי לשחד מוסדות תורניים וחרדיים. והשגרה היא שגרת השבתת החיים ואפסונם לזמן בלתי מוגבל מדי כמה חודשים.
לנתניהו לא אכפת משום דבר מזה. לא משלומה של ישראל, לא משלום תושביה – הם, כידוע, משעממים אותו – ותראו אותו; הוא הצליח להגיע למצב בלתי נתפס שבו הביס את האבולוציה עצמה! כי אם דרווין אמר "הישרדות המתאימים ביותר", נתניהו אמר ועשה להפך: הישרדות הבלתי מתאימים ביותר – יואב קיש, מירי רגב, עידית סילמן, איתמר בן גביר, ואנחנו עוד מדברים על החומרים האנושיים העיליים של הממשלה, כן? בואו לא נזכיר את ניסים ואטורי ודוד ביטן ושלמה קרעי, אנשים שמתאימים לקריירה בשירות הציבורי כמו שאני מתאים לאליפות העולם בדחיקת משקולות, ועדיין – הם שורדים ומשגשגים וממילא לא מאמינים בדרווין כי הם מאמינים באלוהים הפרטי שאליו הם מתפללים: נתניהו.
אבל תראו את נתניהו! האיש שבז לכם – ולכולנו – בכל לבו, האיש שבנו מתפלל בכיוון בירת ישראל מיאמי, והאיש שהלשכה שלו עושה עסקים עם קטאר בזמן מלחמה בידיעתו או שלא בידיעתו – תחליטו לבד מה גרוע יותר – אבל רק תראו אותו עכשיו! כפיר בן ליש. שחל בן אריה. גור בן לביא. שקרן פתולוגי בן היסטוריון כושל.
רק תראו אותו.
גם בעיתון הזה היו מי שכתבו ש"אולי נתניהו צדק" – וכמובן שהוא צדק; כשאתה רואה רק שחורות ברציפות מאז 1984, וגם עושה את זה במזרח התיכון, וגם לא מציע לעולם בדל תקווה או יוזמה או תוכנית אופרטיבית, בסוף, מתישהו, תצא צודק. יהיו מלחמות. יהיו סכסוכים מדממים, יהיו טרור וטילים. אתה תעשה כלום בניסיון לפתור אותם – אבל תעשה המון במאמץ ללבות ולממן אותם – ותצא צודק. תמיד תוכל להגיד "אמרתי לכם" לגבי הדבר היחיד שאמרת, וחזרת ואמרת, מאז שהגעת לחיינו: שיהיה לנו רע, ועוד יותר רע.
הנה, כבר בפברואר 1993 נתניהו כתב במאמר ל"ידיעות אחרונות" ש"עד 1999 תייצר איראן את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה... ויעדה הראשון – ישראל".
אז כן, נתניהו צדק. בדיוק כמו שעון מקולקל פעמיים ביממה.
השאלה היא כמה עיוורים מבחירה אתם יכולים להיות כדי לחשוב שאתם מסתכלים עכשיו על נתניהו חדש, תוך שרגליכם מדשדשות בהריסות מה שהיה פעם מדינה מתפקדת, בשברי מה שהיה פעם ציבור ישראלי עם לפחות בדל סולידריות, ברסיסי מה שהיה פעם שלטון ובו אינדיבידואלים חושבים שאינם דוברי עילגית שוטפת ותפקידם אינו מצטמצם להערצה משורבבת-לשון של מי שמינה אותם.
ואני שומע אתכם שם מאחורה מבקשים שאני אסתום כבר, כי אלה "ימים של גדולה" וכי המזרח התיכון עומד להשתנות מהיסוד, וכי אנחנו ניצבים בפתחו של עידן שבו ישראל תגיף את כל אויביה ולא את דלתות ממ"דיה, ואני אומר לכם – ומוכן לשים איתכם כסף על זה, תנקבו בסכום – רק דבר אחד:
לא. כי תראו את נתניהו.
אותו אחד. האיש שמעולם לא עבד בשום דבר זולת להישאר בעבודה. להישאר בשלטון. להיאחז, ברמה חולנית, בג'וב שאין לו שום עניין לעשות במסגרתו שום דבר זולת מאמץ סיזיפי אדיר להישאר בו. תראו את נתניהו, האיש שכל חייו ועבודת חייו הם לא יותר מקמפיין מתמשך, וגילה עכשיו, באיחור אבל מוטב מאוחר, אני מניח, שמלחמה היא קמפיין אפקטיבי יותר מכל תשדיר.
האיש שתכף יגיד לכם שמלחמה עכשיו אז בואו נדחה או נקדים את הבחירות. האיש שתכף יגיד לכם שמדובר בתבוסה היסטורית של יריבינו למרות שהם ושיגוריהם עדיין שם. האיש שתכף יעמוד מול המצלמות כדי לשאת עוד נאום בחירות במסווה של מסיבת עיתונאים, ולעולם לא יתיישב מול עיתונאי ישראלי ויענה לשאלות.
תסתכלו על נתניהו עכשיו, ותראו את נתניהו של כל זמן קודם. אתם יכולים להצביע לו ולקבל אותו – ואת ארבע השנים האחרונות שלו כאן – שוב. ולהרגיש שניצחתם את האויב וגם דפקתם את האויב מבפנים.
ורק לזכור להיכנס למרחב המוגן – ולצאת מהמשך חייכם – בשקט ולא בריצה, בכל פעם שתישמע האזעקה.
