"כל כבאי סוחב איתו אירוע שהוא לא שוכח", אומר אביב חדד ממושב הנהג של רכב הכיבוי מסוג סער הנוסע בכבדות המתבקשת ממכונה במשקל 15 טון, כחמישית מהם מים. אנחנו על כביש 90 בין קריית-שמונה למטולה וזה אמצע השבוע השני למלחמה. הכבישים ריקים כמעט לגמרי, מלבד עוד ועוד ציוד צבאי כבד העושה דרכו לגבול. כמה רגעים קודם היו מעלינו שלושה יירוטים שהותירו שלושה עננים קטנים שעוד רגע יתפוגגו.
"בקיץ כל יירוט כזה מעל שטח פתוח הוא כמעט בטוח שריפת ענק", אומר חדד, "אבל עכשיו סוף החורף והכל עוד ירוק ולח. גם אם יש נפילות של שברי טילים או מיירטים האש כמעט ולא מתפשטת. לפעמים היא פשוט נכבית לבד". הנה עוד סיבה לאהוב את האביב.
2 צפייה בגלריה
מימין: לירן גרינברג, משה פחימה, דרור בוחניק, אליאס ג'ובראן ואור קוואז. "מאיפה שאנשים בורחים – לשם אנחנו רצים"
(אפי שריר)
קריאה בקשר שולחת אותנו לבדוק דיווח על עשן המיתמר מהשדות ליד בית הלל. אני נדרך לקראת משימת הכיבוי הראשונה שלי, אבל מדובר בעננת אבק שהעלה טרקטור. "מזג האוויר לטובתנו", מסכם חדד, 41, ממושב שעל בדרום רמת הגולן ומפקד צוות הכיבוי המונה מלבדו את ג'אד עמאשה מבית הלל, 24, שיושב לצידו. אני משחק אותה קול במושב האחורי כאילו מה זה בשבילי לנסוע באוטו מכבי אש, אבל הילד שבתוכי צוהל.
מזג האוויר בהחלט לטובתנו הפעם. בינתיים לפחות. השריפות שהשתוללו במהלך מלחמת חרבות ברזל (שהיו גם שנות בצורת ויובש) כילו כ-230 אלף דונם של שטחים פתוחים, יערות, מטעים ושדות בצפון. בכל הצפון עוד אפשר לראות את העצים השרופים, השחורים, עומדים מתים וזקופים. אבל עכשיו הם כבר טובלים במרבדים ירוקים.
קריאה נוספת בקשר ואנחנו נוסעים לערוך סיבוב ביקורת בכפר יובל, שם ספג בית פגיעה ישירה מרקטה שנורתה מלבנון לפני כמה ימים. לא היו נפגעים. החורים שנפערו בקירות ובגג כבר כוסו והדלתות נחסמו בקרשים, אבל הנזק עדיין ניכר. זו לא הפעם הראשונה של כפר יובל לחטוף. בינואר 2024 פגע טיל נ"ט של חיזבאללה בבית משפחת איילון במושב. ברק איילון ואימו מירה נהרגו. האב אליהו נפצע. אפשר ממש לראות מאיפה נורה לכאן הטיל.
לבנון אמנם הצטרפה למלחמה באיחור יחסי, אבל מאז שיגר חיזבאללה יותר מכפול ממספר הטילים ששיגרה איראן. נכון שאין מה להשוות מבחינת פוטנציאל הנזק, אבל מצד שני – לטילים מלבנון (בטח פה בצפון) יש הרבה פחות זמן התרעה, אם בכלל. "בהתחלה קיוויתי שבשונה מהמלחמה הקודמת, שבה היינו בפעילות בלתי פוסקת, הפעם לא נהיה במוקד", אומר לי טפסר משנה נתן בנשימול, מפקד תחנת הכיבוי קריית-שמונה, "אבל התבדיתי".
הצוות סורק את סביבות הבית, מעדכן בקשר שהכל כשורה, ואנחנו מטפסים בחזרה לרכב הכיבוי ומתחילים לחזור לתחנה.
למה רציתם להיות כבאים, או לוחמי אש?
"אדרנלין גבוה, תחושת שליחות, גיוון", אומר עמאשה, "כל יום משהו אחר". "תמיד נמשכתי לחירום, לביטחון. רציתי להיות במקום שבו צריכים אותי", אומר חדד. "זו עבודה עם טווח טעות קטן מאוד, לכל אקט שלך יש השלכות על רכוש וחיים של אנשים".
אני אוהב את המילה כבאי. כך קראו לכבאים עד אסון השריפה הכרמל ב-2010, שגבתה את חייהם של 44 אנשים ומיליוני עצים. לאחר האסון הוחלט לשנות את השם ללוחמי אש, גם כדי לשדרג את המעמד הציבורי של שירות הכבאות וגם כדי לענות על צורך מגדרי. נשים התחילו להתגייס לשירותי הכבאות וההצלה בתפקידים קרביים ועלתה השאלה: איך נקרא להן? הרי המילה "כבאית" כבר תפוסה. הלכו על הפתרון האמריקאי – שם שינו מ-Fireman ל-FireFighter.
היום יש כ-25 נשים בתפקידים קרביים בשירות הכבאות, מתוכן אחת בתחנת קריית-שמונה, מתוך סך של כ-2,400 לוחמי אש בישראל – אחד על כ-4,200 תושבים. מספר נמוך, כמעט מחפיר. בעולם היחס הוא כבאי אחד לאלף תושבים.
כמו חיילים קרביים, גם לוחמי האש עוברים עיבוד אחרי אירועים קשים. אחד מהם מספר לי שנותנים להם משקפי מציאות מדומה והנה הם, שוכבים על החוף בתאילנד לכמה שעות בשבוע
כ-400 לוחמי אש מחזיקים את כל מרחב הצפון. מאחר שהם עובדים במשמרות של 24 שעות, בכל רגע נתון יש רק כשליש מהמספר הזה בשטח. השמיכה קצרה והאנשים מרוטים. לפי מפקד המרחב, טפסר יאיר אלקיים, הוא במינוס של כעשרה עד 15 אחוזים במצבת העובדים. להבדיל מהמשטרה – שם יש אלפי תקנים שלא מצליחים להתמלא – במערך הכבאות יש מאות מתמודדים על כל תקן (משלמים טוב יותר מבמשטרה), אבל המדינה לא נותנת תקנים.
רגוע, לא רגוע, רגוע
כמה שעות קודם, בתחנת הכיבוי בחצור הגלילית, אני פוגש את דרור בוחניק, מפקד משמרת ג'. 24 השעות שלו רק התחילו. איך שאני רואה אותו יש לי תחושה שנסתדר. גבר חסון בן 51, 27 שנים בכבאות. מה שלומך הבוקר, אני שואל. "רגוע, לא רגוע, רגוע, לא רגוע – ככה כל הזמן", עונה בוחניק. "אתה רעב? הגעת בדיוק לארוחת בוקר". מה אוכלים לוחמי אש לארוחת בוקר? בגט עם שניצל. "אנחנו עוברים מאפס למאה בשנייה אחת", כך בוחניק, "ולא תמיד יש זמן לאכול, אז אוכלים מתי שיש זמן". ואכן, נראה שלוחמי האש מאוד אוהבים לנשנש, בכל הזדמנות שיש.
בוחניק לוקח דף ומשרטט את המבנה ההיררכי של המרחב (צפון), המחוז (גליל-גולן) התחנה (חצור הגלילית) והמשמרת. בראש העמודה האחרונה הוא מסמן עיגול: "ויש את דרור, מפקד המשמרת, שזה אני". הוא מוביל אותי אל לוח המודעות: "פה רואים את דרגות החומרה של אירועים, מ-1 עד 4. 1 זה אירועים קלים, כמו ריח חריף מדירה, חילוץ בעל חיים וכדומה. דרגת החומרה עולה ו"פה", שם בוחניק אצבע על דרגה 4, "כל הקטסטרופות שאתה יכול לדמיין". אני מתקרב ומגלה רשימה קולנועית למדי: אסון רכבות, שריפה בבית אבות, לכודים בקניון, התרסקות מטוס באזור מיושב, תאונת שרשרת מרובת נפגעים במנהרה ארוכה, דליפת חומר מסוכן בנמל תעופה, אוניה נשרפת בלב ים. "בסוף אנחנו מגיעים למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם", אומר בוחניק. "לא מד"א ולא המשטרה. מאיפה שאנשים בורחים – לשם אנחנו רצים".
אני מקבל סיבוב בין רכבי הכיבוי, מהקל אל הכבד – "סער" לתגובה ראשונית, "אשד", הגדול יותר שיכול לסחוב 12 אלף ליטר מים, "וולקן" לטיפול בחומרים מסוכנים, "סלע", רכב הפיקוד והשליטה של מפקדי המשמרות.
בחניון יש גם טרקטורון כיבוי מיוחד שמיועד לתגובה מיידית, ועליו מיכל עם כשלושה קוב מים. כמאה טרקטורונים כאלה נרכשו עבור המרחב, חולקו לצוותים בישובים וזכו לשם הלא מוגזם בכלל "מרכבות האש".
"בוא", אומר בוחניק, "נצא לסיבוב". אנחנו עולים על רכב הפיקוד ויוצאים לבחון זירת נפילה בחצור הגלילית. חלק מטיל או ממיירט נפל בחצר בין שני בתים פרטיים, פער בור והותיר הרס רב; גרם מדרגות מברזל מעוקם לגמרי, בלוני גז נזרקו ממקומם ואחד מהם התחיל לדלוף, מזגנים זרוקים על האדמה מקומטים כאילו היו חתיכות נייר, מקרר שעומד על ראשו. החלונות נעקרו, הרצפה מלאה זכוכיות, הגג מחורר. הבית השכן לא נראה הרבה יותר טוב. "אחד ההבדלים בין המלחמה עכשיו למלחמה הקודמת", אומר בוחניק, "הוא שבחרבות ברזל לא היו תושבים בבתים. יכולנו להיות זהירים, לקחת את הזמן, לעבוד מול הצבא ולחכות עד שהאירוע יסתיים. עכשיו כולם בבתים וכל קריאה היא פוטנציאל לסכנת חיים. אנחנו יוצאים אליה גם אם זה באמצע אזעקה".
מה אתה יודע היום על אש שלא ידעת לפני 27 שנה?
"אוי", נאנח בוחניק. "זו סוגיה שמשפיעה עלי בדברים הכי קטנים. ראיתי אנשים שאיבדו את הכל. בית שנשרף לא נשאר בו כלום, והייתי במאות בתים כאלה. זה לא רק הרכוש, זה בעיקר זכרונות. דברים בעלי ערך רגשי שנשרפו. ההשגחה ותשומת הלב שאני נותן לאש היא פי מאה יותר מכל אחד אחר. בתים יכולים להישרף מהדבר הכי קטן: נרות שבת, פלטה חשמלית, תנור, מטען של טאבלט – ראיתי כבר הכל".
"אנשים לא מודעים ולא מבינים את הכוח המטורף של האש", אומר בוחניק, "הזלזול שלהם אטומי. כשאני רואה תנור דולק אני מכבה אותו. כשאשתי מדליקה נרות שבת, אני מעביר אותם רחוק מכל וילון או חלון, ובלילה אני שם אותם בכיור – זה המקום הכי מוגן. אלה חרדות של לוחם אש שמבין מה יכול לקרות, שראה ילדים שנהרגו בשריפה". הוא משתתק לרגע ארוך, כנראה זיכרון ישן צף ועלה.
בוחניק עושה רושם של אדם חסון, פיזית ונפשית. יחד עם זאת, אחוזי הפוסט-טראומה בקרב לוחמי אש, בישראל ובעולם, שחלקם נחשפים למראות נוראים במסגרת העבודה, גבוהים מאוד. לפי מחקר שנעשה בישראל לפני כעשור, כרבע מלוחמי האש סובלים מפוסט-טראומה. אפשר לשער שהמצב לא השתפר מאז. אולי להיפך. בשנתיים וחצי האחרונות הם עמדו בכל החזיתות.
כמו חיילים קרביים, גם לוחמי אש מקבלים עזרה נפשית ועוברים עיבוד אחרי אירועים קשים. אחד מהם מספר לי שנותנים להם משקפי מציאות מדומה והנה הם, שוכבים על החוף בתאילנד לכמה שעות בשבוע.
מרכבות האש. לא פחות
מזירת הנפילה בחצור הגלילית אנחנו נוסעים לקריית-שמונה. מפקד התחנה בישיבה, אז אפי שריר הצלם ואני הולכים לעשות סיבוב בעיר הריקה והחבוטה, לאכול פלאפל. באמצע המנה מתחילה אזעקה. שריר, תושב הצפון, לא מתרגש, אבל אני – תל-אביבי שרגיל לעשר דקות מפנקות של התכוננות – מתבלבל לגמרי מחלון זמנים של 15 שניות. זה מלחיץ! מה עושים? אני מתחיל לרוץ עם חבורת אנשים שרצים ברחוב ונראים שהם יודעים לאן. הם לא. מסתבר שהם חשבו שאני נראה כמי שיודע לאן רצים. עד שאני תופס מה קורה, הכל נגמר: אני מבחין בחלקי טילים ומיירטים נופלים על הרכס בכיוון משגב עם. חולפות כמה דקות ובשמיים נראה טיל נוסף, הפעם אזעקה לא נשמעה.
בוחניק: "כשאשתי מדליקה נרות שבת, אני מעביר אותם רחוק מכל וילון או חלון, ובלילה אני שם אותם בכיור — זה המקום הכי מוגן. אלה חרדות של לוחם אש שראה ילדים שנהרגו בשריפה"
אנחנו חוזרים לתחנת הכיבוי של קריית-שמונה שעוברת שיפוץ מאסיבי. מתברר שהוא מיועד עבור לוחמת האש היחידה במרחב: מקלחות, חדרי שירותים ושינה נפרדים. בקומה השנייה אני פוגש את טפסר-משנה בנשימול, המפקד. "הייתי שמח לראות עוד הרבה יותר נשים אצלנו", הוא אומר. "הניסיון הוא מצוין. ועכשיו עושים את ההתאמות הנדרשות".
"חיזבאללה הצטרף למלחמה בגדול", אומר בנשימול ומצביע לכיוון רכס רמים. "בחרבות ברזל היו על הרכס הזה שריפות לאורך קילומטרים וזו הייתה העבודה העיקרית שלנו. עכשיו עדיין ירוק, והאש לא מתפתחת לשריפה. זה הבדל עצום מבחינתנו".
אתה לוחם אש כבר 26 שנים. מה הדבר הכי חשוב שלמדת על האש?
"אם תגיע בזמן לשריפה, תצליח לכבות אותה עם כוס מים".
תובנה חזקה.
"כן. זו תובנה שהולכת רחוק, בהרבה תחומים. היא זו שהובילה אותנו להפעיל מערך של מאות מתנדבים ולרכוש את הטרקטורונים שראית".
מרכבות האש! מה האתגרים הבוערים בצפון מבחינתך, וסליחה על משחק המילים?
"יש פה המון חומרים מסוכנים", מצביע בנשימול לכיוון אזור תעשיה, "בנוסף, עם ההתחממות הגלובלית, הקיץ נהיה ארוך יותר ויותר, עונת השריפות נמשכת עד דצמבר וינואר. המדינה צריכה להתייחס לזה כאל איום במכלול האיומים, ובתוך זה לחשוב גם על מספר לוחמי האש. הוא לא מספיק ולא מתאים לאתגרים שהופכים למורכבים יותר ויותר. למשל, מגדלים עם עשרות קומות".
אם חלילה פורצת שריפה במגדל כזה, יש לכם סולמות גבוהים מספיק?
"לא".
אם נסמוך על המדינה, גם מדרגות לא יהיו. בדיון שהתקיים בינואר בוועדת המשנה לבנייה ולתקנות של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הציג יו"ר מטה הדיור הממשלתי את כוונתו לשנות את דרישות בטיחות האש של מבנים רבי-קומות כדי להקל על הקבלנים. בזמן שבעולם מחייבים לבנות שני גרמי מדרגות במגדלים, שיאפשרו מילוט בטוח בעת שריפה וימנעו הפרעות ללוחמי האש, הציעה המועצה הארצית להסתפק בגרם מדרגות אחד. מקסים, לא?
השעות עוברות. עוד רגע שוקעת השמש. אמנם עליתי צפונה בשביל האקשן, מודה, אבל אני לא באמת יכול להתלונן על יום רגוע וחסר אירועים באופן יחסי. פתאום יש סיכוי לשינוי: מערכת הכריזה בתחנה מודיעה על שריפה שהוצתה בחצר של בית. אנחנו מזנקים אל רכב הכיבוי, מתמרנים בחלק של קריית-שמונה שנראה כאילו נשכח מכל לב, ומחפשים את האש במשך זמן ארוך. בתחילה עם הכבאית, ואז בסיורים רגליים.
עד שבסוף, באחת החצרות, נמצאת השריפה המדוברת: אמא ושני ילדים שהדליקו מדורה זעירה ומתוחמת באבנים וצולים נקניקיות להנאתם. המשפחה היתה די בהלם למצוא את עצמה מול שני כבאים ושני שוטרים שהוזעקו למקום. שאלה יהיו הצרות שלנו, אומר השוטר ללוחם האש בעודנו חוזרים למכוניות ומרגישים קצת מטופשים. כן, מסכים, לוחם האש, שאלה יהיה הצרות שלנו.
