בתום השבוע השני למבצע "שאגת הארי", הניסוי הדרמטי של חיבור בין שני רכיבים נפיצים - תקיפה מסיבית נגד שלטון ומאמץ לליבוי התסיסה נגדו מבית - טרם הביא למפץ שאליו ייחלו בירושלים ובוושינגטון. המשטר האיסלאמי ספג מהלומה חסרת תקדים, ובראשה חיסול חמינאי, אך הוא לא מתפורר; המערכים הצבאיים באיראן נפגעו קשות, אך ממשיכים לתפקד; וחשוב מכל - טרם מזוהים סימני התעוררות והתארגנות של הציבור לקראת מימוש מהפכה.
כמו במקרים של חמאס וחיזבאללה, גם באיראן "עריפת" הראש לא מבשרת בהכרח על התמוטטות הגוף, בוודאי כשמדובר במנגנון מסועף שמונע מכוח אידיאולוגיה קנאית. הדבר הומחש השבוע במינויו של מוג'תבא חמינאי כמנהיג העליון במקום אביו, שכמוהו דבק בקו קיצוני וזוכה לתמיכת משמרות המהפכה שממשיכים לאחוז במושכות. "הניאו-אייתוללה יוצא מהצללים שבהם חי זמן רב. מדובר במנהיג השלישי של הרפובליקה האיסלאמית שמינויו מבטא דפוס שושלתי", מסביר פרופ' אראש עזיזי, חוקר איראני שחי במערב. "הוא צפוי להתמודד עם אתגרים רבים: מוקדי כוח מבית שירצו לשלוט בו, תסיסה ציבורית עמוקה, וכמובן רדיפה מתמשכת של ארצות-הברית וישראל אחר ראשו".
במישור הצבאי מעמיקה הפגיעה במשטר אולם הוא מפגין נכונות לנהל התשה. כמו הפרוקסיז שלה, גם טהרן פועלת כרגע מכוח רעיון ההתנגדות (מוקאוומה), כלומר דבקות ב"סומוד" ו"ג'יהאד", למרות עליונותו של האויב ויחס האבידות הברור לרעתה. זאת, מתוך הערכה שלמערב אורך נשימה קצר שיחייב לסיים את המערכה מבלי לממש הכרעה קלאסית, כך שהמשטר ישרוד גם אם הוכה קשות. מדובר במצב ייחודי שבו מדינה גדולה וממוסדת מאמצת למעשה דפוס התנהגות של ארגון טרור. "אין לנו עניין בהפסקת אש", הכריז השבוע יו"ר הפרלמנט, מוחמד-באקר קאליבאף, "אנחנו מאמינים שיש לתת לתוקפן אגרוף בפה ולקח שלעולם לא יישכח. ישראל דבקה במעגל של מלחמה-מו"מ-הפסקת אש ושוב מלחמה כדי לבסס את הדומיננטיות שלה, אבל אנחנו נשבור אותו", והנשיא פזשכיאן פסק "המלחמה חייבת להסתיים בפיצוי לאיראן ובמתן ערבויות שלא תותקף עוד".
תעלומת התנהגות הציבור האיראני מעלה תהיות דומות לאלה שצצו לגבי העזתים שלא מורדים בחמאס. במקרה האיראני ברור שיש עוינות עמוקה כלפי המשטר (בניגוד לעזה שם יש עדיין אהדה לא מבוטלת כלפי חמאס), אך שורר פחד עמוק מפני משטר שאין לו בעיה לטבוח בבני עמו. בהקשר הזה הכריז השבוע מפקד המשטרה האיראנית אחמד רדאן: "אם מישהו ייצא לרחוב כמו שרוצה האויב, לא נראה בו מפגין אלא אויב. הבחורים שלנו דרוכים עם האצבע על ההדק". ייתכן שלכך מתווספת רתיעה הנובעת מהפגיעות שנגרמו לאזרחים ולתשתיות וכן חשש מהניסיון לעודד תסיסה בקרב הכורדים שתביא להתפוררות המדינה.
*
גם בלבנון - זירת העימות השנייה של ישראל - מסתמן מצב סבוך דומה: הישג צבאי מרשים אך קושי לתרגמו לתמורה אסטרטגית, כגון הכרעת חיזבאללה או דחיקת ממשלת לבנון לפעול נגדו בכוח. בנאום שנשא מוחמד רעד, יו"ר סיעת הארגון בפרלמנט (שבראשית המבצע הוכרז כי חוסל), השבוע הוא הבהיר שחיזבאללה רואה במערכה הנוכחית מאבק קיומי ולכן לא ימהר לסיימו. מחמוד קמאטי, סגן יו"ר המועצה הפוליטית של הארגון, שיגר אש מאיימת לזירה הפנימית: "ממשלת לבנון היא שמפירה את החוק ואנחנו נשפוט אותה אחרי שנסיים את השחרור על פשעיה, הנטישה והכניעה לגורמים חיצוניים שהמיטו קלון על ההיסטוריה הלאומית". הציבור בלבנון מוצא עצמו לכוד בין שתי חרדות כבדות: האפשרות ששוב חיזבאללה יסחף את המדינה בהרפתקה הרסנית בשירות איראן, ומנגד אפשרות שתתחדש מלחמת האזרחים נוכח החלטה של הממשלה (שטרם נראית באופק), בין היתר בלחץ אמריקאי גובר, לפעול בכוח לפירוק הארגון. ברקע מתחזקת ההערכה כי ייתכן שהמערכה נגד איראן תסתיים, אולם זו בלבנון, שמתעצמת כל העת, תימשך.
הפרשן הסעודי סלימאן אל־עקילי: "מנקודת המבט של מדינות המפרץ, ארצות־הברית ממוקדת בשמירה על ביטחון ישראל ולא פועלת מספיק להגן עליהן"
ביתר מדינות ערב ממשיכים להפגין גישה דואלית: מצד אחד עוינות עמוקה כלפי טהרן שממשיכה לתקוף, אך מצד שני משאירים דלת פתוחה למו"מ. ככלל הן שואפות לסיום מהיר של המערכה גם אם המשטר האיסלאמי ישרוד אך יהיה חלש, דבר שנתפס כרע במיעוטו בהשוואה לכאוס אזורי ומשבר נפט קשה (מחיר חבית נסק השבוע כבר ל-115 דולר).
ברקע ממשיך לקנן חשש מכך שישראל תקצור הישגים אסטרטגיים מהמערכה ושמתקיים ציר הדוק מדי בינה לבין וושינגטון על חשבון הערבים. "מדינות המפרץ טוענות שארצות-הברית ממוקדת בשמירה על ביטחון ישראל ותושביה ואינה עושה די להגנה עליהן", מסביר הפרשן הסעודי סלימאן אל-עקילי, וממשיך את הקו הזה חבר הפרמלנט הירדני עומר אל-עיאסרה שאומר: "לערבים יש אינטרס שלא יעלה בטהרן שלטון חדש שיכרות ברית עם ישראל ויסייע לה לבסס הגמוניה באזור". החוקר הכוויתי פרופ' עבדאללה אל-שאיג'י מרחיק לכת עוד יותר ופוסק: "טראמפ שואף להשתלט על הנפט האיראני ולבסס בטהרן שלטון שיהיה נאמן לו, באופן שישחק לטובת ישראל". הטיעונים האלה רווחים בעולם הערבי, ובניגוד לשיח השכיח בישראל, לא מדברים על נורמליזציה, קל וחומר על גיבוש של קואליציה משותפת.
*
טראמפ, נתניהו והאיראנים מבהירים כרגע שאין להם מגבלת זמן, אך ברור שבקרב כל אחד מהם מקנן חשש ממלחמת התשה ממושכת. בהקשר הזה צפות שתי שאלות שיחייבו הכרעה: האם ההישג הנדרש המרכזי במערכה הוא פגיעה שורשית באיומי הגרעין והטילים או ביצירת מהפכה פנימית, שכאמור לא מסתמנת לפי שעה, והאם ניתן לסיים את המלחמה עם משטר מוכה - ואם כן, איך מפתחים מנגנון שיבטיח את פירוקו מאיומים, כמו זה שהוקם בעיראק עם תום מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, תוך התמקדות במאגר האורניום המועשר ובארסנל הטילים הבליסטיים.
הציבור בישראל חייב להיות מודע לשלוש הערות אזהרה קריטיות שמקבלי ההחלטות לא משקפים. ראשית, להיזהר מבלבול בין כמיהות לב להערכות, כפי שעולה מהדיווחים לגבי סימני שבירה, התפרקות ("מתנהלים כמו פלנגות"), נתק בשורות האויב (למשל הטענה לגבי היעדר תיאום בין איראן לחיזבאללה) וצניחה קשה במורל לוחמיו - תקוות שהועלו גם לגבי חמאס וחיזבאללה ומתנפצות תוך שהן ממחישות פערי הבנה לגבי טבע אותם אויבים.
שנית, להיזהר מאופוריה בעקבות הישגים צבאיים מסחררים שיוצרים אמונה ביכולת להנדס בהמשך משטרים, חברות ותודעות, שכמעט תמיד מסתיימת בכישלון (כפי שאירע בעזה ולא תוחקר והוטמע כלקח).
ושלישית, וחשוב מכל, לשקול זניחת מונחים שליוו אותנו מ-7 באוקטובר (ועוד לפני כן) ובראשם "ניצחון מוחלט". אלה קיימים בספרי ההיסטוריה, בפרט לגבי מלחמת העולם השנייה שסמליה מועלים באופן מוגזם על ידי מקבלי ההחלטות (מצ'רצ'יל ועד דה-רדיקליזציה), אך קשים ליישום במזרח התיכון של ימינו. ההתעקשות להיאחז בהם ממחישה פער חריף בתפיסה מפוכחת של המציאות ועלולה להוליד מערכה מתמשכת ללא כיוון מוגדר ופנטזיות שמחירן כבד.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
