לפני כשבועיים הגיעו שתי חיילות משוחררות ללשכתה הצנועה של היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) והניחו על שולחנה פריט שהמציאו בעקבות שירותן כלוחמות – תחתונים המותאמים לאישה בשטח. בסוף-סוף הדרך, אם הרעיון שלהן יעבור את כל הבדיקות והאישורים וייכנס לייצור, החיילת בטנק כבר לא תצטרך להפשיל את מכנסיה כדי להחליף טמפון או תחבושת.
עיניה של תת-אלוף רוזיטל אביב (48) נוצצות כשהיא מספרת על זה וכעבור שנייה היא פוקדת עליהן להרצין. לפני 30 שנה וחודשיים, כבוגרת המסלול החרדי בתיכון בר אילן בנתניה, היא התגייסה לצה"ל למרות שהוריה ביקשו ממנה מה שהיה מכונה אז "להצהיר" ולקבל פטור. 30 שנה היא במדים – וזו הפעם הראשונה שהיא נחשפת. "הייתי בתפקידים מבצעיים, אף פעם לא בתפקיד שבקדמת הבמה, תמיד מאחורה ועם פנים מטושטשים".
4 צפייה בגלריה
תא"ל אביב בקריה. "90 אחוז מהמקצועות בצבא פתוחים לנשים, וכל הזמן אנחנו חושבים מה ואיך עוד להכניס"
(דנה קופל)
עכשיו, בתפקיד אליו נכנסה באוגוסט האחרון, יש לה הרבה מה לומר, אבל... "אני לא מתביישת ולא חוששת, אבל זה משהו שמעולם לא עשיתי ואני עוד לא מכירה את גבולות הגזרה, מה לפתוח ומה להשאיר במגירה. קיבלתי בקשות להתראיין סביב יום מניעת האלימות כלפי נשים וסירבתי, מפני שאני לא רוצה להציב נשים במשבצת של מסכנות וקורבנות. הפעם הסכמתי כיוון שזה ראיון שמיועד לעיתון הכללי, לא למגזין נשים, ליד הפשטידה".
עיתוני נשים הן קהל היעד שלך, מחיילות ועד סבתות של חיילות.
"אנחנו לא מחנה נפרד", היא מזדקפת, "אנחנו לגמרי חלק מהמחנה ואנחנו כבר לגמרי בפנים. ב-2012 היו בצה"ל קצת יותר מ-500 לוחמות. היום יש מעל 8,500 נשים לוחמות. אחד מכל חמישה לוחמים הוא לוחמת. אנחנו לא אפיזודה חולפת. אנחנו פה כדי להישאר".
מישהו חושב אחרת?
"בהרבה מקומות עדיין חושבים שנשים בצה"ל הן איזה פיילוט שמוחאים לו כפיים. אני בעד שיפסיקו למחוא כפיים למלש"בית שמתגייסת לגדוד קרקל. זה לא אירוע, זה חלק מהדנ"א של צה"ל, זה חלק מהגיוון פה, ואנחנו כאן על מלא. 90 אחוז מהמקצועות בצבא פתוחים לנשים, וכל הזמן אנחנו חושבים מה עוד ואיך עוד להכניס. לקראת סוף השנה יפתח בשאיפה פיילוט חדש של לוחמות ניוד בחי"ר (מערך מבצעי המשלב לחימה רגלית עם נהיגה מבצעית קרבית בכלי רכב כבדים), ויהיה גם פיילוט ללוחמות מתמרנות בשיריון. בעוד יחידות מיוחדות, בחיל האוויר ובאמ"ן למשל, יש נשים לוחמות בתפקידי ליבה. הן מצביעות ברגליים".
אבל סמוטריץ' אמר שהוא ישתדל לחנך את הבת שלו לא ללכת לצבא.
"בואי נגיד שזה מסוג הדברים שאני לא נותנת עליהם את הדעת. אנחנו חייבים צבא חזק וכל אחד חייב לתת את חלקו מפני שהמדינה לא תוכל להתנהל אחרת וזה לא סוד שחסרים לנו כמה אלפי לוחמים ועוד כמה אלפי תומכי לחימה. כאן ביחידה רבים מהתפקידים המשרדיים מאויישים על ידי חיילים מתנדבים, כאלה שקיבלו פטור מסיבה רפואית. הם יכלו ללכת לים או לאוניברסיטה ובחרו לתת כמיטב יכולתם".
מה הרגשת כששמעת את דבריו?
"כלום. זה עבר לידי, זה לא מבלבל אותי לרגע. אני לא מתייחסת לאנשים כאלה. זה בזבוז זמן. לאמירות כאלה אין השפעה בשטח. הנוער יודע מה הוא רוצה, תראי איזה עלייה יש בביקושים - סליחה שאני מדברת במושגים אזרחיים - במוטיבציה לגיוס של לוחמים. אז הוא אמר, בסדר, נו".
הברק שבעיניים
עם פרוץ המערכה הנוכחית נגד איראן עברה יחידת יוהל"ם מהקריה ל"איזור פחות מטווח" ותא"ל אביב נעה בינו לבין השטח. "אני רואה את החיילות בכל מקום, מהאדמה עד לשמיים, והלב מתרחב בגאווה. פגשתי בשבועיים האחרונים עשרות לוחמות ולוחמים – בהגנה אווירית, בפיקוד העורף, רק אתמול פגשתי לוחמות איסוף שעושות פעילות מבצעית בגבול סוריה ובתוך סוריה – ומכל פגישה כזאת אני חוזרת גבוהה יותר בכמה סנטימטרים.
"את רואה הברק שלהן בעיניים והרצון האמיתי להיות משמעותיות. הילדים האלה, שלפני כמה חודשים הדבר היחיד שמעניין אותם זה המסך, פתאום מדברים איתך במושגים של חשיבות המשימה וביטחון המדינה".
ולהיות אישה במלחמה?
"אני תמיד מנסה למשוך אותן בלשון. אני שואלת 'תגידי, ואיך המקלחות? ואין פה מים חמים? ובלילה לא ישנים?'. אני באה מתוך כוונה לשמוע 'קשה לי, כואב לי, כבד לי, המנות קרב' – זה לא מעניין אותן. ההרתמות והמקצועיות הזו היא מטורפת. וגם, כן, הצבא עשה קפיצת מדרגה בלתת ללוחמות את מה שהן צריכות, בביגוד, בציוד ובכלל. השתפרנו. להגיד לך שאנחנו מצטיינים? ממש לא, יש לנו עוד הרבה עבודה, אבל בימים האלה הכל מתגמד – זה שהווסט גדול עליהן והקסדה נופלת להן על העיניים, כי היא אומרת 'אני מבינה למה אני פה'. לא מעניין אותן שום קושי, רק המשימה.
"דבר נוסף שמאוד שמחתי לראות זה את השירות המשותף של הלוחמים והלוחמות והמודעות יוצאת הדופן, שמתבטאת בדאגה הדדית ובאכפתיות. הם פשוט עושים מקום זה לזה, מייצרים את זה בעצמם".
ומילה על הטייסות והנווטות שמפציצות באיראן?
"אם בעבר הייתה יותר התלהבות, היום זה כבר לא אישיו. נשואה, רווקה, ילדים, לא-ילדים, הן פשוט חלק בלתי נפרד ולאף אחד לא אכפת אם נדב משובץ לטיסה או אם נועה".
בנוסף היא בקשר הדוק עם מרכז "מצפים" שבימים אלה מטפל לא רק בהריונות של נשות ואנשי קבע, אלא גם בהורים לילדים מיוחדים שזקוקים לעזרה מיוחדת בהיעדר מסגרות. "זה מרכז קטן, קצת בוטיקי, והוא מטפל בכל המורכבויות שנלוות למעבר של משרת קבע לתפקיד הורה. הם חייבים שיהיה להם עוגן חזק מאחור, שהמשפחה תהיה איתם. בנוסף, יש לנו שם קהילה של כמה מאות הורים לילדים עם מוגבלויות, אנחנו קוראים להם 'הורים מיוחדים'".
"עד 7 באוקטובר אמרו 'אוי ואבוי אם נשים יפלו בשבי' ותראי מה קרה. הן נפלו בשבי וחזרו כמו גיבורות. המלש"ביות שמתגייסות עכשיו לתפקיד תצפיתניות מבינות את החשיבות של עבודתן וגם צה"ל מבין"
למרכז מגיעים גם הורים יחידנים, זוגות חד מיניים וטרנסג'נדרים. "הכל מהכל. ויש לנו גם קבוצה קטנה של אלמנות צה"ל, נשות קבע שאיבדו את בעליהן במלחמה הנוכחית. חלק ממשרתי הקבע לא ראו את הבית יותר משנתיים, ועבורם בנינו תוכנית שמחברת אותם למשפחות".
לפחות 40 אחוז מיום העבודה של היוהל"מית הוא בשטח. "לא מזמן פגשתי לוחמות בגבול מצרים וירדן, מפקדת המוצב היא ילדה בת 20 שמנתחת את השטח ומעלה עמדות ועושה הערכת מצב. שאלתי אותה 'מה את צריכה? מה חסר לך?' והיא ענתה 'לא חסר לי כלום, הכל בסדר'. אבל עדיין לא הייתי רגועה. שאלתי שוב, 'שומדבר לא מפריע לך? מה היית רוצה להיות?' והיא ענתה 'אני מסופקת, מפה אתקדם לפחות עד לתפקידי סרן'. זה מחמם את הלב".
זה לא תמיד ככה. התצפיתניות למשל יהיו לנצח סמל ההפקרה.
"לא, התצפיתניות הן סמל הגבורה. למרות שלא היו לוחמות בהגדרה הן היו גיבורות גם לפני ה-7 באוקטובר, וביום ההוא הן הוכיחו את המקצועיות ואת המסירות שלהן עד נשימתן האחרונה. הן ההוכחה שזה לא משנה מה התפקיד, מה שחשוב הוא מה את מביאה לתפקיד ואיך את עושה אותו. עד ה-7 באוקטובר אמרו 'אוי ואבוי אם נשים יפלו בשבי' ותראי מה קרה. הן נפלו בשבי וחזרו כמו גיבורות. זה מעורר הערצה. למלש"ביות שמתגייסות עכשיו לתפקיד תצפיתניות יש תמונה רחבה, הן מבינות את החשיבות של עבודתן וגם צה"ל מבין".
צה"ל מבין בדיעבד. עד לשבת השחורה זלזלו בהתראות שלהן.
"ה-7 באוקטובר יהיה לנצח המקום שבו נכשלנו כצבא. נכשלנו, זה לא סוד. אבל גם כשטועים ונכשלים צריך לדעת להתרומם, להסתכל קדימה, לתקן ולהיות יותר טובים. וזה מה שאנחנו עושים. תהליכי הלמידה עדיין קורים כי המלחמה לא נגמרה".
לכיסא היוהל"ם הגיעה אחרי שורת תפקידים מבצעיים ואג"מיים. "זו הפעם הראשונה שאני עושה תפקיד של טיפול באנשים", היא אומרת בסיפוק. "זה תפקיד שהשמיים הם הגבול שלו, זה המקום שלי להשפיע ולחבר בין תחומים שונים בצבא. לא מזמן הייתה לנו פגישה באט"ל, אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה של צה"ל, וחשבנו על המענה שאנחנו נותנים ללוחמות בכל התחומים – רפואי, ציוד אישי, מזון, תשתיות.
"כבר יש אפוד קראמי קטן ללוחמת, אבל השותפים הנהדרים שלי באט"ל אמרו לי 'לא, בואי נעשה משהו שהוא ייחודי, קראמי קטן לא בהכרח מתאים לפיזיולוגיה של האישה'. היום כבר יש בצבא מענה רפואי טוב לנשים, אבל אני רוצה לעשות התאמות נוספות ולדייק יותר. מה מבנה הגוף שלה, מה היא אוכלת, איך בונים לה כושר. אני מסתכלת לטווח ארוך ובודקת איזו מעטפת צריך לתת ללוחמות האלה כדי שיצליחו לשרת בצורה ראוייה ומכבדת.
"נשים בצה"ל הן לא פלסטר. אנחנו צבא העם, לכולם צריך להיות כאן מקום. התפקיד שלנו לבדוק איך אנחנו יוצרים מסלול שירות מאוזן, שמאפשר גם תפקידי פיקוד בשטח וגם תפקידי מטה, גם לגברים וגם לנשים, כדי שתצמח לנו עתודה פיקודית ראויה. הלוחמות שעכשיו בתחילת הדרך יגיעו לדרגת הפיקוד הבכיר ואחר כך ישתלבו במשק".
מתישהו תעמוד רמט"כלית בראש צה"ל?
"כבר יש לנו פוטנציאל. יש שתי מפקדות חטיבה, יש לנו מג"דיות, יש לנו נשים בדרגת תת-אלוף, אבל אלה דברים שלוקחים זמן. יש עוד ועוד תקרות זכוכית שנפרצות".
את?
"לא, עבורי זה כבר טו לייט".
בואי נתעכב על מוגנות. מיצוי הדין במואשמים בעבירות מין בצה"ל הוא חמור וגבוה יותר מהדין המשפטי במדינת ישראל.
"אנחנו, בצה"ל, מחמירים יותר מפני שלמשרתים אין אופציה לא לבוא מחר בבוקר, זה שירות חובה. אווירת מוגנות מתחילה בדברים הכי קטנים, במילה אחת, מפני שדברים שלא נחסמים בעודם קטנים עלולים לגדול. העלייה בהיקף ההטרדות היא ביחס ישיר להיקף המשרתים אבל מצד שני יש לנו מערכת שליטה מלאה, אנחנו מקפידים על טיפול בכל פנייה, אני רואה עלייה בדיווחים, יש יותר מודעות, מדווחים גם על הטרדות קלות כמו על אמירה שמתייחסת לנטייה המינית.
"אנחנו מקיימים הרצאות ומערכי שיעור לאוכלוסיות השונות, אפילו לאוכלוסיה החרדית פיתחנו תוכנית ייחודית שבה מדברים על קדושת הגוף, מפני שאנחנו מאמינים בהנגשת שפת המוגנות לכל אחד בדרך שהוא מבין. כשהבת שלי תתגייס, בשנה הבאה, אני רוצה להיות שקטה ורגועה שהיא מתגייסת למקום מוגן. על כל אירוע, אפילו הקל שבקלים, אני מרימה טלפון למח"ט או למפקד האוגדה. אם זה מתחת לרף הפלילי – זה בטיפולו של המפקד, ואם זה מעל הרף הפלילי זה עובר למשטרה צבאית".
כדור בירך
כבת למשפחה דתית, דרכה לצבא לא הייתה מובנת מעליה. "הבחירה הנפוצה לדתיות הייתה אז בין שירות לאומי לשירות לאומי, אבל כשקיבלתי זימון אמרתי 'אני רוצה'. על כף יד אחת אפשר למנות את הבנות מהמחזור שלי שבחרו להתגייס. ברור שהוריי לא התלהבו. למה שנערה דתית תתגייס לצבא?"
איזה נימוקים הם העלו נגד?
"שהם חוששים שהצבא יגרום לי להתפקר, שהמסגרת הגברית לא מתאימה לבחורה ומה פתאום שאחזיק נשק. אבל לזכותם ייאמר שהם לא ניסו לעצור אותי. שבועיים אחרי רצח רבין התייצבתי בבקו"ם בלי להכיר אף אחת ובלי לדעת מה מצפה לי. הידיעה שהוריי לא שלמים עם הבחירה שלי הכבידה עליי. בלילה הראשון בכיתי בלי סוף. אבל המשפחה התרגשה מאוד כשחזרתי הביתה במדים ועם נשק, זה לא היה אז מראה שכיח".
"הייתי המ"פית היחידה בגדוד, לצד ארבעה מ"פ גברים, ולא רציתי שאי פעם מישהו יגיד שלא עמדתי במשהו. לנעל הצבאית שלי הייתה סולייה מעץ, ואיתה הובלתי מסע כומתה ולא נתתי לאף אחד לעקוף אותי"
והשירות הצבאי גרם לך להתפקר?
"להיפך. הוא החזיר אותי לדת. בשבת הראשונה שלי בטירונות הלכתי לחדר האוכל להדליק נרות והם נתנו לי תחושה של חיבור לבית. פתאום היה לי קלוז'ר".
כשהתגייסה, לא חשבה שהצבא יהפוך לקריירה שלה. "התחלתי מ"כית בנים, והמ"פ שלי אמר לי 'רוזיטל, את יוצאת לקצונה'. אחרי זמן, כשפתחו בשיריון פלוגה של חיילי חי"ר שמקבילה לפלוגות הטנקים, המח"ט הציע לי להיות מ"פ. שם עבדתי קשה מאוד על הכושר הגופני שלי. רצתי בלי הפסקה כי ידעתי שכאשר אצטרך להוביל את הפלוגה שלי במסע כומתה, אין מצב שפלוגה אחרת של לוחמים בנים תעקוף אותי. אין מצב".
ועקפו אותך?
היא מגיבה בחיוך רחב. "לא היה אז ציוד לוחמה כמו היום, לנעל הצבאית שלי הייתה סוליה מעץ, ואיתה הובלתי מסע כומתה ולא נתתי לאף אחד לעקוף אותי. הרגתי את עצמי, אבל עשיתי את זה. הייתי המ"פאית היחידה בגדוד, לצד ארבעה מ"פ גברים, ולא רציתי שאי פעם מישהו יגיד שלא עמדתי במשהו".
ואז, במהלך טיפול בהפרות סדר באזור חברון, היא נפצעה ברגל ימין. "היינו בחיכוך עם הפלשתינים ותוך כדי הליכה כדור תועה חדר לי לירך. כשהוריי הגיעו לבית החולים, שמעתי את אמא שלי בוכה ואומרת לאבא שלי 'בטעות היא נולדה בת'. בניתוח להוצאת הקליע נפגע לי עצב ברגל, מהגב התחתון עד הברך. אפילו החיכוך של הרגל בבד של מכנסי הג'ינס הכאיב לי נורא. אחרי ארבעה חודשי שיקום התעקשתי לחזור לפלוגה, אבל כבר לא רצתי. קיבלתי 24 אחוזי נכות ועד היום רגל ימין שלי יותר חלשה".
בעלה, אלי אביב (50), הוא איש שירות בתי הסוהר, מפקד שלוחת ברקאי, "היחידה שאחראית על כל עבודות השירות באזור הצפון".
שניכם בתפקידים תובעניים.
"אני תמיד אומרת שהדרגות בכתף אחת הן של בעלי ובכתף השנייה אלה הדרגות של הוריי. בלי שלושת האנשים האלה לא הייתי יכולה לעשות את הדרך. בדיעבד אני חושבת שבעלי שילם מחיר בקריירה שלו. כשרצתי קדימה – מטאפורית – לא הסתכלתי יותר מדי על מה שאני משאירה מאחור. כמובן שכל תפקיד לקחתי בהחלטה משותפת, תמיד ישבנו ובדקנו איך נעשה את זה ביחד, אבל אף פעם לא חשבתי באמת על המחיר המקצועי שהוא משלם על כך שהוא נתן לי את הקדימות".
למרות הלו"ז הצפוף והלחוץ היא התעקשה על ילד רביעי. "הייתי כבר סגן אלוף בפיקוד מרכז, אמא לשלושה, ודקה לפני גיל 40 רציתי עוד אחד, אחרון חביב. ההורמונים, מה לעשות, ככה אנחנו בנויות. בחודש השישי העובר מת לי ברחם, והתקשיתי לעכל את האובדן. המפקד שלי באותה עת היה דוד זיני, קצין אג"ם של פיקוד המרכז, והוא היה מדהים. מאוד אנושי ותומך ומקצועי. אחרי שבועיים ביקשתי ממנו שיאפשר לי לחזור לעבודה כי לא יכולתי לשבת בבית עם בטן שכלום לא ייצא ממנה. לא יכולתי לשאת את זה.
"אחרי התייעצות עם הרופאים בפיקוד הוא איפשר לי לחזור וזו הייתה החלטה מצויינת. העשייה איפשרה לי להחלים גם בגוף וגם בנפש. ואחר כך באמת נולדה ענבר, היום בת תשע. היא המפקדת בפועל". בטיימינג מושלם היא מקבלת ווטסאפ קריאה מהמפקדת: "אמא, אמרת שתחזרי הביתה בשמונה בערב, כבר שמונה ועשרים".
רגע, קודם תגלי לי מה זה תחתונים המותאמים לאישה בשטח?
"אוף, קיוויתי שתשכחי", היא צוחקת. "אני לא יודעת אם מותר לי לחשוף את הפטנט. מדובר בתחתונים מבד מיוחד שיש בהם טיקטקים בשני הצדדים וגם למטה. הם יאפשרו ללוחמת להסתדר תוך דקה, מבלי להתפשט. למרות שהתלהבתי מהדגם הדרך תהיה ארוכה. אבל אם הניסויים יצליחו ונקבל תו תקן ונכניס אותם לצה"ל – יש מצב שהם יהפכו לסטארט-אפ עולמי".
