לפני איזה שנה וחצי אושפזתי לשלושה שבועות. זה לא היה משהו מסכן חיים במיוחד, אבל זה היה משהו מספיק מזוהם כדי לחייב אשפוז ואפילו ניתוח, וככה יצא שביליתי באיכילוב יום ועוד יום ועוד יום, ומדי בוקר הגיעו הרופאים לסיור שלהם, בחנו את הזיהום שלי ופסקו "אתה נשאר איתנו", ואני אמרתי בייאוש משהו כמו: "די, בבקשה, די, אני חייב לצאת מפה", והם רק אמרו: "אתה תצא. בטוח. אבל לא יודעים מתי".
עכשיו תראו; זו לא הייתה פעם ראשונה, ובטח לא אחרונה בשנים המוזרות האלה. החיים שלי כבר נעצרו לזמן בלי ידוע בקורונה, ואז ב-7 באוקטובר, ואז באשפוז, ואז במלחמת איראן הראשונה, ואז בשנייה (והטור הזה נכתב כשהמשק עדיין מושבת. ייתכן שבזמן שאתם קוראים את זה הכל כבר מאחורינו, לפחות לסיבוב הזה) - ובכל אחת מהפעמים האלה, השורה התחתונה הייתה זהה:
אני אסיר. החיים שלי על הולד. השגרה הפרודוקטיבית נלקחה ממני, והוחלפה בשגרה מנוונת ומטומטמת כלשהי שמורכבת משינה, רביצה, גלילה נואשת ואינסופית ברשתות, ריבים תכופים עם אנשים שבסך הכל רוצים בטובתי, עצבים על הקצה, פגישות זום ממושכות, ייאוש שמאיים להרים את ראשו המכוער בכל זמן, יותר מדי קלוריות, ובעיקר חוסר ודאות לגבי עד מתי זה יימשך.
וזה, בסוף, הדבר הקשה באמת: כי כשאין לכם מושג כמה זמן משהו רע עוד יימשך, הסיכוי שלכם להתייאש, להרים ידיים, להגיד "פאק איט" או "המלחמה הזאת לא תיגמר אף פעם כי כל שבוע שלה שווה לו עוד מנדט" או "אני אוריד בקבוק יין גם הערב, מה זה כבר משנה" או "אל תעירו אותי בבוקר" – הסיכוי הזה לא רק גדל מאוד, אלא מתממש כמעט מדי יום.
לעזאזל, הכל נראה רע, חסר תקנה, מיותר, מגוחך, רפטטיבי, והנה משהו שרק גברים יבינו: אני מרגיש כל הזמן לא מגולח, גם בימים שהתגלחתי.
ומתי ואיך זה ייגמר? לאף אחד אין מושג. בינתיים אתם ואני בתקופת מאסר; תקופה שבה החיים שלנו פשוט מוגבלים מאוד, מצומצמים, חסרי תוחלת או תועלת, ולפעמים פשוט מבוטלים. אנחנו נופלים לשנת צהריים, קמים, נכנסים שוב למרחב מוגן, יוצאים, שמים על עצמנו איזה טרנינג ישן, מורידים, ובעיקר אנחנו עייפים רוב הזמן, כי זה מאוד מעייף לעשות קרוב לשום דבר, להיות שווה שום דבר, לחכות כל הזמן לכל או לשום דבר.
עכשיו תראו; אנחנו לא הראשונים שזה קורה להם. אבותינו התנסו בזה לאורך תקופה די ממושכת אצל פרעה במצרים. כל בוקר הם יצאו לעבודת פרך בפירמידות, חזרו בלילה, וככה זה נמשך איזה 210 שנים מיותרות מאוד יחסית לעובדה שכל מה שיצא מזה הוא אתר תיירות בינוני בסך הכל. אבל אבות ואמהות אחרים שלנו התנסו בגרסה האכזרית והבלתי נתפסת ביותר של הדבר לאורך תקופה שנראתה נצחית בהרבה למרות שנמשכה פחות מחמש שנים, במחנות ריכוז והשמדה.
אנחנו, כמובן, לא מתקרבים לשום דבר דומה. זו לא עבדות ולא השמדה; אלה פשוט חיים שנעצרו. התנוונו. נתקעו. והכי גרוע: זה לא מפסיק לקרות. כי נדמה שהשגרה היחידה שישראל בוחרת בה בכל פעם מחדש היא שגרת הפסקת השגרה לכמה שבועות מדי כמה חודשים.
האופציה הקלה היא להיות מריר בקשר לזה ולשאול את עצמי בכעס למה זה קורה דווקא בקדנציה שלי, ולמה אנשים כל כך מטומטמים, ולהרגיש רע ואשם על שלא בחרתי בחיים אחרים, אולי במקום אחר, ותראה את החברים שלך שחתכו מוקדם מספיק ללונדון והבעיה הכי גדולה שלהם בחיים כרגע היא מס ירושה.
אבל אחרי שאני חושב לעצמי את כל זה, אני נזכר גם בדברים שתקופת האשפוז שלי לימדה אותי.
קודם כל, אתם יכולים להיות תומכי או אוהבי המלחמה ונתניהו, וכשהמטרה נראית לכם מוצדקת כל כך, והישגינו כבירים כל כך, קל יותר להגיד: אני מוריד ראש לתקופה – כמו ארי! – ומקריב את השגרה שלי, זה לגמרי שווה את זה.
אם זה מצבכם, תהיו בריאים, אני יכול רק לקנא בכם.
אבל אם אתם יותר בכיוון שלי, אני חושב שכדאי שנסתכל על התקופה הזו - ועל תקופות כאלה בכלל - בדיוק כמו אסיר שנכנס זה עתה לכלא: בואו, לפני הכל, נבטיח לעצמנו לצאת מזה בראש מורם ולהשאיר את עצמנו, גם אם בכוח, חיוניים, לפחות לעצמנו.
גופנית, אנחנו נהיה חייבים לשמור על עצמנו ולהזיז את עצמנו, לפחות מדי פעם, גם אם רק בריצה סביב הבית או בתרגילים בתוכו.
מנטלית, אנחנו נהיה חייבים לשמור על עצמנו יצירתיים, וזה באמת יכול להיות הדבר המינימלי ביותר שאתם עדיין מסוגלים, איכשהו, להתרכז בו - אם לא כתיבה, קריאה; אם לא בישול - אכילה; ואם לא אכילה - אכילת ראשים, אפשר בכל רשת חברתית.
אבל באמת, זה יכול להיות כל דבר. מה עם הקלוד קוד הזה? הנה ההזדמנות לנסות ולהתעצבן כמו כולם. מה עם כל תוכנה או תוכן אחרים שרציתם כבר מזמן לנסות? תירשמו.
לחלופין אתם יכולים, כמו כל אסיר עם מעמד, לבחור להפוך לבורר בין אסירים אחרים – למשל בין הילדים או חיות המחמד שלכם. אתם יכולים לארח חברים כל ערב ולשבת ולשנוא את העולם יחד, זה קל ומהנה יותר וגם, בסוף, משמין בהרבה.
אתם יכולים להתחיל לקרוא את "כשהדברים מתפרקים", ספרה של הבודהיסטית האמריקאית פמה צ'ודרון שיראה לכם איך ניתן "להפיק חיים מלאים יותר דווקא באמצעות הרגעים שבהם נשמטת הקרקע תחת רגלינו מרוב פחד וכאב", ואני מצטט מהתקציר באתר "עברית" כי טרם קראתי בעצמי, אבל נשמע לי בול.
אתם יכולים לשמוע מוזיקה, עדיף תוך כדי ריצה או כל פעילות אחרת. אתם יכולים גם לעסוק בפעילות האחרת, אם לא עובר לכם ממנה לגמרי בתקופות כאלה.
מה שאני מנסה להגיד – במילים שהולכות ונשמעות יותר כמו מאמן אישי בינוני ופחות כמו טור חגיגי – הוא שהדבר המשמעותי ביותר בתקופות כאלה הוא לא להיחלש, ובמידת האפשר להתחזק. כל דבר שנבחר לעשות, כל מאמץ מינימלי, יהפכו אותנו לאסיר הזה שאמנם כלוא בתאו לתקופה ממושכת, אבל עושה מדי יום את שכיבות הסמיכה שלו וקורא ולומד את מה שהחליט לקרוא וללמוד, ובסוף, כשישתחרר, הוא יהיה גרסה קצת טובה יותר של עצמו.
ואם גם זה נשמע כמו שיחת מוטיבציה גרועה, אולי אתם צריכים פשוט לעשות את מה שאני עשיתי מדי יום במהלך האשפוז: לצאת החוצה לבוקר שמשי עם כוס תה או קפה או סיגריה ביד, לשבת שם, להסתכל על העולם נוהג כמנהגו – או חורג ממנהגו כי מלחמה – ולשמוח רק על שאתם חלק מהעולם ליום שמשי נוסף, ולהגיד לעצמכם: דברים קורים. דברים משתנים. דברים שאין לי עליהם שליטה, מלבד על חלקי הזעיר והמבוטל בהם. ואני מעביר כעת את הזמן בעיקר בלנסות להישאר שפוי ולחצות את מדבריות הזמן הרע הזה בהליכה איטית ומדודה, עד שאגיע לצד השני, ייקח כמה שייקח. כי יש צד שני, בוודאות. ויום אחד - לא עד כדי כך רחוק - הוא פשוט יהיה שם, מולי.
