1. נפתח בסיפור שאבא שלי סיפר לי פעם כשהיינו בדרך לרב אוירבך זצ"ל מטבריה, בחול המועד פסח. בכל שנה בפסח נסענו להקביל את פני רבנו בחג. אהבתי את הנסיעות האלה, כי בחזור היינו שוחים בכנרת, וכל אירוע בילדותי שכלל כניסה לכנרת זכור לי כטוב מוחלט. בנסיעה שוחחנו על הרב אוירבך, שצריך לענות על המון שאלות שמגיעות אליו ושיש לו חוכמה מיוחדת. ואז אבא סיפר את הסיפור הבא: שמעון מגיע לרב ואומר לו שראובן פגע בו ועשה לו עוול באיזו שותפות עסקית. הרב אומר לו שהוא צודק. אחריו נכנס ראובן, ומספר ששמעון הוא שפגע בו והונה אותו. הרב אמר גם לו שהוא צודק. שאלה אותו אשתו הרבנית: איך ייתכן שראובן צודק אבל גם שמעון צודק? אמר לה הרב: יודעת מה? גם את צודקת.
זה נשמע כמו סיפור משונה על רב מוזר, אבל זה כמובן סיפור מתוק על רב חכם ואמפתי, שהבין את מורכבות החיים. עכשיו תקשיבו, לכבוד הגיליון החגיגי החלטתי לחזור ולנסח מחדש באופן שחייב לשכנע אתכם, את הבעיה הגדולה ביותר בעיניי בשיח הישראלי. בנפשי הדבר.
בגדול העניין הוא כזה: רוב המחלוקות הגדולות שקורעות אותנו כחברה, אינן התנגשות בין אמת לשקר, אלא מאבק בין שתי פעולות עריכה שונות של אותה המציאות. אנא תזרמו עם המשל שלי ותראו ישועות: תחשבו שיש בידכם חומר גלם תיעודי על ישראל, אבל חומר גלם שיש בו את כל רגעי הכאב, התקווה והקונפליקט שלנו. שני הצדדים בחברה הישראלית מקבלים את החומר, אך בוחרים ב"קאטים" שונים. כל צד מציג סרט קוהרנטי ומשכנע שנשען על עובדות קיימות, אך מתעלם מהסצנות של הצד השני, שנשארו על רצפת העריכה. כך נוצרות שתי "אמיתות" מקבילות: שתיהן מבוססות על המציאות, אבל הואיל ושתיהן חלקיות, מתקיים בהן הכתוב חצי אמת גרועה משקר.
אם תעברו בפתיחות על רוב (לא כל) הדברים שאנחנו מכלים את עצמנו בוויכוחים עליהם, תגלו כי הוויכוח אינו על העובדות, אלא על העריכה שלהן.
2. נתחיל מוויכוח שבזמן כתיבת שורות אלה עוד סוער בפיד, סביב השאלה מה אנחנו חווים בימים אלה: ניצחון מדהים או עוד מלחמה מדשדשת וחסרת תכלית. צד אחד עומד בהתפעלות ואומר וואו, ישראל מכה באיראן יחד עם ארה"ב, שמי טהרן פתוחים בפנינו. אלה ימים של גאולה. צד שני אומר: הנה זה קורה לנו שוב, מלחמה שמתחילה ברעש גדול, אבל בסופה מה? שוב מקלטים, אזעקות ולילות טרופים משינה, שוב נפגעים ודיכאון, ואיך בעצם נחיה ככה, כשכל כמה חודשים מלחמה?
ודוק: אין בכלל ויכוח בין הצדדים. אין מחלוקת סביב השאלה האם תקפנו באיראן או שמא המשק נעצר – שני הדברים הרי קרו גם קרו. הוויכוח הוא מהו הסיפור המרכזי ומהי הערת השוליים. צד אחד עורך סרט מלחמה מפואר, צד שני עורך דרמה חברתית קורעת לב. איזה אבסורד, אותו חומר גלם (אותו מקרר) בגישה כל כך שונה.
3. נמשיך. חלק אחד בחברה הישראלית אומר שנתניהו הוא כישלון חרוץ בגלל 7 באוקטובר. הוא עמד בראשות הממשלה בזמן טבח שלא היה כדוגמתו מאז השואה. נחטפנו, נשחטנו ונרצחנו בידי המון צמא דם. חלק שני בחברה הישראלית אומר שאין מנהיג כמו נתניהו, וכהוכחה הוא מביא את המלחמה אחרי 7 באוקטובר, את חיסול דף, סינוואר, נסראללה והנייה, את נפילת המשטר הסורי ואת המכות שנתנו לראש הנחש האיראני. לטענתם זה ביבי.
אז מי הוא ביבי, זה שכשל ב-7 באוקטובר או זה שניצח לאחר מכן בהמשך המערכה? התשובה היא כמובן שאין פה מחלוקת בין אמת לשקר. אין נכון ולא נכון. יש מספיק חומרי גלם לכתוב תסריט על ראש ממשלה כושל ומספיק חומרי גלם כדי לערוך סרט על ראש ממשלה מרהיב. לא חסרות עובדות שיתמכו בנרטיב של ביבי המופלא ולא חסרות עובדות שיתמכו בנרטיב של ביבי הכושל.
מה חסר? עורכים שיבינו שהאמת היא שצריך לקחת את חומרי הגלם ולספר את הסיפור כפי שהוא, סיפור מורכב, על אדם שעל שמו רשומים הטבח הנורא וגם המתקפה האדירה שבאה אחריו, אדם שכשל כשל ענק וגם הוביל אחריו להצלחה גדולה. וזה גם סיפור על אומה שהייתה בשעה קשה וקמה מעפר כדי להשיב מלחמה. האמת היא מורכבת וצבעונית, אז מדוע אנחנו מתעקשים לצפות בה בשחור-לבן?
4. יש כאלה שדבקים בטענה שעם ישראל זה מרדכי דוד, או המשפחה שפיזזה בחולצות עם כיתוב מחריד שאין לי כוחות נפש לחזור עליו. אחרים טוענים שעם ישראל זו עמותת “לב אחד”, שמשפצת מקלטים, וארגון “ידידים”, שעוזר לאנשים בהתנדבות אם הם נתקעים בדרך, והטייסים שלנו שפעילותם עוצרת נשימה. והמציאות? אלה שני סרטי דוקו נכונים. סרט דוקו אחד של במאי שהחליט להיות מודאג ולהציף את הבעיות, וסרט דוקו שני של במאי שמופעם מכמות הטוב שיש בעם הזה וחשב שנכון להציג את ישראל היפה והטובה. אבל יש סרט שלישי, זה שמציג את האמת המגוונת ומלאת הסתירות, האמת על מדינה שיש בה המון טוב באמצע ויש בה גם שוליים קיצוניים. אפשר להתווכח על רוחב השוליים וגם לטעון שהם מוסתים מלמעלה, אבל ברור שהרע אינו חזות הכל, כשם שהטוב הוא לא הדבר היחיד שיש פה. הסרט הזה על הטוב והרע, ינסה לסלול דרך שבה נוכל להעצים את הטוב ולצמצם את הרע.
5. הרעיון ברור? יופי. כי הוא נכון גם לגבי משפט נתניהו, שאפשר לערוך מחומרי הגלם שלו סרט על ראש ממשלה מושחת בהגזמה ואפשר גם לערוך סרט על משפט שעמוס בתקלות והאשמות תקדימיות. ואפשר פשוט להודות במציאות המורכבת, נניח שתיק המתנות זו התנהגות דוחה וכנראה פלילית, אבל להתייחס למתת תקשורתית כשוחד זה מוזר ביותר.
זה נכון גם לגבי מנסור עבאס. מצד אחד, הוא הציג אפשרות מרגשת של מפלגה ערבית שעוסקת בבעיות אזרחיות ויושבת בקואליציה. מצד שני, יש לו במפלגה טיפוסים שלא מוכנים לגנות את חמאס, ולהיות תלוי בהם בכל הצבעה זה מסוכן. אז אפשר לערוך דוקו על התקווה שמנסור עבאס מגלם; ואפשר לערוך דוקו על הקשרים של רע"מ עם הקיצונים שבאויבינו. ואפשר שהדוקו יהיה על כך שישראל היא חלטורה ואפשר שהדוקו יהיה על כך שישראל היא אומת הייטק, והאמת היא שישראל היא גם וגם, ומנסור הוא גם וגם והחיים הם גם וגם, וביום שנפסיק להשתמש רק בחומרי הגלם שמתאימים לסרט שלנו, יקרה דבר נפלא: האמת תרים ראשה. האמת המורכבת. הטובה והרעה והטובה.
שבת שלום.
