למשך כמה רגעים שנדמו כנצח מוסטפא בני עודה בן השמונה היה בטוח שהוא מת. מכת האש הקטלנית שנפתחה על מכונית הקיה המשפחתית ניקבה את הפח ככברה וניפצה את השמשות. אמו וועד עוד הספיקה לפלוט זעקת אימה לפני שפגעו בה הכדורים שהרגו אותה. הוא עצמו ספג נתז בפניו וגופו נפל קדימה כשראשו בין ברכיו. השעה הייתה 1:30 לפנות בוקר לערך, מרכז העיירה הפלסטינית טמון שממזרח לשכם. חושך מוחלט בחוץ, הכל קרה מהר ובהפתעה.
מה עובר על ילד כשבראשו רצות מחשבות על מוות. שלא רק הוריו נהרגו עכשיו מול עיניו אלא גם אחיו. רגע לפני שנפתחה האש הם עוד היו משפחה. ארבעה ילדים ושני הורים שחוזרים מבילוי קצר בעיר המחוז שכם. שם יש שדרות גדולות ולאורכן גלידריות וחנויות ממתקים שפתוחות עכשיו ברמדאן עד השעות הקטנות של הלילה, ולשם הילדים רצו שאביהם עלי ייקח אותם אחרי שחודשיים לא ראו אותו. חודשיים הוא נעדר מהבית. הסתנן לישראל כדי להביא פרנסה למשפחה, שוהה בלתי חוקי שעבד באתר בנייה ברמת-גן. גם כשהחלה המלחמה עם איראן, ורמת-גן החלה סופגת פגיעות, עלי לא מיהר לחזור לאשתו וילדיו. כשהפצירו בו הוא הבטיח: "עוד מעט, עוד כמה ימים, אני חייב לסיים את העבודה כדי שיהיה לנו כסף לעשות את החג".
2 צפייה בגלריה
מוסטפא וחאלד (משמאל), שמשחזר את הירי שהרג את הוריו ואחיו: "חייל שאל 'מי איתך באוטו' ואמרתי שהמשפחה. הוא ענה לי 'שקרן'"
(שאול גולן)
ביום שישי עלי חזר והסבא חאלד מספר שהייתה התרגשות גדולה. "הילדים ואמם כל כך התרגשו", מספר הסב, "הם נסעו עם האמא לחכות לו בכניסה לכפר. עד כדי כך הם לא יכלו להתאפק".
כשנפתחה האש שקטלה את ההורים ושניים מהאחים, מספר הבן הבכור חאלד (11), הוא ישב במושב שמאחורי אביו. "באמצע ישב מוחמד, שהיה בן חמש, האח הכי קטן", הוא מוסיף. "עותמאן שהיה בן שבע ישב על הברכיים של אמא מקדימה. הוא היה ילד מיוחד ואמא תמיד שמה אותו עליה. מוסטפא ישב מאחורי אמא. החלון של אבא היה פתוח קצת והייתי ער. לא ישנתי. הסתכלתי מהחלון החוצה ולא שמעתי כלום. לא צעקו לנו לעצור ולא היה מחסום. היריות התחילו בלי אזהרה. התחלתי לצרוח, לצעוק, לא ידעתי מה לעשות, ניסיתי לפתוח את הדלת של הרכב ולא הצלחתי, עד שחייל רעול פנים עם נשק פתח אותה, תפס אותי בשיער וזרק אותי כאן", הוא מצביע על המדרכה, "עם הפנים לאדמה.
"לא הצלחתי לעצור את הבכי, וצעקו עליי 'אוסקוט, אוסקוט'. אחד הרים אותי והצמיד אותי לקיר שם וצעק בערבית: 'מי איתך באוטו? מי איתך באוטו? עניתי 'ההורים שלי, המשפחה שלי'. והוא צעק עליי 'שקרן, אתה שקרן'. סובבתי את הראש לאוטו ולא שמעתי אף אחד מהמשפחה. חשבתי שכולם נהרגו, כולל מוסטפא, כי לא ראיתי שמישהו זז שם".
בחלוף כמה רגעים מוסטפא הבין שהוא לא מת, שהנה רגליו רועדות וגם ידיו, והוא לא שולט ברעד. אמו ואביו שישבו מקדימה ספגו את הכדורים וכך הצילו אותו ואת אחיו הגדול. לאט-לאט הרים את ראשו, ראה את שראה והבין מיד מה קרה. "יצאתי מהרכב", הוא אומר בשקט, "וישר קפצו עליי שני חיילים והפילו אותי".
"אנחנו תחת מתקפה"
באקלים האלים שבו אנחנו חיים סיפור הזוועה הזה נדחק לירכתיים. נדחק והודחק. הטילים מאיראן והירי של חיזבאללה ליישובי הצפון לוקחים את מרבית תשומת הלב. ממילא המציאות היומיומית בשטחים לא יותר מדי מעניינת. עבור רוב רובם של הישראלים מדובר בטריטוריה שנמצאת מעבר להרים, ובכלל, הפכנו קהי חושים. פשיטות אנשי הגבעות האלימים על קהילות של בדואים, כניסות לכפרים בשטחי B, הצתות של מסגדים, בתים וכלי רכב, אירועים אלימים שמתפתחים לתקריות ירי שמסתיימות בהרג של פלסטינים. כל אלה מתרחשים שם מדי יום וביתר שאת מאז פרצה המלחמה מול איראן לפני כשלושה שבועות.
לפי ארגון "יש דין", ב-17 הימים הראשונים למלחמה דווח על 170 אירועים שונים של אלימות מתנחלים נגד פלסטינים בגדה המערבית. ממוצע של עשרה אירועים ביום. הם התרחשו ב-85 יישובים פלסטיניים וכללו ירי, תקיפות פיזיות, פגיעה ברכוש ואיומים. בתקופה הזאת מתנחלים ירו למוות בשישה פלסטינים בגדה המערבית. שלושה מהיורים היו במדים. חמישה פלסטינים נוספים נורו למוות על ידי חיילים. עד כה המשטרה והצבא לא דיווחו שבוצעו מעצרים של חשודים בירי.
ברשתות התקשורת של הגבעות ("חדשות הגבעות" ו"חדשות אנ"ש") הפשיטות על הכפרים הפלסטיניים וקהילות הרועים מתוארות כאירועים יזומים ומאורגנים במסגרת מבצע מעין סמי-צבאי. הם נועדו לזרוע בהלה ולהביא את הפלסטינים לנטוש את בתיהם בכפרים שבשטח B. בכמה דיווחים צוין כי שמו של ה"מבצע" שאותו מוציאים לפועל נערי הגבעות נקרא "והורשתם", והיו בהם עדכונים על התקדמותו, כמו למשל הצתות בתים וכלי רכב, פרסומים על משפחות פלסטיניות שעוזבות את בתיהן בעקבות אירועי האלימות, וגם דיווחים על מות פלסטינים בעימותים עם מתנחלים. למרות שלא לוקחים שם קרדיט ישיר על מות הפלסטינים, מתגאים בדיווחים הללו שהשלטת הפחד והאימה היא חלק מהמבצע שמטרתו השתלטות על שטחי B.
הנה לדוגמה מקרה שאירע ביומה השני של המלחמה בכפר קריות שמדרום לשכם. שלושה מתנחלים הגיעו עם דחפור לשטח חקלאי שקרוב לקו הבתים המזרחי של הכפר, והתחילו לערום סוללות כדי לחסום את היציאה מהכפר לשטחים החקלאיים של תושביו. בשאר קריותי, תושב הכפר, אומר שהדחפור עקר עצי זית וכמה תושבים יצאו לברר מה העניין. "אנחנו מכירים את המתנחלים האלה מהאזור", הוא מספר, "לא עזרו הצעקות 'מה אתם עושים פה'. הם פשוט המשיכו לעבוד. ולא רק שהם המשיכו לעבוד, מהר מאוד הגיעו עוד מתנחלים שהתחילו לקלל ולזרוק אבנים, ואז בלי אזהרה אחד עם נשק ארוך התחיל לירות באוויר, אולי יותר מ-20 כדורים.
יום לפני התקרית חזר האב עלי לראשונה אחרי חודשיים שבהם עבד בבניין בישראל. "הייתם צריכים לראות איך הילדים התנפלו עליו", מספר הסב. "לא עזבו אותו"
"הם התחילו להתקרב לבתים של הכפר ופתאום מוחמד עזאם קיבל כדור ונפל. המתנחלים לא נתנו לאף אחד להתקרב אליו. אחיו פאהים ניסה להתקרב לעזור לו וגם בו ירו והוא נפל. שניהם נהרגו. אח שלהם, ג'מאל, רצה לעזור להם וירו בו ברגל. היה לו מזל. הוא רק נפצע. אנחנו רואים מה קורה אצלנו, מה קורה בדומא, בג'לוט, בסלפית, מה קרה השבוע בטמון עם המשפחה שירו עליה. זה הכל קשור אחד בשני. אנחנו תחת מתקפה".
יולי נובק, מנכ"לית "בצלם", אומרת שהאלימות מתבצעת בחסות הממשלה: "מיליציות חמושות של מתנחלים וכוחות צבא פועלים יחד לקידום מדיניות גלויה של טיהור אתני נרחב בגדה המערבית. ההתקפות מתגברות, האלימות הופכת אכזרית יותר וההרג הוא יום-יומי. לישראלים מותר היום להרוג פלסטינים בגדה המערבית מבלי לשאת בדין. ממשלת ישראל מובילה את הזוועה הזו, הצבא והמתנחלים מבצעים אותה, ואנחנו הישראלים מאפשרים אותה".
כך שהשטח דליק ונפיץ גם בלי אירועי הרג של ילדים קטנים והוריהם כפי שאירע בטמון. באתר ערוץ 14 נכתב על הריגת ארבעת בני משפחת בני עודה כי "סוכל פיגוע דריסה בשומרון, ארבעה מחבלים חוסלו". בימין הכהניסטי אין בלתי מעורבים. גם ילדים הם מחבלים.
הלוחמים שפעלו בשטח טוענים שהרכב האיץ לעברם והם נאלצו לפתוח באש משום שחשו בסכנת חיים. זו הגרסה שהופצה על ידי דוברות המשטרה. אף אחד מאלה שדיווחו על "חיסול ארבעה מחבלים" לא ביקר בזירה. מדובר באזור בנוי בצפיפות בלב הכפר. הכביש שבו נסעה המשפחה יורד ברחוב צר ותלול שסופו בפניה חדה שמאלה. אי אפשר לנסוע בו מהר גם אם ממש רוצים. בטח לא באמצע הלילה כשחשוך, כי רוב הסיכויים שתתרסק אל תוך חומת האבן של הבית שממול לרחוב התלול.
יש פה מכולת קטנה שמעל הפתח שלה מוצבת מצלמת אבטחה. כשבאנו לשם בבוקר יום שלישי השבוע יצא אלינו השכן טארק בשארה ושאלנו אם המשטרה לקחה את המחשב שאליו מחוברת המצלמה. "היו לוקחים אם היה נפגע כאן חייל", הוא ענה. "אתה יודע איך הם ירו פה? הכביש והמדרכה היו מלאים בתרמילים. החיילים ירו באוטומט בלי סוף. הם בכלל באו לבית של השכנים כדי לעצור ילד בן 15. לא יודע מה קרה להם שהם ירו כל כך הרבה. ככה לחסל משפחה שלמה?".
המסתערבים של מג"ב איו"ש פועלים כמעט מדי לילה. זו יחידה מובחרת שלוחמיה המיומנים מכירים היטב את אופי הפעילות באזור: הם נכנסים לערים והכפרים הפלסטיניים כדי לבצע מעצרים על פי מודיעין של שב"כ. הם לא אמורים לרסס בקלות כזו רכב של משפחה גם אם הוא נקלע למקום שבו מבוצעת פעילות מבצעית.
תושבי השכונה שבה אירעה התקרית אומרים שאף גורם ישראלי רשמי לא הגיע לבחון מה קרה כאן. זה לא מפתיע. בנובמבר האחרון, במהלך מבצע מעצרים בג'נין, תועדו לוחמי היחידה יורים למוות בשני פלסטינים למרות שאלו הרימו ידיים לכניעה. ירי על מנת להרוג מי שנכנעו מנוגד להוראות פתיחה באש. למרות שהתקרית תועדה, זה לא מנע מהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר למהר לפרסם הודעת תמיכה בלוחמים עוד לפני שנערך תחקיר. והוא לא הסתפק רק בהודעת גיבוי. למחרת הגיע לבסיס היחידה וצ'יפר את מפקדה בהעלאת דרגה לניצב-משנה.
"אבא הבטיח שנחזור"
ישבנו במרפסת בית המשפחה כשלפתע פרצה מהסלולרים התראה על שיגור טיל מאיראן. בני המשפחה ומנחמיהם נדרכו. צפצפו רק הטלפון שלי, של שאול הצלם ושל כרים ג'ובראן, מנהל מחלקת השטח של "בצלם" המתגורר במזרח ירושלים. שאר המכשירים הסלולריים דממו. לפלסטינים אין התראות על שיגורים ואין אזעקות על טיל שמתקרב. כעבור כמה דקות שמענו רעש פיצוץ חזק והסבא חאלד הפטיר: "שומעים אצלנו המון פיצוצים. יש אצלנו גם נפילות של טילים ורסיסים. רסיס גדול נפל פה למטה בוואדי, לא רחוק מהבית".
שאלנו אם עלי לא פחד מהאזעקות וקולות הפיצוצים ברמת-גן. אמו, נג'אח סובחי בני עודה, מחתה דמעה. "היינו מדברים אתו בווידאו", אמרה. "חודשיים הוא לא בא הביתה, חודשיים! אמרתי לו 'יא איבני, תחזור הביתה, מסוכן שם והילדים מתגעגעים אליך'. הוא אמר שהוא לא מפחד, שהוא סומך על אלוהים. אמר שהוא רוצה להרוויח מספיק כסף. אחח, הוא אהב את כל בני האדם, את כולם, מוסלמים, יהודים. יש לי שש בנות וארבעה בנים. עלי היה הבן הבכור, היה בן 37, והוא הגיע אחרי שתי בנות. לפני המלחמה בעזה הוא עבד בישראל עם אישורים אבל מאז המלחמה הוא יצא לעבוד בלי אישורים כי פה לא הייתה לו עבודה. פה אין כלום".
ליד הזירה יש מכולת עם מצלמת אבטחה אבל איש לא הגיע לקחת את התיעוד. הבעלים טארק בשארה: "כמה הם ירו כאן, הכביש היה מלא בתרמילים"
הסב חאלד מתערב בשיחה: "50 שנה עבדתי בישראל בבניין. איפה לא, בתל-אביב, ברמת-השרון, בבני-ברק, רמת-גן. בניתי הרבה בניינים אצלכם. שאלתי את עלי 'איפה הוא עובד והוא אמר 'איפה שנכנסים בכניסה הראשונה לבני-ברק, מאחורי התחנת דלק'. הייתם צריכים לראות איך הילדים התנפלו עליו בנשיקות כשהוא חזר בשישי בערב אחרי האיפטר. לא עזבו אותו".
מוסטפא ביקש רשות להיכנס מהמרפסת פנימה, הביתה. "קשה לו כבר לדבר על מה שהיה", אמרה סבתו. אחיו הגדול חאלד סיפר שלמחרת חזרת אביו, ביום שבת, הוא הלך להסתפר, ביקר קרובי משפחה וחברים ובערב מאוחר הם נסעו לשכם. "הסתובבנו שם בחנויות", אמר הבן בקול שקט. "אבא קנה לנו גלידה ולמוחמד הוא קנה מיץ תפוזים. לא קנינו בגדים חדשים לחג כי היה כבר מאוחר. אבא הבטיח שנחזור לשכם למחרת ונקנה כל מה שצריך".
נג'אח: "איפה כל אלה שמדברים על זכויות אדם? ישראל טוענת שהיא מדינת חוק, אז איפה החוק? זו משפחה שיצאה לבלות וקטלו אותה. נשארו שני יתומים".
חאלד: "כל מי שהיה שם והרג את המשפחה שלי צריך לקבל עונש על הפשע".
דמעה זלגה מעינו. גם הוא ביקש רשות לקום ולהיכנס הביתה. סבו טפח על שכמו, קירב אליו את ראשו ולחש משהו באוזנו. "הילד נשבר", התנצל אחר כך. "אמרתי לו 'אתה תספר מה קרה בשביל אבא ואמא שלך ובשביל האחים שלך. אתה תספר מה קרה כדי שכל העולם ישמע איך הרגו אותם'".
