1. אחרי 7 באוקטובר, ובמיוחד אחרי ששמעתי על הנגדת ו' מאמ"ן שהתריעה על "חומת יריחו" (שמעתי על הסיפור כמה שבועות לפני שפורסם), הייתה לי מחשבה: מה היה קורה אם הייתי יודע ש-7 באוקטובר הולך להתרחש. האם הייתי מצליח למנוע אותו? "יום השישי", הרומן החדש והמעולה של העיתונאי אריאל שנבל, עוסק גם בשאלה הזו וגם בעוד המון נושאים שבאופן אישי אני עוסק בהם המון.
נתחיל בהתחלה: מדף הספרים הישראלי התמלא מהר מאוד בספרים שעוסקים ב-7 באוקטובר. בתחילה יצאו ספרים שאיגדו סיפורי גבורה מאותו יום; לאחר מכן החל גל של ספרי תחקיר על האסון והמחדל ועדויות לוחמים מהשטח; וכיום אלה ספרי עדויות מגוף ראשון על השהות בשבי חמאס. כל הספרים מצאו את דרכם אליי, כולל כמובן הספר "חטוף" של אלי שרעבי, שהיה רב-המכר המהיר בהיסטוריה של ישראל. המסקנה ברורה: הציבור הישראלי מעכל ומעבד את המלחמה הזו ומה שהוביל אליה באופן מעמיק - אבל גם מהיר. מהיר מאוד: במלחמות קודמות חלפו שנים עד שמספר כזה של ספרים על האירועים ראה אור.
2 צפייה בגלריה
פריצת הגדר ב־7 באוקטובר. ”לא צריך היה להיות נביא כדי להבין שאסון גדול מתרגש עלינו“
(ללא)
ועכשיו עתידות: יש מצב שהספר החדש של אריאל שנבל (גילוי נאות: חבר משכבר הימים ואיש של מילים שכדאי לכם לקרוא, בטח כשמדובר בספר הראשון. בספר השני אולי כבר אראה בו מתחרה ואהיה פחות נדיב איתו) מסמן את תחילת הגל הבא – ספרי פרוזה על המלחמה. "יום השישי" של שנבל הוא "ספר 7 באוקטובר" באופן הכי ישיר, וזאת למרות שהעלילה, לפחות בשליש הראשון של הספר, בכלל לא מתרחשת ביום ההוא, אלא יום אחד לפני, ב-6 באוקטובר.
וכפי שרמזתי בפתיחה, הספר עוסק בשאלה מה היה קורה אילו יכולנו לחזור לאחור ולנסות למנוע את הטבח. הגיבורה – נטולת השם – שאיבדה את בעלה בתחילת המלחמה, משתמשת בקמע משפחתי שהרמח"ל העניק לאחד מאבות אבותיה בעכו לפני שנפטר, חוזרת בזמן ליום שישי שלפני הטבח, ומנסה למנוע אותו ואת מות בעלה. הדברים משתבשים מהר מאוד באופנים בלתי צפויים, ושנבל לוקח את הקורא למסע מותח, שלמרות האלמנט הבדיוני הברור שבו, מעלה לשטח סוגיות ישראליות רבות ועכשוויות מאוד כמו הקיטוב בחברה, העובדה שכל מה שבנינו כאן לא מובן מאליו, והיכולת של הפרט להקריב עבור החברה שבתוכה הוא נמצא. בקיצור, כל מה שאני עוסק בו אישית בשנתיים וחצי האחרונות.
2. אני שואל את שנבל איך הוא בכלל חשב על הרעיון המטורף הזה, לכתוב ספר שבו הגיבורה תחזור בזמן כדי לנסות למנוע את הטבח, והאם הוא פשוט קרא את המחשבות שלי וגנב את זה משם?
"התחלתי לכתוב את הספר בדיוק לפני שנתיים", הוא משחזר, "תקופה מאוד קשה, שבה קמנו בכל בוקר לבשורת איוב נוספת של 'הותר לפרסום'. הרגשתי אז קצת חסר אונים. אמנם כתבתי בעיתון ועשיתי כתבות שמטרתן הייתה העלאת המורל הלאומי, אבל מצד שני לא הצלחתי להתגייס שוב למילואים, שמהם שוחררתי כבר ב-2007, וחשתי שהתרומה שלי למאמץ המלחמתי לא מספיק גדולה. ואז התחלתי לשאול אנשים מה היו עושים אם היו יודעים על הטבח מראש. התשובות העיפו לי את הראש. הן נעו בקשת מאוד רחבה, מרעיונות מאוד ספציפיים, כמו לברר באיזה חדר בדיוק במלון באילת נמצא ראש אמ"ן דאז חליוה ולדפוק לו חזק על הדלת, דרך ניצול קשרים בלשכת ראש הממשלה, ועד לתשובות רדיקליות שטענו שעדיף לא לבטל את הטבח, כי אחרת יקרה משהו הרבה יותר חמור. ברגע הזה נבט בסיס העלילה של הספר, שלמעשה לא השתנה במילימטר גם בתהליך העריכה הארוך והמדהים שעברתי עם נועה מנהיים, עורכת הספר, שיש לה מבחינתי לפחות 50 אחוז בספר הזה".
בלי יותר מדי ספוילרים, נגיד שההצלחה של הגיבורה למנוע את הטבח באחד משני צירי הזמן של הספר טורפת הרבה קלפים ומביאה להרבה מחשבות, שאם נתמצת אותן בקיצוניות נאמר כך: ב-7 באוקטובר קרה לנו אסון עצום, אבל במקביל קרו גם דברים טובים.
יש פה מסר נפיץ.
"זו סוגיה מאוד נפיצה", הוא מודה, "שאולי בגללה – אני מנסה בתת-המודע לנתח את זה בדיעבד - אין בספר אפילו שורה אחת שמתרחשת ב-7 באוקטובר עצמו. היום הזה הוא טראומה לאומית וגם כמובן אישית שלי, למרות שלא הכרתי מישהו במעגל הקרוב ביותר שנפל או נחטף ביום הזה. אין ישראלי שלא זוכר בדיוק מה הוא עשה ואיפה היה לאורך כל היום הזה, גם אם התמזל מזלו לא להיות בקיבוצי עוטף עזה או בנובה. מספיק שעומר, הבן הקטן שלי בן העשר, שאל אותי באותו ערב אם המרפסת בבית שלנו מספיק גדולה כדי שמחבל עם מצנח רחיפה יוכל לנחות עליה – כדי לצרוב בי את הטראומה מאותו יום לנצח. ולכן אני מאוד נזהר בהצהרות בסגנון 'תקופה של נס' או 'חטפנו כאפה אבל התעוררנו', כי זה פשוט לא נכון.
"מצד שני, אנחנו יושבים כרגע על שפת הכנרת כשצה"ל מטייל בשמי איראן, המעצמה הכי חזקה בעולם נלחמת איתנו וציר הרשע השיעי מפורק ומוחלש. אם היית אומר לישראלי כלשהו ב-6 באוקטובר 2023 שכל הדברים האלה יקרו בטווח של שנתיים וחצי, היו מאשפזים אותך, ובצדק. אבל זו גם הייתה התגובה שלו אם היית מספר שמחבלים מעזה, חלקם בכפכפים, ירצחו 1,200 ישראלים ביום אחד. אז כן, זה מורכב וקשה להכלה והבנה, ואני חושב שדווקא ספר פרוזה, ודווקא ספר ספקולטיבי שמתאר מציאות בדיונית שבה אפשר לחזור ולעצור את הטבח, יכול לתת איזו פרספקטיבה על האירועים המטורפים שעברנו פה בשנים האחרונות, ולעורר דיון מורכב שמתרומם מעל השבלונה הקבועה של ויכוח בטלוויזיה בין פאנליסטים או הצהרות של פוליטיקאים שרואים הכל מהזווית של כן ביבי-לא ביבי".
3. אתה כותב המון. נולדנו בהפרש של יומיים, ותן לי לספר לך משהו: אנחנו זקנים. מתי הבנת שהצלחת לעבור שלב מעיתונאי לסופר?
"אני ממש זוכר את היום שבו התחלתי לכתוב, פשוט התיישבתי מול המחשב והכרחתי את עצמי לכתוב אלף מילה. יש סופרים שיתפלצו לשמוע את זה, אבל כעיתונאי אני רגיל לעבוד עם דדליין ומספר מילים. ואז החלטתי שבכל יום אכתוב אלף מילה. אחרי שבועיים היו לי כבר 15 אלף מילה, אבל באמת שלא היה לי מושג אם אני בכיוון. הפעם הראשונה שממש הבנתי שאני בורא משהו ממשי הייתה כשקיבלתי ווטסאפ מיוכי ברנדס במוצאי יום כיפור, חצי שנה אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר. כשיוכי הוציאה את 'אדל' לפני כשמונה שנים, ראיינתי אותה לעיתון. מאז שמרנו על קשר של שתי שיחות טלפון בשנה, סביב חגי תשרי ובפסח. כשסיפרתי לה שאני כותב ספר, היא ביקשה לקרוא את הדראפט. הזהרתי אותה שהוא לא עבר עדיין עריכה, אבל היא התעקשה. במוצאי יום כיפור היא שלחה לי הודעה בווטסאפ שהותירה אותי המום, ושנתנה לי את הגושפנקה הסופית שיש לי ספר ביד, הגם שעוד תעבור שנה פלוס עד שהוא באמת יהיה מוכן: 'לא הלכתי בגללך לתפילת נעילה. התחלתי את ספרך בבוקר וקראתי אותו עד סוף הצום בלי לנשום'".
יש בספר התייחסות לקיטוב הפנים-ישראלי, שהחריף בשנים האחרונות. הוא מוביל באחד מצירי הזמן שבו לשתי ערים נפרדות שמוקמות בארה"ב: האחת לחרדים וחרד"לים והשנייה לחילונים ודתיים-לאומיים. אני עוקב אחרי הכתיבה שלך, אתה מנסה להחזיק כל הזמן את המתח הזה שבין להיות ימני לבין לא בהכרח לתמוך בממשלה הספציפית הזו, לנסות ולהביא לאיזו ממשלת אחדות שקצת תוריד את המתח. זה לא דבר פשוט לעשות, כשלפחות לפי התקשורת אנחנו בערך דקה וחצי ממלחמת אחים בכל רגע נתון.
"בשנה שלפני הטבח היה לי מאוד קשה. ממש ראיתי את העם שלנו נקרע לשניים, ואני זוכר שכתבתי לחבר שאני לא בטוח שאנחנו לא עומדים בפתחה של גלות חדשה. כתבתי כל הזמן על השסע הפנימי ועל כך שאין שום עילת סבירות ששווה אותו, בדיוק כמו שאין שום שינוי בוועדה לבחירת שופטים ששווה פלירטוט עם סירוב לשרת במילואים. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר שלחה לי ידידה קטע מטור שכתבתי בקיץ 2023, פחות מחודשיים לפני הטבח. בטור שילבתי בין האירוע ההיסטורי של פריצת חומות ירושלים, שהסתיימה בחורבן המקדש, למחלוקת הפנימית בישראל 2023, והוא התחיל במשפט: 'חומות העיר נבקעו, אבל איש לא שמע'. בהמשך כתבתי: 'האויב חיכך את ידיו בהנאה. יום אחרי יום הוא התקדם בהכנות הפריצה לעיר. חומת המגן שסביבה הלכה והתנמכה, הלכה ונעלמה, ותושבי העיר כמו הוכו בעיוורון והמשיכו להתכתש ביניהם. מעטים מאוד ניסו להשמיע קול של פשרה ומתינות בין הצדדים הניצים, אבל קולם לא נשמע'. הידידה כתבה לי – 'אני בשוק, זה ממש נבואי'. אבל זה לא נבואי בכלל. לא צריך היה להיות נביא כדי להבין שאסון גדול מתרגש עלינו כשאנחנו שקועים בתוך סכסוך פנימי כל כך חריף".
אבל אתה אופטימי.
״נכון, כי קודם כל הצלחנו. בשבועות הראשונים של המלחמה היה מרומם נפש לראות איך כל העם מתאחד. גם עכשיו, במלחמה הנוכחית, למעט שוליים באמת לא חשובים, העם מאוחד בציפייה לעתיד טוב יותר שמגיע לכולנו. האתגר הוא לשמור את האחדות הזו גם בזמני שגרה, עד כמה שיש שגרה במדינה הזו. הלוואי ולא נצטרך תזכורת של אויבים חיצוניים כדי להיות מאוחדים, ואם לא מאוחדים אז לפחות פחות רעילים. זה אולי יישמע לכמה אנשים לא מאוד דמוקרטי, אבל לא אכפת לי: אני חושב שלא ירחק היום ומדינה חפצת חיים תהיה חייבת להגביל באופן כלשהו את חופש הביטוי המופרע והלא-סביר שיש ברשתות החברתיות. זה נכון גם בהשפעה זרה דרך רשתות בוטים, אבל גם בלעדיהן יש פה תופעות הרסניות כמו אנונימיות לא הגיונית, ותיבות תהודה מסוכנות מאוד שהאלגוריתמים יוצרים כדי להשאיר אותנו בפיד. כל הדברים האלה מכניסים לכיסים של החברות הללו הרבה מאוד כסף, אבל ממש במקביל גם מפוררים אותנו מבפנים".
