רק כשבאים לראות בעיניים את בניין השיכון בדימונה שבו התגוררו נדיה טל וארבעת ילדיה מבינים את גודל האימה. את חוסר האונים שחש אדם המתגורר כאן בהישמע התרעה על ירי טילים. זה בניין שנבנה בראשית שנות ה-60 של המאה שעברה עבור עולים שנשלחו ליישב את הנגב מבלי לדעת איפה הנגב. אין בשיכוני הרכבת של רחוב מתתיהו ממ"דים בדירות, גם לא מקלטים בקומות הקרקע. אלו מבנים מזדקנים שקירותיהם דקיקים וקורות הבטון שמחזיקים אותם סדוקים ומתפוררים, והמחסה הציבורי הכי קרוב נמצא ברחבה פנימית בתוככי השכונה, מקלט מס' 18, שבחזיתו נכתבה בצבעים עליזים האמרה "הכל לטובה". אם אתה צעיר ובכושר, תגיע למקלט בתוך דקה. ואם אתה קשיש או מתקשה בהליכה, שאלוהים ישמור. צריך לצאת לדרך כבר עם ההתרעה, לפני האזעקה, וגם אז לך תדע איפה יתפוס אותך הטיל.
את אמיר בן ה-12, הבן של נדיה, הטיל תפס רגע לפני הכניסה למקלט. פגשנו אותו במחלקה הכירורגית בבית החולים סבן לילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע. רגלו הימנית מגובסת ופניו מתעוותים בכאב עם כל תנועה קטנה. אמו מספרת שעם הישמע ההתרעה על ירי טילים היא והילדים התארגנו לצאת למקלט. "עוד לפני כן אמרתי להם לא להוריד נעליים כי נראה לי שהערב האיראנים הולכים לשים את דימונה על הכוונת, אבל מה לעשות, ילדים, ברור שהורידו", היא מספרת. "ואיך שהגיעה ההתרעה צעקתי על אלכס בעלי שייקח את הקטן, הוא תינוק בן שנה וחודשיים, ואת בן השמונה, וייצא למקלט, שלא יחכה לי.
"אמיר, בתי בת ה-16 מילנה ואני יצאנו יחד. לוקח זמן לרדת במדרגות, ללכת לחצר מאחור, למהר על השביל, ויש אנשים שרצים ואתה ביניהם, משתדל לא לעכב אף אחד. בזמן הזה כבר הייתה אזעקה. מילנה לא הרגישה טוב. היא אמרה לי 'אמא, אני מה זה עייפה'. היא לא הלכה מהר. אמרתי לאמיר 'לך מהר, לפחות אתה תגיע למקלט'".
אמיר: "אני הייתי כבר בכניסה למקלט ושמעתי שריקה חזקה. הרמתי את הראש וראיתי את הטיל המיירט עף לטיל האיראני, מפספס אותו, ואז הטיל האיראני, כדור אש גדול, עף אליי במהירות. לא הבנתי מה זה. הכל קרה מהר, אפילו חשבתי שזה חלום. וזהו, אני רק יודע שעפתי מהפיצוץ".
אמו תופסת את ראשה. "איזה בום זה היה, אחריו לא שמעתי כלום יותר", היא אומרת. "הילדה נפלה ואני הפלתי את עצמי עליה כדי לכסות עליה. הבום הזה לא רק מחריש אוזניים. אתה חושב שזהו, אתה מת".
אמיר: "גם אני הרגשתי שאני מת".
נדיה: "כשפתחתי עיניים הכל היה שחור. מילנה התעלפה לי ונתתי לה סטירות וגם צעקתי 'איפה הילדים שלי, איפה הילדים שלי'. ופתאום אני רואה את אמיר על ידיים של בחור, ממש מגיח איתו כמו בסרט מחוץ לכל האש והעשן והאבק. הוא הניח לידי את אמיר שהיה מעולף. איך שראיתי את הרגל שלו וכמה דם יצא לו התחלתי לצרוח לאלוהים 'קח את החיים שלי, לא של הילד', ואמיר, כפרה עליו, התעורר מהצעקות שלי, ראה אותי ואמר: 'אמא, אני בסדר, אל תבכי'".
הוא הוגדר פצוע קשה. הדף הפיצוץ הטיס גוש בטון שריסק את רגלו הימנית. אמיר מתאושש עכשיו מניתוח לא פשוט ואמור להשתחרר בקרוב ולצאת לשיקום.
7 צפייה בגלריה
נדיה ואמיר טל בסורוקה. "התחלתי לצרוח ואמיר, כפרה עליו, אמר לי 'אני בסדר, אל תבכי'" | צילום: גדי קבלו
(גדי קבלו)
השמיכה בסורוקה מתקצרת
יישובים בכל הארץ נפגעים בימים אלה, אבל הסיפור של דימונה וערד הוא על הרבה יותר משכונות שהוחרבו על ידי טילים בליסטיים איראניים. גם בתל-אביב פגע ביום שלישי טיל והרס כמה בניינים, אבל איפה רחוב לואי מרשל בצפון הישן של העיר ואיפה השיכונים של רחוב מתתיהו בדימונה או הבלוקים מרחוב שמעון בערד. זה לא רק העניין הסוציו-אקונומי, הפערים בין מעמדות ורקעים, הקושי בחיים של חילונים וחרדים יחד במקום קטן כמו ערד. פגיעת הטילים מקפלת בתוכה כל כך הרבה ניואנסים שרובם קשורים לעובדה שמדובר בפריפריה חברתית-גיאוגרפית, רחוקה מעין ותשומת לב.
למשל הפערים הבלתי נסבלים בכל הקשור לרפואה. 191 פצועים בסך הכל הובהלו בשבת שעברה מדימונה וערד לבית החולים סורוקה, 70 מהם ילדים. סורוקה מוגדר כמרכז-על ולא בכדי. אחרי הכל עבור כמיליון ישראלים הוא בית החולים היחיד. והוא לא רק בית החולים היחיד בדרום, אלא גם בית החולים היחיד בארץ שספג פגיעה ישירה של טיל בליסטי. אולי בין מרכזי הרפואה הבודדים בעולם שספגו פגיעה כזו. זה קרה בבוקר 19 ביוני, במלחמת איראן הראשונה, כשפגיעה בבניין האשפוז הישן הוציאה מכלל שימוש שמונה חדרי ניתוח, שש מחלקות, מעבדה גדולה ואת חדר האוכל של העובדים. למרות הנזק הקשה שאותותיו עדיין נראים כאן, איש לא נפגע. בזמן הפגיעה היה הבניין ריק מחולים ואנשי צוות. הוא פונה 24 שעות קודם לכן מכיוון שלא היה ממוגן.
פרופ' עמית פרנקל, מנהל האר"ן (אירוע רב-נפגעים) של סורוקה ורופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ, אומר שלא הייתה להם הפריבילגיה לעצור לרגע מאז. "איבדנו 25 אחוז ממיטות האשפוז בפגיעה הזו, פער שלא הצלחנו להשלים, ובנוסף איבדנו גם קרוב ל-50 אחוז מחדרי הניתוח", הוא מסביר. "התרענו שנים שסורוקה לא ממוגן מספיק. גם מנהל בית החולים הקודם וגם הנוכחי התריעו שוב ושוב שבשעת חירום לא נוכל להמשיך לעבוד עם אותה תפוסת מיטות כי אין לנו מספיק מרחבים מוגנים. תלך לכל בית חולים גדול במרכז הארץ, גם לרמב"ם בחיפה, ותראה שם מרחבים גדולים בתת-קרקע שהוכשרו לשמש בחירום כמרחבי אשפוז וטיפול רפואי. אנחנו בסורוקה, אחרי שאיבדנו רבע מהמיטות במבצע עם כלביא, איבדנו במלחמה הנוכחית עוד עשרה אחוז ממיטות האשפוז בגלל מחסור במרחבים מוגנים. רק דבר אחד לא השתנה והוא גודל האוכלוסייה שבה אנחנו מטפלים".
זה לא קורה במלחמה בעוד בתי חולים, שסוגרים בניינים לא ממוגנים ונאלצים לוותר על מיטות אשפוז?
"זה קורה בעיקר בסורוקה כי הוא לבד בדרום. אנחנו אחראים לבד למיליון ישראלים. אין עוד בית חולים באזור שיחלוק איתנו בנטל. במרכז הארץ איכילוב מחפה על שיבא שמחפה על בילינסון שמחפה על אסף הרופא ולהפך. פה אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, ולא רואה אף אחד. אנחנו כאן לבד".
אז עכשיו תושבי הדרום מקבלים טיפול פחות טוב?
"בהיבט של תשתיות, מקום וציוד, אז חד-משמעית כן. נכנסנו למערכה הזו אחרי שהפסדנו בניין שלם במערכה הקודמת. זה כמו לעלות לשחק כדורגל עם רגל אחת מגובסת. אבל הדנ"א של סורוקה שונה מהדנ"א של בתי החולים במרכז. איש צוות שמגיע לעבוד בסורוקה מבין שהוא מגן הנגב. במרכז, מד"א מווסת את הפצועים בין בתי החולים. כאן בדרום כל הפצועים מגיעים רק לפה. ועדיין, למרות כל הפערים, אנחנו מסוגלים בכל רגע נתון לטפל בכל אירוע רב-נפגעים בדרום, כמו שקרה במוצאי שבת".
פתאום לא היה קיר
בחדר שליד אמיר פגשנו את אלאדין. כלומר, לא הדמות מ"סיפורי אלף לילה ולילה" והסרטים של דיסני, אלא הגרסה הערדניקית שלו, פעוט חרדי מתוק בן שלוש וחצי שבדיוק ישן. בכל אירוע אסוני גדול ישנם סיפורי ניסים. גם הסיפור של אמיר בן ה-12 הוא סוג של נס. הרי גוש הבטון היה יכול לפגוע בפלג גופו העליון ואז מי יודע. אבל פה, בחדר לידו, שוכב מקרה שהתפתח לממדים מיתיים.
זו משפחת חסידי גור בת חמש נפשות שיצאה ללא פגע. גרים ברחוב שמעון 32, דירה 18, קומה רביעית. שעות אחר כך, כשהגענו לערד וביקשנו מקצין משטרה שיצביע על הכתובת, הבטנו על בניין שקירות החזית שלו כאילו גולחו על ידי תער וכעת הוא עומד פרוץ מול הרוח. תכולת הדירות מנותצת, קורות בטון שנקרעו מעכו ספות, מנועי מזגנים תלויים באוויר על בלימה, רק כבל דק אוחז בהם ומאיים להיקרע בכל רגע. ההרס מוחלט.
"היה כבר אחרי 22:00 כשקיבלנו התרעה על טילים", מספר האב מאיר. "אבל הילדים ישנו עמוק ולא הערנו אותם לרדת למקלט. באותו יום היו כמה התרעות אבל לא היו אזעקות וחשבנו שזה אותו מקרה. אבל אז הגיעה אזעקה וכבר היה מאוחר להעיר ולקחת אותם כי זה אומר לעלות ולרדת מקומה רביעית פעמיים. אמרנו, אשתי ואני, שנישאר יחד. יהיה מה שיהיה, אנחנו לא מתפצלים. אז עמדנו במסדרון ושמענו פיצוץ אדיר. הבית כולו התמלא אבק ועשן.
"שלושה ילדים ישנו בחדר אחד. הקטנה שלנו, בת שנה וחצי, ישנה בעריסה. הפיג'מה שלה הייתה מלאה בשברי זכוכית אבל לא מצאנו עליה אפילו שריטה אחת. הגדול, כמעט בן חמש, ישן במיטה באמצע החדר. נפלה על המיטה שלו קורת בטון אבל הוא ישן בצד השני של המיטה והיא לא פגעה בו. האמצעי, בן שלוש וחצי, ישן במיטה שהייתה צמודה לקיר החיצוני שפונה לחצר. כשנכנסתי לחדר שנייה אחרי הפיצוץ הלב שלי נפל. לא ראיתי את המיטה שלו. לא היה שם קיר בכלל. מצאנו רק את שני הילדים, הגדול והתינוקת".
מול מקום פגיעת הטיל פגשנו את אבי אלחייני וסיגל פליגלר, שניהם תושבי העיר המתנדבים ביחידת חילוץ ערד. "ראינו כבר כמה דברים בשנים שאנחנו מתנדבים ביחידה", אמרה פליגלר, "אבל שום דבר לא מכין אותך לאירוע כזה. הגענו תוך כמה דקות וכל האזור נראה כמו סרט אסונות אפוקליפטי, כמו סט של סרט בהפקת ענק. אנשים עם שיער סומר, הפנים שלהם מכוסים דם ואבק, הלכו כמו זומבים בבגדים קרועים. מכל מקום יצא עשן והיו גם מוקדים של אש. מתי מפחד".
אלחייני: "היה פה מטורף. בדקות של אחרי פגיעת הטיל עוד נפלו בלוקים ושברי בטון מהקומות העליונות לחצר. היה מסוכן להתקרב לבניינים".
בינתיים, מאיר האב ירד למטה במהירות. "דילגתי מעל שברים ופילסתי דרך בעשן", הוא משחזר, "הלב דפק חזק. חיפשתי את הילד אבל לא מצאתי אותו. הוא עף החוצה ונעלם לנו. שעה-שעה וחצי לא ידעתי מה עם הילד. ההורים שלי גרים בפתח-תקווה ויצאו מיד מהבית לסורוקה. בסורוקה הם עברו מיטה-מיטה עד שראו את הילד. אבא שלי התקשר אליי ואמר: 'ברוך השם, ראיתי את הילד, קראתי בשמו והוא ענה שזה הוא'. מה יש לומר, זה נס הניסים. הילד עף החוצה מהחדר עם המזרן ונפל עליו. הוא יצא עם חבלות יבשות וזהו".
על המזרן, אתה בטוח?
"מי שהרים אותו מהחצר אמר לחובש שאמר לאיש רפואה כאן בבית החולים. הוא עף על המזרן מהחדר, נפל ארבע קומות ונחת עליו בחצר. חד וחלק, זה נס הניסים".
מבקשות מקלט
"איזה נס ואיזה קופסת סרדינים", אומרת אתי חסון מרחוב שמעון 37, דירה 12. "למרות שהיית צריך לראות את המקלט שלנו. באמת נדחסנו בו כמו בקופסת סרדינים".
נסענו למלון דיוויד בים המלח כדי לפגוש אותה כי מהבית שלה לא נשאר הרבה. גם השכנה מקומה שלישית, שרה גנם, ישבה איתנו. הגענו בשעת דמדומים, אבל הנוף והאוויר הטוב של ים המלח לא עניינו אותן. הן יצאו מהבית בלי כלום, חשבו שהן יורדות למקלט וחוזרות הביתה בתוך כמה דקות, ובסוף מצאו עצמן במלון, יחד עם עוד כ-460 איש שאיבדו את בתיהם בפגיעת הטיל.
חסון: "בימים שקדמו לפגיעה אמרתי לאנשים שייזהרו כי האיראנים מחפשים עכשיו את הכור בדימונה ויכול להיות שתהיה סטייה לטיל והוא יגיע אלינו".
גנם: "הם כבר מחודש יוני מחפשים את הכור האטומי. אמרתי את זה מיליון פעם".
חסון: "ובשבת בערב, כשנפל הטיל בדימונה, הייתה לי תחושת בטן חזקה שערד הבאה בתור. לא יודעת למה חשבתי ככה. אני מזליסטית שחבל על הזמן. אבל מה, רק עם גברים אין לי מזל. ואיך שאני חושבת שאנחנו הבאים בתור, בום, אני מקבלת התרעה לטלפון. התחלתי להתארגן ודבר ראשון אני לוקחת איתי למקלט פנס. עכשיו תבין, אנחנו בניין של 12 דירות, בשלוש מתוכן גרים גורניקים. מה אתה לא מבין? גורניקים זה חסידי גור".
גנם: "אתי, תני לי להסביר לו מה זה אומר. המקלט הזה אמור להכיל 30 איש, אבל בקושי עשרה נכנסים בו. הוא מלא חפצים של הגורניקים, מפוצץ בעגלות של תינוקות, בסוכות מפורקות עם לוחות דיקט ששעונים על הקיר, מזוודות, ארגזים מלאים בבגדים. אל תשאל איזה בלגן".
חסון: "הם לא מבינים שהמקלט צריך לאכסן אנשים ולא סוכות. יש במקלט שירותים אבל הכניסה אליהם חסומה בחפצים. החשמל לא עובד, בגלל זה אני לוקחת פנס. התלוננו בעירייה עשרות פעמים, וכלום. כוסות רוח למת".
גנם: "והם, הגורניקים, לא יורדים בכלל למקלט שלנו כי זה מקלט מעורב. הם הולכים למקלט של הבניין השכן כי הוא יותר 'כשר'. שם יש יותר משפחות חרדיות. יום לפני הטיל התלוננתי על המקלט שלנו. שלחתי הודעה לעירייה ולשוטר הקהילתי שידבר עם הגורים שיפנו את המקלט מהחפצים שלהם. אנחנו רוצות לישון בו בלילה, לשכב על מזרן, אבל אין מקום, אפשר בקושי לשבת".
מתוך כ-30 אלף תושבים בערד, כ-30 אחוז הם חרדים מחסידות גור. עם רוב חילוני שמצטמק והולך אל מול גידול מתמיד של האוכלוסייה החרדית, העיר הזו מאפשרת הצצה אל העתיד, אל עתיד היחסים בין חרדים לחילונים. לא מזמן קנו שני אנשי עסקים מהחסידות את הקניון היחיד בעיר והפכו אותו ל"כשר". זה לא שבתי הקפה שפעלו במקום לא היו כשרים, חלילה וחס. אבל עכשיו גם מודעות הפרסום כשרות ולא מופיעה בהן שום אישה. גם מוזיקת הרקע היא נעימה חסידית המתנגנת בלופ.
7 צפייה בגלריה
השיכון ברחוב מתתיהו בדימונה שנהרס מפגיעת הטיל. "זה לא רק מחריש אוזניים. אתה חושב שזהו, אתה מת"
(גדי קבלו)
אבל עם זה עוד אפשר איכשהו לחיות. "הבעיה מתחילה כשיש מלחמה, כמו זו שהייתה בקיץ עם איראן וכמו זו שמתנהלת עכשיו", אומר ראש העירייה לשעבר ניסן בן חמו. "ראש העירייה הנוכחי יאיר מעיין כרת ברית עם חסידות גור, נתן להם תפקידים בכירים בעירייה, סגנות ראש עיר ואת המקלטים. זה אומר ש-22 מקלטים ציבוריים הועברו לשליטת החרדים. הפכו אותם לשטיבלים, לחדרי לימוד שאברכים נמצאים בהם כל היום. יש להם שם מטבחים, חיבורי חשמל לא תקניים, שולחנות וספסלים, ערימות של ספרים. יש גם מקלטים שהציבו בהם וילונות חוצצים כדי שתהיה הפרדה בין גברים לנשים. עכשיו תבין, הקניון זה עסק פרטי. קנו אותו אנשי עסקים ב-40 מיליון שקל. זכותם לעשות בו מה שהם רוצים במסגרת החוק. זה שוק חופשי. הבעיה שלי היא עם המקלטים. פה כבר מדובר ברכוש ציבורי שנועד לשמור על חיי התושבים".
כשבוע לאחר פרוץ המלחמה התכנסה מועצת העיר לישיבה. חברי האופוזיציה הטיחו בראש העירייה מעיין שהוא נתן לחרדים להשתלט על המקלטים ושהעירייה לא אוכפת את הברדק במקלטים בבנייני המגורים המשותפים. מעיין בתגובה האשים אותם בשנאת יהודים. "ושנאת יהודים זו אנטישמיות", סיכם.
גנם מתחלחלת מההאשמה של ראש העירייה שלה. "שיתבייש לו", היא כמעט בוכה. "אני אנטישמית?! אני? עליתי מצרפת ב-1999 בגלל אנטישמיות, כי קיללו אותי 'יהודייה מלוכלכת', כי ירקו עליי ואמרו לי שחבל שהיטלר לא גמר את העבודה. אם ראש העיר אומר שמי שמתנגד שהמקלט שלו יהפוך לבית כנסת הוא אנטישמי, אז אין לו מושג מה זו אנטישמיות ואין לו מושג מה התפקיד שלו. הוא צריך לדאוג גם שהפקחים של העירייה ייתנו דוחות למי שממלאים את המקלטים בציוד. זה לא מחסן, זה מ-ק-ל-ט!"
בן חמו הראה לנו תמונות של מקלטים שהפכו לבתי כנסת. "צילמתי היום בבוקר", אמר. "במקלט ברחוב החן 8 אמרו לאמא שבאה עם שני פעוטות בעגלה בעקבות התרעה, שהיא לא יכולה להיכנס עדיין, רק כשתהיה אזעקה. היא הייתה קצת לחוצה, אבל לא נתנו לה כי הם היו באמצע לימוד. משם הלכתי למקלט אחר ברחוב הצבי 19, כי אמרו לי שעשו שם כל מיני קומבינות. ובאמת, אתה מגיע למקלט ורואה שהוציאו ממנו את דלת ההדף כי זה נתן להם עוד קצת מקום. אמרתי 'מה פתאום הוצאתם?' ענו 'יש לנו סייעתא דשמיא'. ואת זה הם עונים לך אחרי שנפל אצלנו טיל".
פנינו לכפיר לוי, עוזר ראש העירייה, בבקשה לתגובה. "ראש העירייה לא מעוניין להגיב", השיב כעבור יממה.
עד שהרוע ייעלם
סיימנו בשיחה נוספת עם נדיה טל מדימונה, אמו של אמיר. היא לא רגועה. המשפחה גרה בדירת עמידר במסגרת זכאותה לדיור ציבורי. הם לא היחידים בשכונה. 80 אחוז מהדיירים בשיכונים שנחרבו ברחוב מתתיהו הם דיירי עמידר. אוכלוסייה קשת יום, נתמכת הביטוח הלאומי, ברובה חיה על קצבאות. ברקע המחסור בדירות בדיור הציבורי, טל לא יודעת מה יהיה עכשיו עם המשפחה. "ומה שבטוח", היא אומרת בדמעות, "לדימונה אנחנו לא חוזרים. כולנו בטראומה. אני בכלל עוד בטראומה מ-7 באוקטובר בשדרות".
מה עשית בשדרות ב-7 באוקטובר?
"היינו בחג אצל דודה של בעלי, היא גרה בבניין מול תחנת המשטרה. אני ראיתי את הנוח'בות בעיניים מהחלון של הדירה. בעלי בן אדם סקרן, יצא למרפסת לראות מה קורה בחוץ ואני משכתי אותו פנימה הביתה כי הם ראו אותו מסתכל מהחלון וירו עלינו. מאז היום ההוא לא חזרתי לשדרות, ואני גם לא אחזור לשם לעולם. מה שאני ראיתי שם אז והשבוע בדימונה זה את סוף העולם".
מעניין שזה מה שראתה, כי רגע לפני שהלכנו מחורבות מה שהיה ביתה הגיעו שני שכנים להתרשם מההרס. אשריאל מור ועמליה בת ישראל, ממנהיגי קהילת העבריים המתגוררים מעבר לכביש ב"כפר השלום", מתחם הקהילה כבר שישה עשורים. שאלנו מה הם עושים כשנשמעת אזעקה ובת ישראל ענתה "גם וגם. גם שמים מבטחינו באל הכל יכול וגם הולכים למקלט".
מי שרוצה לקרוא על הקהילה יכול למצוא ברשת לא מעט חומר. בת ישראל רואה עצמה דימונאית לכל דבר. 42 שנה היא כאן, ילדה פה ארבעה ילדים, הספיקה כבר לשכוח את שיקגו שבה נולדה וגדלה. עמדנו לצידה כשבאגר גדול פינה הריסות ממרכז הרחבה שחטפה את הטיל האיראני. "אלו לא זמנים רגילים", היא המשיכה. "נשמותינו עומדות למבחן, ולא רק הן. הליכותינו, אמונותינו, כל אלה במבחן עכשיו. האם אנחנו רוצים לראות עוד מהדברים האלו?" ‑ היא הצביעה על ההריסות ‑ "האם אנחנו רוצים לראות את זה נמשך? האם אנחנו רוצים לראות את סוף העולם? מה שקרה זו נבואת האלוהים. נבואה שלפיה הרוע צריך להיעלם מהעולם. כל עוד הרוע לא ייעלם..." היא הצביעה שוב על הבאגר ולא אמרה יותר דבר.
