עם סיום החודש הראשון של המערכה נגד איראן, מתבהרת בהדרגה המציאות המתהווה. מה שהחל בפגיעה חסרת תקדים במשטר האיראני שעוררה תקווה כי יתערער, הפך למערכת התשה אזורית עם הקרנות בינלאומיות, כשברקע סימני שאלה גוברים לגבי מימוש יעדי-העל של המלחמה - פגיעה בתוכנית הגרעין ובמערך הטילים. על שינוי המשטר מדברים עכשיו הרבה פחות.
גולת הכותרת השבוע הייתה הודעת טראמפ על מו"מ לסיום המלחמה שלוותה בהשעיית האיום לפגוע בתחנות הכוח של איראן, מה שהרגיע מעט את שוק הנפט העולמי (ירידת מחירי הנפט הגולמי מכ-100 דולר לכ-90 דולר). ועדיין לא ברור אם יש כאן רצון אותנטי לסגור את העימות או שוב מהלך הונאה שלאחריו יונחתו על איראן מכות כואבות, כפי שאירע פעמיים מאז מבצע "עם כלביא".
טראמפ הכריז שאיראן הסכימה לוותר על נשק גרעיני (היא עצמה טוענת תמיד שאין לה רצון כזה), וכי הובטח שמצר הורמוז יישאר פתוח, מצב שהתקיים לפני המלחמה והוכנס כקלף מיקוח על ידי האיראנים במהלכה. טהרן מצידה מציגה חזות בוטחת ומתריסה. לפי דיווחים בתקשורת, האיראנים תובעים ערבויות שלא יותקפו שוב ושלא יתנהל מו"מ תחת אש, לצד פיצוי כספי על המלחמה ושליטה בהורמוז, למרות שגם מדינות המפרץ שולטות באזור. אפשר שבימים הקרובים ייפתח מו"מ בין הצדדים בפקיסטן בהשתתפות ג'יי-די ואנס, סגנו של טראמפ.
"הפער בין הצדדים עמוק מאוד, ולא מזוהה כרגע מרחב הסכמה כלשהו", מסבירה סימה שיין, בעבר ראש חטיבת המחקר במוסד וסגנית ראש המל"ל. "טראמפ מעוניין בסיום המלחמה ולכן מקודם רעיון המו"מ. תשובה איראנית כלשהי יכולה לתרום לדחייה נוספת של האולטימטום. עם זאת, פיצוץ השיחות נראה תרחיש סביר, וצפוי להוביל להמשך או אף להחרפה של המערכה" [כשברקע הדיווחים על כוונה לקדם כוחות יבשה אמריקאיים לאזור].
1 צפייה בגלריה
קריקטורה מ"אל־ערבי אל־ג'דיד" של מו"מ אמריקאי־איראני. פיצוצו הוא תרחיש סביר שצפוי להוביל להחרפת המערכה
ברקע ניכרת פעלתנות אזורית גוברת של תיווך לסיום המלחמה. לצד מתווכות ותיקות כמו עומאן, מופיעים שחקנים חדשים ובראשם פקיסטן. "מבחינת איראן, העובדה שפקיסטן לא מארחת בסיסים אמריקאיים על אדמתה, כמו רוב מדינות המפרץ, הופכת אותה למתווך אמין יותר", מסביר ד"ר מיכאל ברק מאוניברסיטת רייכמן. "פקיסטן מצידה חותרת למנוע תסיסה של המיעוט השיעי בה (רבע מהאוכלוסייה) ולרסן את השלכות משבר האנרגיה העולמי על כלכלת המדינה התלויה בנפט ובגז המגיע מהמפרץ. זאת, בנוסף להפגנת 'נכסיות אסטרטגית' מול הממשל האמריקאי".
*
בזירת הלחימה השנייה - לבנון - העסק לא פחות מסובך. חיזבאללה שהפתיע בכניסה אינטנסיבית למלחמה, ממשיך במה שהוא מכנה מערכה פתוחה ועימות קיומי. "חיזבאללה לא הצטרף ללחימה כנקמה על חיסול חמינאי. סבלנות הארגון לאחר 15 חודשים של ספיגה מתמשכת פשוט פקעה מבלי שמומש דבר מהסכם הפסקת האש", הסביר השבוע ופיק ספא, בכיר בארגון, והוסיף: "חיזבאללה לא רימה לגבי נוכחותו בדרום לבנון. פעיליו פשוט חיים באזור הזה, עם נשקם".
חיזבאללה ממשיך להפגין עניין מוגבל יחסית בלחצים מצד הזירה הלבנונית הפנימית, ובכלל זאת המצוקה הגוברת של המוני העקורים המצטופפים בביירות. הוא גם לא מורתע מהכרזות ראשי הממשל הלבנוני נגד הארגון, שלוו השבוע בעוד מהלכים סמליים בעיקרם ובראשם הודעה על גירוש השגריר האיראני מביירות (הצעד עוד לא יצא לפועל היות שהשגריר פנה לבקשת סיוע מראשי הארגונים השיעיים בלבנון).
מעבר לחשש מהסלמה - שסיכוייה נראים כרגע גבוהים יותר מהגעה להסדרה - מתחדדים עוד כמה תרחישים קריטיים: התמשכות המערכה גם אם יושג הסכם לסיום המלחמה באיראן; התפתחות משבר פנים-לבנוני חריף על רקע הכרזת הנשיא עאון על רצונו בשיח ישיר עם ישראל; והחלטת חיזבאללה לשינוי המשוואה שהתקיימה 15 חודשים ולפיה ישראל פעלה נגדו מבלי שהגיב. לכך מתווסף עוד תרחיש שמעורר הדים רבים בלבנון בפרט ובעולם הערבי בכלל: האפשרות שישראל תבסס רצועת ביטחון חדשה תוך ריקון מקסימלי של האזור מתושביו, ואף תחתור לקיבוע הליטאני כגבול חדש. דרום המדינה אמנם מדולל מתושבים אך לא ריק לגמרי, מה שעלול להציב בפני ישראל את האתגר לדאוג לאוכלוסייה באזור.
*
במדינות המפרץ נמשכת שגרה רוויית תסכול: ספיגת פגיעות איראניות, ומנגד שיגור אזהרות פומביות חריפות והדלפות לגבי "בחינה נוקבת של אפשרות להשתלב בתקיפות נגד איראן", ודרבון מצד יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, של ארה"ב וישראל להיכנס במשטר האיראני עד הסוף. בפועל, אין מעורבות מעשית ופומבית בפעילות צבאית נגד איראן. כל אלה משקפים את המלכוד שבו מצוי העולם הערבי: מצד אחד עוינות עמוקה כלפי איראן שמסיבה נזק כבד, ומצד שני חרדה מערעור שוק הנפט, מחתרנות ומטרור שתקדם איראן, מאפשרות שמשטר האייתוללות ישרוד ויהיה רווי נקמה, וגם מהגמוניה ישראלית באזור. כל אלה מביאים אותן למסקנה שעדיף כי המלחמה תסתיים מהר גם במחיר שרידות המשטר, ובתקווה שיוחלש צבאית.
החוקר והפובליציסט הבחרייני עבדאללה ג'ונייד מסביר בשיחה: "כל עוד האמריקאים ממוקדים באיומים קונקרטיים שמציבה איראן, ובעיקר תוכנית הגרעין, הם זוכים לגיבוי מצד העולם הערבי. אבל כעת נראה שטראמפ נשאב לעימות שהולך ומחריף, למרות שהוא מאמין כי הוא שולט לגמרי במשבר. אנחנו במפרץ נמשיך לראות בוושינגטון שותף אסטרטגי מרכזי, אבל אנחנו מצפים שהיא תתחשב באינטרסים שלנו ותתייעץ איתנו ולא רק עם ישראל שדוחפת להמשך המערכה ואף לשינוי משטר. הכרחי שטראמפ יעמיק את הדיון על היום שאחרי וישקול צעדים מדיניים ולא רק הפעלת כוח".
חודש לאחר שהחל, נראה שהניסוי ההיסטורי של הנעת מהפכה עממית באמצעות תקיפת משטר מדכא קרוב יותר לכישלון מאשר להצלחה (אם כי ייתכן שהיא עוד תתממש בעתיד). למרות ההישגים הדרמטיים, הכרחי - וגם פטריוטי ולא חמוץ בכלל - לדבר על האתגרים ואף הסיכונים האפשריים המסתמנים כרגע: שהמשטר ישרוד את גדול סיוטיו (מלחמה נגד "השטן הגדול והקטן" גם יחד, אובדן חלק גדול מהנהגתו ומכוחו הצבאי, ועוינות פנימית גוברת כלפיו), ויחתור להסתער על השגת נשק גרעיני כאמצעי להבטיח את קיומו. מעבר להמשך התמקדות בפגיעה ביעדי הגרעין והטילים במקום בכאלה הקשורים למשטר, על ישראל לוודא שאם יושג הסכם כלשהו הוא יכלול מנגנון אפקטיבי לטיפול בתוכנית הגרעין ובטילים. בלבנון - עליה להתמקד בניקוי דרום המדינה מאיומים ביטחוניים ולשמר את חופש הפעולה, גם אם העימות יסתיים בהסכם.
מאחר שהמלחמה בעזה לא תוחקרה כראוי, חוזר גם במערכות באיראן ובלבנון ליקוי יסוד בדמות אי-ההכרה שבמזרח התיכון כיום אין "ניצחונות מוחלטים", והכרחי להיזהר מהתארכות עימותים ללא ניסוח יעדים ברורים, ומהנטייה החוזרת להחליף אסטרטגיה מפוכחת בסיסמאות ובפנטזיות.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
