1. הנה כמה דברים שלמדתי משורדי שבי שפגשתי במסגרת צילומים לעונה הבאה של "טאבו". הפרק ישודר בקרוב, אבל אני מרשה לעצמי לחלוק איתכם כמה דברים שכבר לקחתי איתי מהימים שביליתי עם ארבעה גיבורים שחזרו אלינו מהתוהו. אקדים ואומר שזה עדיין מדהים אותי. למרות הזמן שעבר. אני יושב איתם סביב הבריכה, אנשים שהכרתי את פניהם מהתמונות בכיכר, ומזכיר לעצמי כמה לא מובן מאליו הרגע הזה. זה גם משהו שהם מזכירים לי: ששום דבר בחיים האלה אינו מובן מאליו. הם מודים על הכל: על האוכל במקרר, על השמיים והים ועל הזמן עם המשפחה. זו איננה תובנה חדשה, אבל המפגש איתם מעודד אותי לא לוותר לעצמי ולשים לב לכך - להיות אסיר תודה על מה שיש. על השפע, על האנשים שאני אוהב. יש ציטוט מצחיק, פרפראזה על משפט תלמודי, שאומר כך: חייב אדם לברך על הטובה, כשם שמקלל על הרעה. זה היפוך של הפתגם המקורי אבל זה נשמע נכון יותר, כי את הרע אנחנו זוכרים לקלל - אבל האם אנחנו זוכרים לברך על הטובה?
1 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אביבה סיגל, אני, גיא גלבוע דלאל, דורון כץ אשר ואיתן מור. לזכור לברך על הטובה
2. אז מה למדתי מהם? מגיא גלבוע דלאל למדתי שבחיים צריך להתעסק במה שריאלי ובשליטתך. גיא לא התעסק בסיכויי השחרור ונמנע מלנסות להבין מתי תהיה הפסקת אש ומתי תהיה עסקה. אחרים עשו זאת. זה טבעי. אבל הוא הרגיש שזה מחליש אותו. במקום זה הוא התעסק בשאלה איך לעבור את היום יותר טוב. אם הצליח לעבור יום, סימן לעצמו את זה כהצלחה. כמשהו חיובי. שיעור גדול.
איתן מור ידע לפלס דרך אל ליבם השחור של חוטפיו. הם היו מתועבים ופסיכופתים, מי יותר ומי עוד יותר, אבל הוא החליט לשרוד דווקא על ידי זה שיתקרב אליהם. זו החלטה לא פשוטה כשמדובר בערלי לב. אבל הוא שם את האגו בצד, למד ערבית על בורייה, שאל שאלות, אפילו הציע עזרה. בחלק מהזמן ובחלק מהמקומות הוא היה מבשל לחוטפיו ובזכות זאת גם אוכל בעצמו. באחד המקרים שלח את אחד משומריו להביא שום מהשוק, כדי להכין מנה שאהב במיוחד. הוא היה משחק איתם וככה לא מתפלפ מהחודשים הרבים שהוא לבד. איזה ילד נבון.
3. אביבה סיגל הרשתה לעצמה להרגיש. היא אישה שמרגישה הכל ובעוצמה, אבל למרות זאת - לדאוג, היא דאגה רק לאחרים. גם היא פחדה והייתה מסויטת. היא אף האמינה למחבלים שאמרו לה שישראל כולה נחרבה. היא האמינה, כי ראתה מה קרה לביתה ולחבריה, ראתה בעיניה את ההפקרה והביזה והאמינה לחוטפים שסיפרו לה שכל המדינה נכבשה. כשחזרה בעסקה התפלאה לראות ליד איכילוב המון בניינים עומדים. לא היה לה קל בכלל, אבל את הדאגה, את החלק בלב ששמור לדאגה, אותו היא שמרה לאלה שהיו איתה בשבי. לא לעצמה.
מדורון כץ אשר למדתי על כוחה של אמא. בחורה צעירה שנחטפה מבית אמה, שמתה לה במהלך החטיפה בידיים. ממש נושמת את נשימותיה האחרונות לצידה. וכעת היא בלב עזה מוקפת בחיות אדם ומישהו לפתע מנתק ממנה את הילדה האהובה שלה ומתרחק. היא פצועה מירי ומותשת והלומת כאב, אבל מוצאת את הכוחות להילחם. לתבוע מהמחבלים שסביבה את הילדה, לגרום להם לקרוא למחבל ההוא להתקרב ואז לקחת את הבת מידיו תוך כדי נסיעה, בכוחות אחרונים ממש. ואחר כך במשך כמעט חודשיים לספר לה ולאחותה, ילדות בנות ארבע וחצי ושנתיים וחצי, לספר ולשדר להן סיפור שקרי על השבי, סיפור שישמור עליהן שפויות. להגיד להן שהחוטפים שומרים עליהן, שהם לא רוצים שיפגעו בהן. שהם הטובים. מדהים.
4. כן, גם זה עבר עלינו. גם זה חלק מהטראומה שלא בטוח שהספקנו לעבד בגודש האירועים: 251 חטופים נלקחו לעזה. הדאגה. הבעתה. ומה שבאמת לא נתפס בעיניי עדיין, זה שהם חזרו הביתה. לא כולם בחיים, למרבה הזוועה, אבל לא נשאר אף אחד מאחור. וזה היה כה לא צפוי עד שאתה אומר, אולי גם בפעם הזו וגם במלחמה הזו טראמפ יודע מה הוא עושה? כי אני יודע, זה מרגיש קצת מבולגן וזה מתיש ומעייף, אבל אולי במוח שלו יש איזו תוכנית סדורה שמתבשלת, או סתם בלגן כזה של ניעור עץ שבסופו, איכשהו, הפרי הבשל ייפול לנו היישר לידיים?
אבל בינתיים מלחמה. ואזעקות. ומחירים כבדים: לפני 24 שנה נרצחו אבי ואביטל וולנסקי ז"ל בפיגוע מחריד. הם הותירו אחריהם שני יתומים שאיבדו את אבא ואמא. הרמטכ"ל אייל זמיר היה אז מפקד חטיבה 7. יאיר וולנסקי, אחיו של אבי, היה מג"ד אצלו. זמיר היה מי שהודיע ליאיר על נפילת אחיו. בשבוע שעבר נפל בלבנון בנו של יאיר וולנסקי, אביעד ז"ל, שנקרא על שם האח שנרצח בפיגוע. הבן אביעד היה שריונר בגדוד שעליו פיקד בעבר אביו. בהלוויה פנה יאיר לזמיר ולצבא וביקש ממנו בשם בנו להמשיך קדימה. להכות בחיזבאללה ללא רחם. למרות הכאב. ובגללו.
אביעד וולנסקי נפל בזמן שהיה בתוך לבנון, כדי לחצוץ בין משגרי הנ"ט לתושבי הצפון. כששמעתי על מותו של וולנסקי, שאני זוכר את אביו כתלמיד כיתה י"ב בישיבה בשנה שבה הגעתי אליה, הרגשתי כי אנו מדינה מוכת יגון וצער, ושלצער אין סוף.
5. בסוף אותו יום צפיתי בספיישל החדש של ג'ף רוס בנטפליקס. אלוף הקטילות. קומיקאי יהודי שאני מאוד אוהב. ג'ף מגולל בהופעה מלאת רגש אבל גם מצחיקה מאוד את סיפור חייו. הוא איבד את הוריו בגיל צעיר, איבד בגיל צעיר את שערות גופו בגלל מחלה נדירה, עבר בהמשך כימותרפיה בגלל סרטן, ומה לא. אבל איכשהו, אולי בגלל שג'ף מתייחס לא מעט ליהדותו במופע, הגישה שלו - הקשוחה והמצחיקה שנותנת גם מקום לכאב אבל גם צוחקת עליו - הזכירה לי כמה כוח יש לנו, אחרי כל מה שעברנו כאומה. וזה אולי נשמע מוזר שבסופו של יום כואב התחזקתי מספיישל בנטפליקס, אבל זו האמת.
חז"ל אמרו שלפעמים קורה קטנה סומכת את הבית. לפעמים יש איזו משענת דקה ובלתי צפויה שמונעת מאיתנו לקרוס. ובימים טרופים כל כך, אנחנו לוקחים את מה שיש. אז תודה לך, ג'ף רוס, על שעה וחצי של חסד. צחקתי והתרגשתי והרגשתי קצת יותר חזק אחרי שצפיתי בך. ממליץ לכם לנסות. שבת שלום.
