יודעים איך יודעים שאנחנו מנצחים במלחמה?
לא יודעים. למעשה, כבר די יודעים שלא.
נכון, השמדנו, הפצצנו, ריסקנו, חיסלנו, פעלנו, הפעלנו, התפעלנו וייתכן שגם פיעלנו - וממש ברגעים אלה טייסינו עושים בשמי טהרן דברים שגם השמיים הם לא הגבול בשבילם ועוד יסופר בהם בהרחבה בכתבות חג משעממות אקסטרה - ועדיין;
המשטר שם נשאר.
הטילים כאן נוחתים.
ואין לנו שום תוכנית מיוחדת ליום שאחרי מלבד "אה... מה זאת אומרת? אנחנו גומרים אותם והם יהיו כל כך גמורים עד שהם יצטערו מאוד על שהם אמרו שהם מתכוונים לגמור אותנו!"
עכשיו תראו; לא מעט אנשים שואלים אותי בתגובות - לאחר האיחולים המקובלים למותי ומות אהוביי ממחלות ניווניות קשות - מה, לעזאזל, אני חושב לעצמי, ואיך אני יכול לטעון שהמלחמה הזאת לא הכרחית, חיונית, ממש מלחמת אין ברירה למרות שהייתה ברירה ובררנו להתחיל בה, ובמקרה עשינו את זה רק שמונה חודשים אחרי שכבר התחלנו ואף סיימנו בה, ובסיומה טענו שהחזרנו את האויב כל כך הרבה שנים אחורה עד שהם יושבים עכשיו ומסתתים גרגירי חורשט לצהריים.
אז הנה מה שאני חושב לעצמי:
שכן. יכולנו לא לפתוח במלחמה עכשיו - במקרה שנת בחירות, במקרה בזמן הכי לא מחמיא בסקרים לנתניהו. יכולנו לעשות בדיוק את מה שעשתה ארה"ב לאורך 40 שנה מול ברה"מ: מלחמה קרה.
נכון, זה לא היה כיף גדול - היו כמה רגעים קשים במיוחד כמו משבר הטילים בקובה והשיר "רוסים" של סטינג - אבל בסופו של דבר, ועוד דבר, ועוד 40 שנה של דברים, ארה"ב הייתה מעצמה דמוקרטית, מתקדמת, משוכללת, משגשגת, עם הצבא החזק בעולם, וברה"מ - מבלי שאף אחד עשה לה אפילו פו - קרסה לתוך עצמה מתוך נחשלות, דיכוי, עוני וסכסוכים פנימיים.
הסוף.
זה לא היה מקרי. זה היה חלק ממדיניות ההכלה שניסח ב-47' הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קינן וקבעה, בגדול, שלא תוקפים את ברה"מ ישירות כי זה לא ייגמר בטוב.
לא, הולכים מסביב בחוכמה: מונעים מברה"מ והקומוניזם להתפשט, מסייעים כלכלית למדינות אירופיות כדי שיישארו בצד המערבי, מייצרים גוש צבאי גדול (נאט"ו) שיתנגד לסובייטים, תומכים במשטרים אנטי-קומוניסטיים בעולם ועושים גם שטויות כמו להסתבך בווייטנאם ובעוד מקומות, אבל מה לעשות, אף מדיניות חכמה לא מונעת טיפשים כמו ניקסון.
בסוף זה הוכיח את עצמו. ברה"מ הסובייטית קרסה.
מה יכולנו לקחת מזה אלינו? לא מעט. יכולנו להחליט שאנחנו לא משקיעים מיליארדים במלחמה ישירה באיראן אלא בהתעצמות, בחינוך, בטכנולוגיה, בשיקום היחסים עם טורקיה, עם יהדות וצעירי ארה"ב, עם עצמנו. יכולנו להשקיע - כמו שווייצריה - בהבטחת מרחב מוגן אישי לכל תושב. יכולנו לייצר הרתעה דרך עליונות צבאית, טכנולוגית ואנושית, דרך בריתות, דרך ניהול סיכונים. יכולנו לבצע תקיפות מוגבלות וחשאיות. ויכולנו להניח שמתישהו איראן תקרוס, שהמשטר יוחלף אורגנית, שהדיכוי, הבערות, הקיצונות הדתית והעוני יכריעו אותו, כי זה מה שקורה בסוף.
יכולנו להבין שגם אם איראן מתקדמת לעבר גרעין, זה תהליך ולא כפתור שיילחץ מחר בבוקר, ושכן, זה מפחיד ומאיים אבל אנחנו אנשים בוגרים וצריכים לדעת להכיל מידה של איום ואי-ודאות, בדיוק כמו שהאמריקאים עשו מול רוסיה - מעצמה גרעינית ודאית - לאורך 40 שנה.
יכולנו לדעת שאם וכאשר יגיע יום פקודה, אנחנו נהיה ערוכים לקראתו כל כך טוב - כולל המיגון לכל אזרח - עד שזה יימשך הרבה פחות מחודש.
יכולנו, אבל בחרנו שלא. היה לנו דחוף יותר לפתוח במלחמה עכשיו כדי למנוע מלחמה אחר כך - הגיוני בסך הכל - גם כי דחוף לנתניהו, וגם, ובעיקר, כי אנחנו בטראומה מ-7 באוקטובר ולא מחכים יותר שהאויב ינחית מהלומה בזמן שנוח לו, נכון?
לא נכון.
כי חמאס ואיראן לא דומים בשום צורה.
את חמאס - ארגון טרור רצחני שאין דרך לחיות לידו - טיפחנו ומימנו. כשיישובי העוטף סבלו מירי ובלוני תבערה לשטחם, לא הגבנו. המדיניות מול חמאס לא הייתה "הכלה" אלא "בואו בנים, אתם נכס, אתם כתובת, אנחנו בעדכם כדי שנוכל להמשיך למכור לציבור את הרשות הפלסטינית כאויב האמיתי".
עד 7.10 זה עבד. כלומר, זה עבד על רוב הציבור הישראלי. בעיניים.
אבל איראן היא לא אותו סיפור; איראן היא מדינה ריבונית עם 93 מיליון איש על שטח גדול פי 75 מזה של ישראל. וכשאתם יוצאים למלחמה נגד מדינה כזו בלי שום תוכנית מדינית, אסטרטגיית יציאה או איזו הגדרת מטרות מלבד "נפציץ להם את האמ-אמא", אתם עומדים לחטוף טילים לעורף, פגיעות ישירות ועקיפות, עצירה מוחלטת של החיים ונמלי התעופה ואירוע נגרר ללא שליטה, ולקוות שמתישהו יופיע סוף סוף המבוגר האחראי - שהוא, ובכן, מבוגר ואחראי בדיוק כמו דונלד טראמפ - וישרוק לפסק זמן.
עכשיו תגידו: בסדר, יא תבוסתן, יא אנטי-חוסן, יא רעלן שקד, אם היינו מחכים, היינו סופגים פגיעה גדולה יותר בעתיד. ואני אגיד: אתם ממש לא יודעים את זה. נכון, זה מה שנתניהו מספר לכם, אבל נתניהו הוא מגדולי מספרי הסיפורים בזמננו, ואני בהחלט יכול לחשוב על סיפור חלופי, שבו העתיד, גם בלעדינו, לא היה עושה טוב לאיראן של הרפובליקה האיסלאמית. ואם היינו רק קצת פחות חמומי מוח, כנראה שהיינו חוזים בקריסתה גם מבלי להסתכן בקריסתנו. אם היינו רואים בזמן החולף משאב ולא אויב, היינו משתמשים בו כדי לבנות אותנו, ולא כדי להרוס אותם.
אבל העדפנו לצאת למלחמת ברירה כדי למנוע מצב שבו כבר לא תהיה ברירה, ועכשיו באמת אין לנו ברירה אלא להמשיך בה למרות שהתברר שאין דרך ממשית לנצח, כי ניצחונות אמיתיים לא משיגים במלחמה; משיגים בשלום, כלומר בהישגים מדיניים.
ובסוף, כולנו יודעים ומבינים את זה. כשאתם שוקלים לצאת לחו"ל דרך טאבה או עקבה, אתם אפילו לא חושבים על זה, אבל הנה זה, שחור על גבי עיתון או פיקסל: הניצחון הישראלי האמיתי - כלומר הדבר היחיד שיש בו ממשות, התקדמות, שינוי סטטוס - היה הסכמי השלום עם מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות. בדיוק כמו שאמר ליאור אשכנזי בסרטון ההוא: "לא נהרגתי, לא הפכתי לשיר, במקום זה עשיתי דברים רגילים: התחתנתי, נולדו לי שתי בנות, דברים שאנשים עושים כשהם לא מתים במלחמה... לא נהרגתי במלחמה עם מצרים כי היו כאן אנשים אמיצים שעשו שלום בשבילי. מתי אנחנו נשלים את המשימה בשביל הילדים שלנו?"
נכון להיום, אנחנו הכי רחוקים משם שהיינו. אנחנו שקועים עמוק במדמנה. אני יכול להבין אותנו; 7 באוקטובר גרם לנו לאבד אמון ביכולת או בצורך להכיל או להתמודד בכל דרך שאיננה תקיפה ישירה. כל ניהול סיכונים נראה פתאום כמו ניהול אשליות, והזמן עצמו נתפס כאויב.
אבל הוא לא. ואנחנו מוכרחים להיות חכמים יותר בקשר אליו, כי החיים - במידה שאתם לא איתמר בן גביר - הם לא קיל ביל, ולא הקם להרגך, ולא מלחמה-לא-חשוב-על-מה.
ואתם יודעים שאחרי שתישרק שריקת הסיום - ואחרי נאומי ה"החזרנו אותם לעידן האורז" - אנחנו נחזור בדיוק למקום שבו היינו; מלחמה קרה לאורך זמן. והזמן הוא לצידנו, אם רק נדע לנהל אותו. אם רק נדע להשקיע בעצמנו ובילדינו. אם רק נבין שהיעד הסופי הוא אנחנו. אם רק נבין שמלחמה ללא שלום היא כמו טיל שנופל לים: מרעישה מאוד, מסוכנת מאוד, וחסרת משמעות.
