"הנה, רק דיברתי", ערן אומר. הקול שלו נהיה מעורבל כאילו ששמו אותו במיקסר, ופוף, המסך של הזום נהיה שחור, והוא נעלם. שנייה קודם הוא עוד הספיק להגיד לי "בהתחלה הם עוד ירו עלינו בלי הבחנה, אבל נדמה לי שעכשיו זה טיפה נכנס לשגרה קבועה של ירי, בגלל זה הרשיתי לעצמי לחזור לעבוד בשעות היום, למרות שזה מפחיד לאללה". הוא אמר לי שהלו"ז שלהם בקריית-שמונה הוא שיש שלוש-ארבע אזעקות בלילה, עוד אחת-שתיים בבוקר המוקדם, ואז שוב בשעה חמש אחרי הצהריים. הסתכלתי על הטלפון כשהוא דיבר, השעה הייתה 16:58, ולפני שהספקתי לציין לעצמי שאולי היום נפל על האיש היקר והמצחיק הזה יום מזליקו, הפנים של ערן השתנו לי פיזית מול העיניים, והעיניים שלו הפכו לשני קפיצים דרוכים כשהוא אמר, "אזעקה פה, הנה, רק דיברתי", והמסך נהיה שחור.
אני נשארת שם עם הטלפון ביד, מתפללת שעוד מעט הוא יחזור, שרק הטיל הזה לא יהיה הטיל האחד הזה שהשם שלו או של החברים שלו כתוב עליו, זה שערן אמר לי "אנחנו מחכים לו מאז תחילת המלחמה כי ברור לנו שיהיה פה אסון. זה טיל מאיראן באורך של שלושה אוטובוסים, אם הוא נופל על אחד הבניינים הישנים שלנו, יש פה מאתיים הרוגים".
אז כדי להעביר את הזמן אני הולכת למטבח ומחדשת את מה שעשיתי קודם. שזה לשטוף את האדמה שעדיין מחוברת לשורשים של זר הסלק האורגני שקניתי. מאז שרן חלה ואושפז, נכנס לי לראש שאנחנו חייבים לשנות את אורח החיים שלנו. להפסיק לעשן למרות שמה הסיכויים, לאכול כמה שיותר ירקות. אז הבוקר הלכתי לירקן של הביוקר, בחור צעיר ושאפתן שעוטף כל אגס שלו ברשת לבנה כאילו מדובר בפצוע האנגלי ולא בפרי שיש לו מרקם של משהו שכבר הקיאו אותו. ושם קניתי כמעט את כל מחלקת הירקות. אני מסניפה את ריח הגשם שעולה משורשי הסלק ומתענגת על התחושה שאנחנו בריאים, כלומר, שאנחנו עומדים להיות בריאים. מפנטזת על עתיד חדש שבו אני יודעת מה לעזאזל עושים עם סלק ורן קם בבוקר לעשות יוגה על הגג, ואף רופא לא מאיים עליו כמו שהרופא איים עליו אתמול. אני עדיין חושבת על המשפט האכזרי שהוא אמר לו: "אם תמשיך ככה, תמות לפני שתגיע לגיל שישים".
ועכשיו, כשהדקות חולפות והמסך נשאר שחור, אני נזכרת מי פה באמת נמצא בסכנת מוות מיידית ומוחשית. כי תראו אותי, מסניפה בערגה סלקים אורגניים, ומתפנקת על זמן התרעה של עשר דקות, ותראו אותו, מנתק לי בפרצוף כי הוא ממהר להספיק להגיע למרחב איכשהו מוגן בעיר שהמילה הפקרות קטנה עליה. "יש לנו התרעה מוקדמת של משהו בין אפס לחמש שניות", הוא אמר לי קודם. "בדרך כלל אנחנו שומעים את הבום של הטיל עוד לפני האזעקה - זה אפס, אבל לפעמים יש יום טוב ואתה זוכה לקבל חמש שניות כדי לחפש מקלט".
במקלט הם ישנים עם עוד ארבע משפחות שיש להן ילדים משלהן. "את יודעת מה זה 14 ילדים משועממים, כל אחד שייך למשפחה אחרת, שנשארים ערים עד אחת בלילה? הם מטפסים על הקירות, אין לאן לברוח, ואת לא יכולה להעיר לאף ילד כי ישר נהיה ריב"
ועכשיו אני סופרת בשקט בלב חמש שניות. חמש שניות זה זמן שמספיק לשטוף סלק אחד מאדמה. חמש שניות זה אפילו לא הזמן שלוקח לי להדליק סיגריה עם הרוח הקרה הזו שמגיעה מהחלון, בטח לא לעשן אותה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, תנסו לספור בלב איתי, עכשיו תנסו לדמיין את עצמכם כתושב קריית-שמונה שאין לו ממ"ד, כמו ל-80 אחוזים מהתושבים, מנסה להגיע בזמן הזה למקלט שנמצא בקצה הרחוב. חמש שניות זה זמן שלא מספיק לרובנו להזיז אצבע אחת, ערן צריך להניע את כל הגוף שלו, להספיק גם להזיז את הגוף של הילדה הקטנה שלו כי כשדיברנו הוא היה איתה בבית, ואז לרוץ במורד המדרגות מהדירה שלו, לצלוח חצי רחוב בריצה, לפתוח את דלת המקלט הכבדה, ולהתיישב. 300 מטר מפרידים בין הדירה של ערן ומשפחתו למקלט הציבורי שלהם, כך הוא אמר לי קודם. 300 מטר בחמש שניות זה שיא שנדמה לי שגם יוסיין בולט לא שבר.
ואז ערן מופיע שוב על המסך. על הפנים החזקות שלו מתרוצץ משהו רע, איזה עכברוש עכור של חרדת אמת. הראש שלו גם מוטה הצידה, כאילו הוא שוכב איפשהו. "איפה אתה?", אני אומרת, "בחדר המדרגות", הוא אומר, "אלא מה". הוא מזיז קצת את המצלמה, ואני רואה שבחדר המדרגות יושבת איתו הבת הקטנה שלו, יעל. ילדה יפהפייה מהסוג שחברות אופנה לוקחות לפרסם שמלות אביב לבנות לפסח. יש לה עיניים חכמות ושיער דבש ונדמה לי שהיא בכיתה ג'. המצלמה מראה לי את שניהם ספק יושבים ספק שוכבים על המדרגה שעליה הם בחרו להתמגן. זו באמת מדרגה סבבה, היא עשויה משיש שומשום והיא רחבה מספיק להתיישב, אבל לקרוא לדבר הזה מרחב מוגן זה לעג לרש, זה בדיחה על הראש של תושבי קריית-שמונה. איך בדיוק הדבר הזה אמור להגן על אבא ובתו הקטנה מכל מה שמעופף בחריקות מתכת מעל הראש שלהם במשך כל שעות היממה? איך אנשים שם למעלה בממשלה לא מתביישים לישון בשקט בממ"ד המפונפן שלהם כשאזרחים שלהם חשופים לטילים ברמה כזו?
לא בפעם הראשונה מאז שחזרנו לדבר, אני מרגישה אשמה על שאני מסכימה למצב הזה. שיש פה שתי מדינות. מדינת המרכז שיש בה בתים משופצים עם ממ"ד ומקלטים שהשכנה מוועד הבית שמה בהם פסנתר ועציצים, וכמובן זמן התרעה ארוך, ומדינת קריית-שמונה בואכה הצפון שבה יש בנייני רכבת שלא הסתכלו עליהם מאז שהם נבנו וחמש שניות במקרה הטוב להספיק להתמגן. ולא, אני לגמרי לא מסכימה עם כל הגברים האבו-עלי שטוענים שזו מלחמה בתנאי דה לוקס. ועדיין, כל מי שמרגיש שקשה לו עכשיו, חייב להגיד לעצמו כל בוקר ברכת הגומל מסוג חדש. "ברוך שלא עשה אותי תושב קריית-שמונה או גבול הצפון". מילא אני, שיש לי בבית ממ"ד ומודעת היטב לפריבילגיות שלי. אבל גם מי שצריך לרדת למקלט, חייב לזכור שיש לו תועפות זמן להתפנות, שזו ממש חופשה בקריביים לחפש למשפחה שלך ביטחון בתנאים כאלו. בקריית-שמונה, אתה רואה את השיגורים של הטילים לנגד העיניים שלך בכל פעם שאתה יוצא לסופר, הם מתפזרים בשמיים כמו זר מבעית של פרחי אש שהשטן שלח לך לכבוד חג האהבה.
ואם בחרבות ברזל זה היה בעיקר בורכאנים וטילים לא שיא התחכום של חיזבאללה, עכשיו הצטרפו אליהם גם טילים איראניים משוכללים עם ראש נפץ מתפצל ופצצות מצרר וכטב"מים מתאבדים שמשחקים לך בפריזבי מוות מעל הראש. תוסיפו לזה את המטוסים של חיל האוויר, המיירטים וקולות הירי של כוחותינו ותקבלו קו רקיע כל כך מרעיש ומבעית שפלא אם מישהו שם מצליח לעצום עין בלילה. "מכולם, הרקטות זה ממש פחד משתק", ערן אמר, "אי אפשר לתאר את זה. את השיתוק של לשמוע את השריקה כל כך קרוב אליך".
וגם עכשיו, על הקו אני שומעת מסביב רעש אלוהים שאני לא מצליחה לזהות. יירוטים? נפילות? אין לדעת. חוסר האונים של לשמוע את זה בלייב ולא להיות מסוגלת לעשות כלום מתגמד בהשוואה לחוסר האונים ששניהם, האבא והבת, ודאי מרגישים ברגע זה. לבד, בחדר מדרגות של בניין מט לנפול בן ארבעים שנה. "שמענו שלוש נפילות סופר-גדולות, עוד מעט אני אכנס לקבוצת ווטסאפ שלנו לראות על הבית של מי זה נפל הפעם", ערן אומר עכשיו והמבט שלו כל כך מחוסל ועצוב כשהוא מחבק אליו את יעל. יעל עצמה לא מדברת. היא לא מביעה פחד, לא שואלת "אבא, איפה אתה חושב שהוא נפל?". רק העיניים החכמות שלה מסתכלות ישר לתוך המסך והיא שותקת. היא נראית כאילו היא התרגלה, פשוט התרגלה לקבל בדממה את הסיטואציה המטורפת הזו. קודם היה חרבות ברזל שבמסגרתה פינו אותה מהעיר, עכשיו יש עוד סבב ארוך עם חיזבאללה ואיראן, רק שהפעם איש לא טרח לפנות אותה.
פגשתי את ערן, שמכונה "ערן קונה הכל", בכתבה שעשיתי לפני כמה חודשים על הגסיסה של קריית-שמונה. הסיפור כבר ידוע לכולנו - עיירת פיתוח גבולית שהוזנחה במשך שנים, עד שהגיעה חרבות ברזל ופשוט הביאה את העיר לקריסה. לפחות 60 אחוזים מהתושבים לא טרחו לחזור לעיר אחרי הפינוי, חצי מהעסקים נסגרו, ואלו שנשארו פתוחים עומדים ריקים בלי לקוח אחד שייכנס. ערן הוא איש המזרנים של העיר, יש לו מחסן גדול מלא מיטות מעץ ומזרנים באזור התעשייה שממוקם בפאתי הקריה. יש לו נשמה אצילית כזו, הוא אוהב יופי, אז בהתחלה הוא עוד ניסה להיות איש וינטג', למכור לתושבי הקריה עתיקות, אבל זה לא כל כך עבד. הקריה אמנם מלאה בדור צעיר שיש לו טעם, אבל מצב העו"ש של הרוב? הוא נשאר תקוע עמוק בשנות ה-50. אז הוא עבר למיטות ומזרנים.
חלף די הרבה זמן מאז שהכתבה פורסמה, ופתאום ערן שלח לי שוב קריאת SOS, כמו איש שמנופף בדגלונים אדומים מאמצע האוקיינוס ומבקש עזרה. "לא תאמיני", הוא כותב, "המצב בקריית-שמונה אפילו עוד יותר גרוע ממה שהוא היה כשאת ביקרת". הוא שלח לי סרטון שלו עומד בשטיפת רכב, ואז פתאום נשמעת אזעקה ורואים אותו רץ לאיזו סככה, ושם מצטופפת איתו גברת מבוגרת, והיא רועדת. ופה אני כבר דומעת, כי זה כואב לראות את ערן ואת הגברת מנסים להתגונן מפני טיל שטני שתוכנן על ידי מיטב המדענים האיראנים באמצעות נייר האורז הזה.
אחרי זה אני מקבלת ממנו עוד סרטון, הפעם של המקלט הציבורי שלהם באחת השכונות הוותיקות של העיר, המקום שבו הוא, אשתו וארבעת הילדים שלהם ישנים כל לילה מאז שהתחילה המלחמה. אם להיות כנים, הוא נראה לי כמו מחנה פליטים, חדר מוזנח וצבוע בוורוד מאובק ומדכא. מלא במזרנים שאנשים הורידו מהבית בשביל הילדים, שולחן פלסטיק וכמה כיסאות. "זה נחשב מקלט טוב יחסית אצלנו", ערן אומר, "לפחות הוא לא מוצף במים, או מלא בעובש".
במקלט הזה הם ישנים עם עוד ארבע משפחות שיש להן ילדים משלהן. "את יודעת מה זה 14 ילדים משועממים, כל אחד שייך למשפחה אחרת, שנשארים ערים עד אחת בלילה? הם מטפסים על הקירות, רעש בלתי מוסבר, אין לאן לברוח, ואת לא יכולה להעיר לאף ילד כי ישר נהיה ריב".
בינתיים המטח נגמר, וערן ויעל חזרו הביתה, לקבל את תוצאות האמת של הסבב הנוכחי כמו באיזה אירוויזיון מעוות. "רגע", ערן אומר עכשיו וקורא איזו הודעת טקסט, "את זוכרת את החברה הכי טובה שלי? זו שסיפרתי לך שרבתי איתה השבוע ואני כל כך מתחרט על איך שדיברתי? אז נפל לה רסיס על הבית. אני חייב לנסוע אליה, לראות מה אפשר לעשות".
כשהוא סיפר לי על הריב, הוא הודה שיצאו לו מהפה דברים שהוא מתבייש לספר עליהם. "אני כל כך אוהב את האישה הזו", הוא אמר, "היא מבריקה והחברה הכי תומכת שיש, ותראי מה עשיתי לה, אני כנראה מפורק נפשית יותר ממה שידעתי". "אל תהיה כל כך קשה עם עצמך", אמרתי, "אתה בסכנת מוות וזה ברור שאתה מתפרק". "כן", הוא אמר, "אבל מרוב לחץ חשפתי את כל החולשות הכי גרועות שלי ליד הילדים שלי, כל החולשות שלי נחשפו ליד אנשים שראו בי רמבו פעם, הכי חזק שיש".
הוא נפרד מהשיחה והולך לבסטי שלו, לעזור לה עם רסיס שנפל לה בבית, לנסוע בכבישים של עיר שהפכה כבר במלחמה הקודמת לעיר רפאים, ועכשיו קיבלה עוד מהלומה שספק אם תצליח להתאושש ממנה. "זה היה יום בחייו של ערן, תושב קריית-שמונה", אני מקריינת לעצמי בראש. בבוקר מוקדם התעורר לצלילי האזעקה, ואז המשיך לעבוד וכמובן שלא הרוויח כלום כל היום. בחמש אחר הצהריים עוד אזעקה, והפעם הטיל פוגע בבית של החברה הכי טובה שלו. "אני מפחד הפעם, אבל ממש מפחד", ערן אמר בכנות הזו שלו לפני שהוא ניתק אותי.
