לאור צפתי, מחלץ וצלם - ככה, בסדר הזה - יש יותר פריימים בראש מאשר בזיכרון של המצלמה. פריימים שוברי לב, זרועי אימה, מרגעי שבר והרס, שלא זכו לתיעוד מלבד אצלו בראש.
ככה זה כשהמשימה היא קודם להציל את אלו שהעולם שהכירו קרס באבחת בליסטי מתפצל מ-1,500 ק"מ. לפעמים, הוא מוסיף, אם יש מספיק ידיים מחלצות, לספר החוצה את מה שעיניו פוגשות היא משימה לא פחות חשובה. ולפעמים, כמו ב-7 באוקטובר, כשחילץ בכפר עזה, יש הבנה שחייבים לתעד למען עולם שתכף ישמע הכחשות. למען ההיסטוריה שלא ניחנה בזיכרון צילומי. "זה לעצור פתאום הכל כי ראית משהו, להתחבר ולהתנתק, לפעמים עשרות פעמים באירוע", הוא מתאר את המעברים.
בן 37 ממודיעין, צלם מבצעי במשטרה, ומילואימניק ביחצ"א, יחידת החילוץ הארצית, כבר 12 שנה. השתתף במבצעי חילוץ רבים. במשלחת לטורקיה, בעם כלביא, ועכשיו, כמו שאפשר לראות במקבץ הצילומים הדרמטיים שכאן, בשאגת הארי.
"אנחנו מהיחידות הטובות בעולם. תמיד היענות של מאה אחוז. אנשים שמשוגעים להצלת אדם, שמבינים שכל אחד הוא עולם ומלואו. תופת, ירי, רעידות אדמה, תמיד, בין הראשונים, תראה קסדה צהובה".
"זה אתגר פיזי, מנטלי, לרוץ אל מקום שכולם בורחים ממנו", הוא ממשיך, "וכל בית הוא הפתעה בפני עצמה. חיים שלמים של אנשים מולך. תחושה של להיכנס לפרטיות הכי עמוקה. לפינה של אדם, למיטה שלו. ואני לקחתי על עצמי את האחריות לספר את הסיפור".
בסוף, צפתי מוסיף, ועם כל הכבוד לאצבע שמקליקה על המצלמה, זו תחושה אדירה לחלץ אדם. כזו שאין דומה לה. הוא נזכר למשל בזירת הנפילה בבית-שמש. דפקו בדלת דירה, שאלו אם יש מישהו, שמעו רחשים בפנים. לבסוף פתחה מישהי מבוגרת, שמתגוררת בדירה לבד. והיא בהלם, בראשה פגיעות מנפילת הטיל. אין פה חשמל, היא ממלמלת.
"והשנייה הזו של לתת לה חיבוק, להגיד הכל בסדר", הוא מתאר, "זה למלא את התכלית".
יש כאב שהוא מידבק. כאב ויראלי. שכמו וירוס מדלג באוויר מאחד לשני. ואז נאחז בנפש. ולא מרפה כל כך מהר. הוא שם כדי להישאר.
הוא, האיש שבצילום, אולי הגבאי, אולי בעל תפקיד אחר, כיפה לראשו, מעליו שמיים קודרים, לרגליו תוהו ובוהו על פני בית־שמש, הגיע שעה או שעתיים אחרי נפילת הטיל בבית כנסת בעיר. בוכה למות. בוכה בהיסטריה. אוסף את ספרי הקודש. מנשק אותם.
הוא לא אמור להיות בזירה עכשיו. ממש לא. הכניסה היא רק לצוותי חירום. אבל יש מצבים, גם אנשי החילוץ מבינים, שאי־אפשר לחסום אדם. על האיש הזה, צפתי מסכים, אף חוק לא חל.
והכאב. הוא מידבק, ואוחז בכל מי שמסביב. והוא ימשיך איתם. גם עכשיו, צפתי אומר, כשהוא יושב מחובק עם הילד שלו, הוא יכול לראות מולו את האיש מבית הכנסת. מה לבש, מה עשה. איך בכה. איך בכה.
לפעמים בניין מוחרב יכול לצרוח. להתייפח את שבריו. בחריקות, בתזוזות, ברחשי חומרים סדוקים, בברזלים שלא יזכו לח"ע, בבלוקים פצועים.
והאיש שכאן, סרן במיל' ניסים, מהנדס ותיק ביחידת החילוץ, אדם שכף רגלו דרכה בעיי חורבות רבים, הוא הלוחש לבטון. ככה לפחות צפתי מכנה אותו.
עיניו מופנות עכשיו מעלה, בזירת הנפילה בבית־שמש. בודקות אם בתקרה יש שקיעה. בוחנות, מעריכות, מודדות את התנודות.
הוא יודע לאבחן סוגי בטון וברזל, לומר מה מידת ההדף שהופעלה עליהם, לספק פתרונות, כמו איך נכנסים למבנה מסוכן, או להעיף מבט בערימת בלוקים, בניין שעמד פעם, ולומר - פה חדר השינה של דירה מספר שלוש.
את הצילום הזה צפתי תיעד עם הנייד. זה היה רגע שהיה חייב לתפוס, הוא אומר, ומפרט: האיש. התאורה. הברזלים. הקומפוזיציה.
יש פה דיסוננס, אני אומר, בין הקומפוזיציה לחורבן. זה מה שהופך את התמונה למה שהיא, צפתי משיב, גם בלכלוך יכולה להיות אסתטיקה.
טלית חרוכה. בלי שם עליה. בעליה לא לידה. לא ברור איפה היה ברגע הטיל ומה מצבו.
טלית חרוכה. סמל יהודי וגם סמל לשרידות. לעמידות. בליסטי מאיראן או אלפיים שנות גלות.
טלית חרוכה. ומולה שאלות עמוקות. תנ"כיות. כשהם בזירות נפילה ושקועים בהצלה, צפתי מתאר, אין זמן לעצירה. למחשבות: מה המשמעות, מה היה קורה אילו, ולמה דווקא פה מכל המקומות.
רק שעכשיו, כשהטלית מולם, והם חולפים על פניה בחרדת קודש, ואחד המחלצים מרים אותה מהרצפה, מניח על מעקה, זה בלתי נמנע. חיבוטי הלב. התהיות. הן מתקשות לחכות לאחר כך. הן לא מרפות.
פאק, צפתי מתאר עכשיו, ממדינה שלמה – כבישים, מחלפים, שדות – נפל דווקא באמצע בית כנסת בבית־שמש, בבית תפילה, בית אמונה, לא פחות.
המרדף אחרי אותות החיים. הוא כבר החל, כאן בזירת הנפילה בערד. והוא מורכב. אולי איפשהו, באחת הדירות, יד מאובקת מושטת, ואנחה, ונשימה כבדה. חייבים למהר. סורקים את שברי המבנים, ותוך כדי מגבשים רשימה של מי שמתגורר בבתים הללו, ומי שהיה שם בשעת הנפילה. לא הכל ידוע או מעודכן או מדווח.
ועכשיו, קצין האוכלוסייה של יחידת החילוץ שבצילום, עובר על המכתבים שבתיבות הדואר. אוסף רמזים. דרך חשבון המים, למשל, הוא יקבל מושג על מספר הדיירים בדירה. ואם תיבת הדואר מלאה כנראה שהמשפחה לא בבית.
"אנחנו קולעים ב־99 אחוז", צפתי אומר, "יודעים לחפש נקודתית ולא לגרד את הבניין שכבה אחרי שכבה".
איזה תפקיד, יא אללה. בלש בזירת בלוקים נוטה על צידה. רמז ועוד רמז, פיסה ועוד פיסה. עד תמונת חיים מלאה.
כל כאוס נראה אחרת. במראות, בתחושות, בקצב הנשימות. אסון בקצה רחוב אחד לא דומה לבור שנפער בלב שכונה אחרת.
וכאן, בכאוס של הזירה בערד, במה שנחשב פעם מרקם חיים, חוסר הוודאות שולט, והאנדרלמוסיה שמה רגליים על השולחן. מי חי, מי פצוע, מי חולץ. וחשש לחומרים מסוכנים. ולגז. ושברי הרס. וצוותי מד"א. וזק"א. וחברת חשמל. וכתבים. וסקרנים. ומשפחות, כמובן. פגועות, חרדות, מחפשות.
בכאוס הזה יחידת החילוץ צריכה לנסות להכניס סדר. מסוים, אופטי, אבל סדר. ושליטה. גם שליטה מסוימת צריך להשיג.
והנה, ברגע שלפנינו, 3:30 בלילה, המחלצים מתכנסים לחיתוך מצב, ליישור קו. אחרי שעות ארוכות של עבודה באין ודאות. מקריאים שמות, עוברים על מספרי דירות. מי חסר, מי פונה, לאן עוד צריך להיכנס.
אני שואל: זה גם רגע שבו, אחרי שעות של עבודה מפרכת, העייפות מרימה ראש? לא, לא, צפתי משיב, מלאכת החילוץ לא מלווה בגרף עייפות שמטפס תוך כדי תנועה. הדריכות היא מאה אחוז, וכשמסיימים – בום, נכבים ברגע. און ואוף. אין באמצע.
מוזר. לילה קודר במרכז תל־אביב. חורבן במרכז תל־אביב. שרידי רכב מנותץ, בניינים עירומים, שאיבדו צלם מגורים, בלוקים מפוחמים.
את כל זה מראה הצילום שכאן. צילום שמלבד שחורים ואפורים אין בו גוונים אחרים. רק שצפתי, האיש שמאחורי העדשה, מתאר בשיחה איתי מראות וצבעים מופלאים: אמא עם ילד על הכתף ועוד ילד בעגלה, שמגיחה מאיפשהו, עם בקבוק קולה. תיקחו, אומרת לאנשי החילוץ. או קשישה, מי יודע מה נשאר לה מהבית, שמגישה להם בקבוק מים. תשתו, מפצירה. אנשים שלא נותר להם כלום, ביתם חרב, ובכל זאת מוציאים. מאיפה מוציאים? מוציאים.
בואו, תעצרו לרגע, קחו, תשתו, תאכלו.
וצפתי מצלם. ומתרגש. ואומר בלב אלף פעם תודה. וגם אומר: כל הטילים שנזרקו לא ישברו אותנו כעם. ובסוף, מכל זה, יוצאת לו תמונת החורבן שכאן.
באלוהים, איזה פריים מבלבל.
