"אתה עובד לבד, במקומות רחוקים, פועל בזהויות שונות.
אף אחד לא באמת יודע בדיוק מה אתה עושה,
כי אתה לא מי שאתה, אתה לא מי שאתה מספר שאתה.
אתה מתנהג כמו מישהו שהוא לא אתה,
ואתה צריך שאנשים יאמינו בזה ויעשו את מה שאתה רוצה מהם.
אתה שחקן.
אתה לומד את הדמות שאתה אמור להיות בצורה מושלמת.
אנשי מבצעים עושים פעילות לא חוקית, אוקיי? אין מה לעשות.
מה שכן, הם נשלחים ועטופים בדגל מדינת ישראל,
והם עובדים בשביל מדינת ישראל,
כדי לעשות דברים טובים, שזה מה שמבדיל לוחמים מעבריינים.
אני יכול להגיד שהצלחנו, חבריי ואני, להציל הרבה אנשים במדינת ישראל.
העולם הרבה יותר מסובך לעבודה כשאתה לא רוצה שיצלמו אותך.
אם אתה פועל לפי התוכנית שהוכנה, אז אתה לא מעורר חשד,
ואתה גם לא גורם למוטיבציה לחקור את העניין.
הנשק של איש מבצעים זה האנונימיות שלו, זה מה ששומר עליו.
אלה הדברים שהכי מטרידים אותך שלא ייחשפו.
הסיפור שלך והזהות שלך,
וכשזה נחשף,
אז יש לך בעיה".
("דוד", לוחם יחידת כידון, מחסל של המוסד הישראלי)
והבעיה הזו בדיוק התפוצצה בינואר 2010, במלון מפואר בדובאי, ברעש גדול שהפך תוך זמן קצר לפרשייה ושערורייה שכל העולם צפה בה ודיבר עליה.
באותו בוקר, על דלת חדר 230 במלון "אל-בוסתאן רוטנה", היה תלוי השלט המוכר "נא לא להפריע". אחראית הקומה, החדרנית, התחילה לדאוג. "תראה, לא נכנסתי כבר הרבה מאוד זמן לנקות", היא אמרה לאחראי עליה. היא דפקה על הדלת, אך אין קול ואין עונה. עברו הרבה מאוד שעות מאז שהאורח יצא מהחדר. הימים חולפים, מגיע מועד הצ'ק-אאוט, והוא לא בא לסגור חשבון ולא עונה לטלפון.
גם כשקצין הביטחון של המלון נקש, ואז דפק, ובסוף ממש הכה על הדלת, הוא לא ענה.
כשפתחו את הדלת עם כרטיס המאסטר המגנטי היא נתקעה, והתברר שהיא נעולה מבפנים עם הוו.
כשפרצו את הדלת גילו חדר מסודר למשעי. על המיטה שכב איש לבוש פיג'מה, שנראה ישן שינה עמוקה. אבל אז, כשהתקרבו אליו, הם ראו שהוא לא מגיב, וכשהם בדקו דופק התברר שהוא מת.
המסמכים שלו, תעודת לסה-פסה מטעם הרשות הפלסטינית, הראו שמדובר בסוחר פלסטיני בשם מחמוד עבד אל-ראוף מוחמד, שהגיע לדובאי לרגל עסקיו. הכל נראה בסך הכל לגיטימי. גם העובדה שהוא חטף התקף לב, או איזה שבץ במיטה, נראתה אולי טרגית אבל לא חריגה. קורה מדי פעם בבתי מלון. סגל "אל-בוסתאן רוטנה" הזעיק רופא שקבע את מותו, ואמבולנס העביר אותו לחדר המתים הקרוב.
אף אחד לא ידע אז שהאיש הזה הוא למעשה גורם בכיר בחמאס, ארכי-טרוריסט, אחד מראשוני הזרוע הצבאית, עז א-דין אל-קסאם, שרצח במו ידיו שני חיילים ישראלים, ובעת ההיא היה הציר המרכזי במערך אדיר של הברחות אמל"ח מאיראן לסודאן, ומשם דרך מצרים לסיני ועד לרצועת עזה. הוא הניח את היסודות למערך הצבאי שחמאס הקים לקראת 7 באוקטובר.
שמו האמיתי היה מחמוד אל-מבחוח.
× × ×
אלא שלמחרת, מבחוח לא החזיר טלפון למטה של חמאס בדמשק. האנשים שלו התחילו לחשוד - איפה הוא? מה קרה? למה הוא לא מתקשר? בתום בירור קצר הם הבינו שהוא קיים את פגישותיו ב-19 בינואר, ומאז נעלם.
אחד מהבלדרים של החמאס שהיה אמור לפגוש אותו סיפר שלא הגיע, והעלה את מפלס הערנות. הם מחפשים דיווחים עליו בתקשורת - ואין כלום. מחפשים בבתי החולים - שום דבר. בסוף מתחילים לחפש ברשימות בחדרי המתים את שמו של הסוחר הפלסטיני עבד א-ראוף, עד שמאתרים את הגופה.
בחמאס העריכו שיש סיכוי טוב שישראל התנקשה בחייו של מבחוח, ודווקא בגלל זה החליטו שלא לדרוש חקירה ולא לפנות למשטרת דובאי או לכל גורם חיצוני אחר, לא מחשש שהם יגיעו למסקנה אחרת, אלא דווקא מפחד שיגיעו למסקנה הזו, שהוא חוסל בידי ישראל. "לחמאס היה רקורד מוכח של חשש גדול ממבוכה במקרים האלה", אומר איש מוסד ששירת בתפקיד בכיר בתקופה ההיא. "הם לא רצו שתיחשף פדיחה כזו, שלא יידעו שהם לא מצליחים לשמור על האנשים שלהם, שלא לדבר על כך שהאנשים שלהם פועלים גם במדינות שממש-ממש-ממש לא אוהדות שימוש בטריטוריה שלהן לטובת הפקת מבצעים של החמאס. ואנחנו סמכנו על הבושה הזו שלהם והמבוכה והחשש מחשיפת התנהלות מבצעים על אדמת איחוד האמירויות, ובתחילה זה הוכיח את עצמו לגמרי".
בחמאס העדיפו לא לדעת, ומבחינתם התכוונו להסתפק בהעברת הגופה לעזה, בהלוויה מכובדת, בנאומים של בכירים ובראשם מנהיג החמאס ברצועה, איסמעיל הנייה, בסוכת אבלים בשביל ה"זלאם", הגברים, שתוקף במשמר כבוד ותזכה לקבלת כל המכובדים, וכך לספק את המשפחה האבלה.
אבל לבני משפחתו של מבחוח היו תוכניות אחרות. "המבצע עצמו היה מבצע מזהיר", אומר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שחתם על הוראת החיסול הראשונה נגד מבחוח, בראיון לסדרה "מלחמת הצללים - החיסול בדובאי", שתשודר ביום שני הקרוב ב-HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV. "כשגופתו של מבחוח נמצאה בחדר בית המלון, הוא היה במיטה, והדלת של החדר שלו הייתה נעולה מבפנים, והיה ברור לגורמים שם שהוא מת מהתקף לב".
התיק נראה סגור עד שאשתו של מבחוח התחילה להציף את בכירי החמאס בפניות, ואליה הצטרפו עד מהרה שאר בני משפחתו. "פעמיים בעבר כבר היו לו אירועים שבהם הוא איבד את ההכרה", מגלה אולמרט, "ולכן היא אמרה שהיא חושדת שזה היה ניסיון סיכול".
עד מהרה התברר לאלמנה האבלה כי הבוסים בעזה, וגם אלה בחו"ל, לא ממש נלהבים לדרוש חקירה, "ומהר מאוד הטון שלה ושל המשפחה הפך לאגרסיבי", משחזר הבכיר במוסד. "היא לא מוותרת, ובסוף, אחרי שהיא מאיימת עליהם שתלך להם על הראש בקמפיין ציבורי ברצועה, הם נכנעים לה, ובלית ברירה פונים למפקד משטרת דובאי".
גנרל דאחי חלפן תמים, השוטר מספר אחת של דובאי, שהתברר כי "הוא הרבה יותר פיקח ממה שהוא נראה", כדברי רם בן-ברק, אז סגן ראש המוסד, שמע מאנשי חמאס כי מי שרשום אצלו בתיקים כסוחר פלסטיני שמת מוות טבעי, הוא בכלל מישהו אחר, בשם אחר, ובתפקיד בכיר בחמאס.
5 צפייה בגלריה
”פיקח יותר משנראה". מפקד משטרת דובאי, תמים
(PETER KNEFFEL, dpa Picture-Alliance via AFP)
הם אמרו לגנרל תמים שהמוסד אחראי לזה. הם לא ידעו בוודאות, אבל זאת הייתה הנחה סבירה אחרי שהמוסד הרג כל כך הרבה מנהיגי חמאס. השיחה הזו, שבה נאמר שמדובר בפעיל חמאס וששמו אל-מבחוח, שינתה לחלוטין את כיוון החקירה - ממקרה של מוות טבעי להתנקשות.
המפקד תמים, שהשקט בדובאי הופקד בידיו, התפוצץ על אנשי החמאס. הוא קילל אותם ודרש: "תיקחו את הדרכונים המזוינים שלכם, המזויפים שלכם, ותעופו מפה". הוא הבהיר להם: "אל תדברו איתי יותר לעולם, ואני לא רוצה להתעסק עם חמאס בשום צורה ואופן".
אבל יחד עם זאת, חלפן הבין שאם מדינה זרה וסוכנות ביון כמו המוסד פועלות על אדמת דובאי בצורה כזאת, זה משהו שהרשויות לא יכולות לקבל. "אנחנו לא רוצים שהמדינה שלנו תנוצל וייעשה בה שימוש, לא על ידי המוסד או כל גוף אחר", הדגיש. הוא יצא למרדף בכל האמצעים שעומדים לרשותו. יש להם גופה, אין עליה סימנים, ואז הם מתחילים בעבודה די סיזיפית כדי לפצח את התיק. קרב שנראה כי תוצאותיו ידועות מראש.
× × ×
זאת הייתה תחילתה של אחת מפרשות ההתנקשות המרעישות, המביכות, המפורטות והמתועדות ביותר בתולדות המודיעין המודרני. לא רק מפני שהיעד היה בכיר חמאס שסומן עשרות שנים, אלא מפני שהמבצע, שנועד להיות עוד מהלך חשאי בעולם הצללים, נפרם לעיני העולם כמעט פריים אחרי פריים. מי שנכנסו לדובאי כזרים אלמונים, עם זהויות בדויות, דרכונים אירופיים, תחפושות, כיסויי ראש, מחבטי טניס וסיפורי כיסוי שנבנו בקפידה - יצאו משם אמנם חיים, אך הותירו אחריהם שובל ארוך של מצלמות, מסמכים, רשימות נוסעים, כרטיסי חיוב וחקירה עיקשת אחת, שהפכה את השמות, הפרצופים והשיטות למפורסמים בעולם כולו חודשים ספורים לאחר מכן.
לא מעט נכתב ופורסם על הפרשה, אבל מעט מאוד, אם בכלל, נאמר לציטוט ולייחוס מהאנשים שנשאו בתפקידים הבכירים בארגון שאותו ניסה גנרל תמים לפצח - המוסד. מעט מאוד, אם בכלל, היה ידוע על תהליך קבלת ההחלטות שקדם לפעולה, ועל הניסיונות של ישראל בכלל והמוסד בפרט להתמודד עם הקטסטרופה בעקבות החקירה של תמים, וסדרת מסיבות העיתונאים והראיונות המפורטים, החושפניים והמתריסים שהעניק. כלום ושום דבר פורסם על התכנון המבצעי המדוקדק, הלבטים באשר לשיטת ההתנקשות המועדפת או מה בדיוק דרש ראש צוות פיתוח הרעלים מהמוסד שיספקו לו כדי לדעת כמה נדרש שמבחוח יבלע מהשיקוי שלו כדי למות אחת ולתמיד ולא לקום יותר, או מה באמת גרם בסוף לחשיפה המהדהדת של 27 המתנקשים, שנחשפו בעת החלפת פאות או בתחפושת של שחקני טניס, שבה נהגו באופן מחשיד מדי כשהסתובבו עם מחבטים ללא כיסוי. שום דבר מכל זה לא פורסם, כמו גם תמלילי השיחות הגנוזות עם מאיר דגן שבהן הוא לוקח לראשונה אחריות על מה שאירע.
עד עכשיו.
מיני-סדרת הדוקו-קריים החדשה "מלחמת הצללים - החיסול בדובאי" מביאה לראשונה את הסיפור המלא של ההתנקשות במחמוד אל-מבחוח. בסדרה, שיצר כותב שורות אלה עם ארי פינס, יותם גנדלמן, מיקה תימור וגלי גינת, ואשר מבוססת על המהדורה העדכנית של "השכם להורגו", שתצא בקרוב בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", וכוללת פרטים חדשים על החיסול, מדברים לראשונה באופן גלוי ונרחב מי שעמדו אז בראש המוסד, לצד גורמים נוספים כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ואנשי השב"כ שרדפו אחרי מבחוח ברצועת עזה בשנות ה-80 והחמיצו אותו בדקות, לפני שנמלט למצרים אחרי שהיה מעורב ברצח שני חיילים ישראלים.
מי שעוד מדבר לראשונה בפתיחות על האירוע הוא אחד המחסלים של מבחוח, לוחם כידון שהיה שם ומגלה על עולמו הפנימי של אדם שנושא בתפקיד כזה. הסדרה חושפת לראשונה גם כיצד ההתנקשות בדובאי הייתה האחרונה מסוגה בהיסטוריה של המוסד, וכיצד אחריה, ובעקבות החשיפה המביכה והמהדהדת, שינה המוסד דרמטית את שיטות הלוחמה שלו, ומציפה את השאלה החשובה מכל - האם חיסולו של מבחוח אכן הצליח לקטוע את שרשרת האספקה של נשק לחמאס ברצועת עזה, ועד כמה וכיצד הפעולה אז קשורה ליכולות החמאס ב-7 באוקטובר.
אולמרט: "הדבר הראשון הרגיש שדגן חלק איתי כראש ממשלה היה קשור למבחוח. הוא פתח את הפגישה בשליפת תיקייה ותמונות, סיפר לי על מבחוח, ואמר: 'אני חושב שאנחנו נצטרך להיפרד ממנו'"
האיש שרצח שני ישראלים ידע שישראל לעולם לא תניח לו. מבחוח נולד בג'באליה ב-1960, ונתפס ברעיון שהשיח' אחמד יאסין התחיל לטפח בעזה, תנועה דתית–חברתית שבהמשך קיבלה תפנית צבאית-טרוריסטית-לאומנית במטרה להילחם במדינת היהודים. אחד המגויסים הראשונים למה שתהפוך לימים לזרוע הצבאית עז א-דין אל-קסאם היה מתאבק צעיר בשם מחמוד אל-מבחוח.
בפברואר 1989 התרחש האירוע הראשון שסימן את מבחוח כיעד. בצומת הודיה שבדרום תפס טרמפ הצנחן אבי סספורטס. הוא עלה למכונית סובארו, שחייל שעמד לידו תיאר את יושביה כלבושים כדתיים, ואלה אמרו שאין מקום ברכב לחייל נוסף. סספורטס נעלם כלא היה. מאות חיפשו אותו בשטח במלחמה נואשת נגד הזמן.
כשלושה חודשים חולפים ובאותה שיטה, בצומת מסמיה הסמוך, נחטף החייל אילן סעדון. בחיפושים אחריו התגלה מקום קבורתו של סספורטס. הרוצחים כרו קבר, טמנו אותו ונמלטו לרצועת עזה. מאוחר יותר התגלתה הסובארו הגנובה ברצועת עזה, ליד ג'באליה, והממצאים שבתוכה לא הותירו ספק כי סעדון נרצח. במהלך שורת מעצרים בעזה עלה שמו של מחמוד אל-מבחוח. למיכה קובי, אז ראש מחלקת החוקרים של מרחב דרום בשב"כ, זה הדליק נורה אדומה. הוא חקר בעבר את מבחוח, וידע שהוא איש "מאוד מסוכן, מאוד דתי, מאוד קיצוני".
מבחוח עצמו העניק ראיון כמה חודשים לפני מותו ל"אל-ג'זירה", בפנים מכוסות, והשוויץ בחטיפות החיילים: "תכננו את זה מראש. לבשנו בגדים של יהודים דתיים, וחבשנו כיפה על הראש. להיראות כמו רבנים". מבחוח סיפר שהוא ואנשיו ידעו שישראל בעקבותיהם: "עזבנו את הבתים שלנו. הרגשנו שעוקבים אחרינו כל הזמן".
קובי ניהל את המרדף ההוא. "עצרנו את אשתו של מבחוח, שאמרה שהוא היה פה לא מזמן", סיפר. "עצרנו קרובי משפחה וסייענים, וכל הזמן קיבלנו ידיעות איפה הם נמצאים. כשהיינו מגיעים, גילינו גחלים או קפה חם. איחרנו בכל פעם במספר דקות".
החשבון נשאר פתוח במשך 20 שנה. מבחוח הגיע לסוריה והצטרף למפקדה של החמאס, שם התקדם בסולם הדרגות, גם בזכות העובדה שהבכירים ממנו זומנו למפגש מוקדם עם הבורא. ב-2004, לאחר שחוסל עז א-דין שיח' ח'ליל, שריכז את הברחות הנשק של חמאס לעזה, מונה מבחוח ליורשו. "הייתי זה שהביא את הנשק", התגאה מבחוח. "היו לי קשרים, תודה לאל".
× × ×
ראש אגף מודיעין במוסד, חיים תומר, היה זה שאמר למאיר דגן: "יש מספיק מודיעין בשביל להתחיל לייצר מבצעים. בוא נוסיף משימה: סיכול הברחות אמל"ח". דגן, שראה מול עיניו את הגרעין האיראני ואת הטרור בחו"ל כמשימותיו המרכזיות, השיב מיד: "בוא נלך על זה".
המערכה כללה איסוף מידע מפורט על ידי המוסד, ובעקבותיו תקיפות ליליות של מטוסי חיל האוויר נגד שיירות נשק בסודן. "בתקופה ההיא הייתה שרשרת הברחות אמל"ח, וטיפלנו בכולה במרחב של הים האדום, תימן, מפרץ... היינו שם בכל מקום, כולל אני", אומר אודי לביא, ראש מִנהלת המבצעים של המוסד אז ולימים סגן ראש הארגון.
הוא מתאר כיצד התגלו טיסות ג'מבו של "אייר איראן" שמגיעות לחרטום עמוסות בטילים. "עבדנו קשה כדי שהכל שם יתפוצץ. חיל האוויר עשה עבודה נפלאה, אבל בעזרתנו האדיבה". השיא היה הפצצה לילית בחרטום של מאות טונות של נשק ותחמושת. שמי חרטום הוארו שעות ארוכות באור להבות הפיצוצים.
מבחוח היה אמור להיות שם, ובמוסד היו בטוחים שגופתו תימצא במתחם ‑ וכך ייפטרו גם מהמשלוח העצום וגם ממנו. אבל בימים שלאחר מכן התברר שמסיבה כלשהי מבחוח עזב את המקום שעות קודם להפצצה.
אולמרט, שהיה משוכנע שחמאס מעולם לא רצה ולעולם לא ירצה שלום, קיבל יום אחד ביקור חריג במיוחד מראש המוסד. "הדבר הראשון הרגיש, היותר חריג, שדגן חלק איתי כראש ממשלה היה קשור למבחוח", משחזר אולמרט. "והוא פותח את הפגישה בזה שהוא מוציא מהתיק שלו תיקייה, שולף כמה דפי נייר עם תמונות של אנשים, סיפר לי על מבחוח, והביא לי הרבה מודיעין על האיש הזה, ואמר: 'אני חושב שאנחנו נצטרך להיפרד ממנו'".
אולמרט אישר את הפעולה. "לא כל רשע צריך למות בדרך הזאת, רק אם הפעולה חיונית להגשמת אינטרס ביטחוני שבדרך אחרת אי אפשר להשיגו", הוא אומר. "וכשהגענו לצורך לקבל החלטה על מבחוח, חשבתי שצריך לעשות את זה. את הפעולה עצמה ואת הפורמט של הפעולה אני אישרתי, וזה היה הבסיס שממנו התפתחו תוכניות מבצעיות ביחס אליו".
דגן, שנכנס למוסד והפך אותו לארגון "עם סכין בין השיניים", גיבש מערכת שלמה שמגויסת לטובת איתור והשמדת הסכנה. הוא היה חכם מאוד, גם בפוליטיקה הבין-ארגונית של ישראל, ערמומי, אמיץ, פרוע ומשולל רסן. הוא פירק והרכיב מחדש את הארגון כדי לבצע חיסולים בלב מדינות אויב, מה שדגן עצמו העדיף לכנות "שימוש באלימות כנגד טרור", ככלי יחיד למנוע פעילות טרור עתידית מאנשים שנמצאים מחוץ להישג ידה של ישראל.
עבור המבצע הזה נבחרה "קיסריה", חוד החנית של המודיעין הישראלי, ובתוכה תת-היחידה "כידון" שממונה, בין השאר, על חיסולים. לוחם "כידון", דוד, מספר כי "למוסד הישראלי יש קווים אדומים וגם לי יש קווים אדומים, אף פעם לא התנגשנו, שהייתי צריך להגיד ‘זה מסוכן, זה לא ראוי’ או ‘יש לי בעיה מוסרית עם העניין הזה’".
הולגר שטארק, סגן עורך העיתון הגרמני "די צייט", שחקר וכתב רבות על הפרשה, מסביר שברגע שהמודיעין פרץ למייל של מבחוח וגילה שהוא נוסע לדובאי לפגוש נציג איראני ממשמרות המהפכה, "הם 'נדלקו' וחשבו שזו יכולה להיות הזדמנות מיוחדת להיפטר ממנו".
כדי להגיע לדובאי, שמפעילה ביקורת גבולות קפדנית ואז לא היו לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, המוסד כמובן לא יכול היה להשתמש בדרכונים ישראליים. כך נוצרה קבוצה מעורבת של גברים ונשים שהשתמשו בדרכונים מאירלנד, בריטניה, אוסטרליה, צרפת, וגם בדרכון אחד מגרמניה. הדרכון הגרמני, על שם "מייקל בודנהיימר", הושג במרמה באמצעות סיפור כיסוי על הורים ילידי גרמניה ששרדו את השואה, ולמעשה הונפק כחוק על ידי הרשויות הגרמניות עבור אדם שלא היה קיים.
ההחלטה לחסל את מבחוח לא הניבה מבצע אחד אלא שרשרת של ניסיונות. הראשון התבסס על רעל חסר צבע וחסר טעם, שיוזלף לו במלון. לוחם "כידון" היה אמור לעבור לידו בארוחת הבוקר ולהזליף. הכול תוכנן. הכול תורגל. מבחוח שתה, הרגיש רע והלך מתנודד לחדרו, בקושי סוחב עצמו פנימה. לוחמי המוסד צפו בו, והיו בטוחים שזמן קצר אחרי שיקרוס למיטה יבוא סופו.
אבל מבחוח איכשהו שרד, לא בפעם האחרונה, והצליח להזמין טיסה חזרה הביתה לדמשק. שם, בבית החולים המקומי, אישפז את עצמו לבדיקות והרופאים קבעו בביטחון שהוא סובל מ"מונו", מחלת הנשיקה.
"קודם כל, זו אכזבה מעצמך וגם מהצוות", אומר דוד, לוחם המוסד. "זה אירוע שהתכוננת אליו, תכננת אותו, אימנו אותך אליו, ויש משהו שהתפקשש. אז חוזרים הביתה, מתחקרים, ויש מערכת שלמה שמחליטה אם זה שווה את המחיר של שוב לתכנן, לבצע, לתחקר, או לא".
במוסד התפוצצו מכעס, ולא עזר שהצוות המפתח של הרעל טען שמבחוח לא שתה את כל תכולת הכוס. בארגון זכרו היטב את ניסיון החיסול הכושל של בכיר חמאס חאלד משעל בירדן ב-97', במה שכמעט גבה את חייהם של שני אנשי מוסד, שנעצרו ושוחררו רק לאחר שישראל סיפקה את הנוגדן שהציל את משעל. גם אז, רעל שהותז על הטרוריסט המבוקש לא סיים את העבודה. "אתה פועל בסיכון של הלוחמים, עם מאמץ עצום של כולנו, והצלחה מלאה ומוחלטת בכל הפעולות כמתוכנן, ובסוף הכל יורד לטמיון", אומר הבכיר לשעבר בארגון.
בניסיון השני לחסלו המבצע השתכלל. הוצב לוחם מיוחד שתפקידו ללוות את המלצר שמפנה את השולחן למטבח, ולבדוק בדרך שמבחוח אכן שתה את כל הכמות. הכוס נמצאה ריקה. מבחוח שוב חש ברע, שוב היו בטוחים שהוא בדרך לפגוש את בוראו, ושוב הוא התאושש.
בכיר המוסד לשעבר, אודי לביא: "אני לא קורא לזה הצלחה מבצעית כש-27 לוחמים חשופים בעיתון. זה היה החיסול האחרון מהסוג שבו יוצאים למדינה אחרת להרוג מישהו. זה לא אפשרי יותר"
המחסלים והמפקדים שלהם זעמו על מפתחי הרעל. "תגידו, מה קורה לכם?", לפי שחזור אחד מהמעורבים. "ואז מישהו שם אומר: 'תן לי עשרה גברים בערך באותו גיל וגובה, מעין קבוצת ביקורת, אתרגל עליהם את הרעל, ואז אגיד לך בדיוק כמה צריך לשים'. הוא כמובן צחק, אבל הוא ניסה להגיד שאין מה לעשות, רעלים זה לא מדע מדויק".
× × ×
לדגן ולמפקדים ב"קיסריה" וב"כידון" נמאס. הוחלט לשנות את כל תוכנית המבצע, לתפוס את מבחוח אצלו בחדר, לרסן אותו, להזריק לו את הרעל, ולוודא שבפעם הזו הוא מת באופן סופי ומוחלט. מבחינה מבצעית עבור המוסד מדובר כבר על אופרה אחרת לגמרי. לא רק "כידון" נדרש לה, אלא אגף מבצעים נוסף, המכונה "קשת", שכולל מומחי פריצה, מומחי מלונות, אבטחת קומה, חדר מבצעים, תיאום מסיבי בין אנשי שטח רבים, ובעיקר - תיעוד. דרכונים. זהויות. כיסוי.
בנקודה הזו, בדרכונים ובכיסוי, התעוררה הבעיה הגדולה כשנודע מפריצה לשרת המיילים שלו, בינואר 2010, שמבחוח עומד לנסוע שוב לדובאי. ערב הנסיעה פרץ במוסד ויכוח חריף בעניין סוג הדרכונים שישמשו את הצוות. הדילמה במילים פשוטות: מה עדיף - דרכון חזק שעומד בכל חקירה ובדיקה, כולל במדינת המקור של הדרכון, אבל שכבר הופיע בשימוש קודם של הצוות בסיבוב בדובאי פעם אחת ואולי יותר, או דרכון חלש יותר, שעלול לקרוס בחקירה אבל לא נקשר למבצע על שלביו?
טראומת משעל צפה גם הפעם והכריעה את הכף, שכן חלק מההסתבכות בה נבע מהחלטה בדילמה זהה. הלוחמים שיצאו להרוג את משעל השתמשו בדרכונים אחרים מאלו שהיו רגילים להם, מכיוון שנעשה בהם שימוש בסיבוב קודם. לכן, כששניים מהם נעצרו ושלפו דרכונים קנדיים, לקח לקונסול הקנדי בעמאן שתי דקות כדי להבין שקנדים הם לא.
וכך, בהתלבטות שקדמה ליציאה לדובאי - בתקווה שזו תהיה הפעם האחרונה - העדיפו במוסד דרכונים חסינים מפיצוח, גם במחיר הסיכון שיקשרו אותם לביקורים קודמים במדינה.
בראיון ההוא ל”אל-ג'זירה”, כמה חודשים לפני שחוסל, מבחוח ייחס לעצמו כישורים של גיבור-על. "לכן מכנים אותי השועל", הוא התפאר ביכולות שלו לחוש בסכנה מרחוק, לדעת מה קורה מאחורי הקיר, ולהינצל בכל פעם מחדש. לא בטוח שמבחוח היה כזה שועל, הרי פעמיים כמעט מת וכנראה שלא חש תחת איום. כך או כך, כחלק מהניסיון להטעות את הרודפים, מבחוח הקפיד לישון בכל פעם באחד משלושה מלונות לסירוגין.
כאשר מבחוח נוחת בנסיכות ב-19 בינואר 2010, צוות המחסלים הענק, עם 27 לוחמים, כבר פרוס ומוכן בשדה התעופה, בצמתים חשובים בדרך ובשלושת המלונות המועדפים, וממתין לגלות באיזה מהם יבחר הפעם. כשהוא יורד מהמטוס, הם מזהים אותו ועוקבים אחריו. הוא מגיע למלון "אל-בוסתאן רוטנה" ועושה צ'ק אין, כשלידו עומד אחד הלוחמים. לוחם אחר, מחופש לשחקן טניס, ממהר לטלפון להודיע לשאר הצוותים שאפשר להתקפל. הלוחמים עוקבים אחריו עד למעלית ולומדים שהוא שוהה בחדר 230. מנהל המבצע, תחת השם הבדוי פיטר אלווינגר, מזמין מיד את חדר 237, שנמצא מול חדרו של מבחוח, והסוכן קווין דברון מקים בו חדר מבצעים.
הצוות מטפל במנעול החדר כדי לייצר כרטיס שפותח אותו, ואז רגע אחד כמעט הפיל את המבצע כולו. בזמן שהצוות עסק בחדרו של מבחוח, תייר שיצא מהמעלית התקדם במסדרון לעבר חדרו. הסוכן קווין דברון עמד מולו ועיכב אותו, וקנה זמן לצוות. 20 שניות, זה היה כל מה שנדרש כדי להשלים את הפעולה ולהיעלם.
"אתה לומד לעבור סיטואציות מלחיצות כשאתה לא נראה לחוץ", מסביר דוד, לוחם כידון. "כמו ברווז שגם כשהוא במנוסה ושוחה הכי חזק שאפשר, מעל המים הוא נראה אותו דבר. מעל פני השטח אתה נראה כמו מה שמצופה ממך... אתה שחקן. זה מה ששומר עליך, זה הנשק שלך".
בסביבות השעה שמונה מבחוח חוזר לחדרו, שם כבר מחכים לו המחסלים. שני אנשים מצדדיו תופסים את זרועותיו, גוררים אותו פנימה, סוגרים את הדלת ומזריקים לו מנה של סקולין (כלוריד), רעל המשתק את השרירים מבלי לנקב את העור. מבחוח מאבד אט-אט את היכולת להניע את הגפיים והתנגדותו נחלשת, ואז הרעל חודר לשאר השרירים והוא הופך משותק, עד שהרעל מחליש גם את ליבו ונשימותיו. הדבר האחרון שהוא רואה בחייו הוא את הלוחמים שהרגו אותו, מסתכלים עליו בסוג של עניין לראות מתי ימות.
דוד, לוחם ביחידת כידון שהיה מעורב בחיסול: "אתה לומד לעבור סיטואציות מלחיצות כשאתה לא נראה לחוץ. כמו ברווז שגם כשהוא שוחה הכי חזק, מעל המים נראה אותו דבר. אתה שחקן, זה הנשק שלך"
"הם משכיבים אותו במיטה, מוודאים שהוא לא נושם", מספר שטארק. "הם מורידים את מכנסיו וחולצתו, הם אפילו מקפלים אותם בצורה מסודרת ותולים אותם על הקולב. שמים אותו בפיג'מה, מכסים אותו, ויוצאים בשיטה שהמציאו במוסד לפני שנים רבות, כך שהם נועלים את הדלת מבפנים וסוגרים את הוו אחריהם כאילו יש מישהו בפנים". הם תולים את השלט "נא לא להפריע" בחוץ ועוזבים בשקט. תוך 12 שעות, כל הלוחמים כבר מחוץ לדובאי. "בראייתם זאת הצלחה גדולה", אומר שטארק.
"הסיפוק אדיר", אומר דוד, לוחם כידון שהיה שם, ונדרש לעשות סוויץ' מיידי לאחר מכן. "אתה לוקח את הילדים לגן, עושה כלים ואת התחביבים שלך, אתה לא יכול לספר לאשתך מה עבר עליך".
אלא שאז הכל מתהפך על הלוחמים, על המוסד ועל מדינת ישראל.
× × ×
מפקד משטרת דובאי הפך את הקערה על פיה. בהחלטה מבריקה, הוא הורה לבדוק מתי הסוחר "עבד א-ראוף" ביקר בדובאי, ובהנחה שהמוסד היה בעקבותיו בכל הפעמים, גם אם לא ניסה להרוג אותו, הורה להצליב את השמות של הנכנסים והיוצאים מדובאי בטווחים של 24 שעות לפני שמבחוח הגיע ואחרי שהוא עזב. בהצלבת הרשימות מתגלה משהו מאוד מוזר. יש קבוצה גדולה של אנשים שמקפידה להגיע לפניו ולצאת אחריו, ואלה אותם אנשים. גנרל דאחי חלפן תמים ניצל את השליטה המלאה של שלטונות דובאי במצלמות האבטחה, עקב אחר "שחקני הטניס", זיהה החלפת פאות בשירותים, חשף את התקשורת המסורבלת שלהם דרך מרכזייה באוסטריה ואת השימוש בכרטיסי חיוב המקושרים לחברה בשם "פיוניר" השייכת לישראלי לשעבר, יוצא מערכת הביטחון.
"אתה חושב שאתה משתמש בטכניקה מסוימת שהופכת אותך לבלתי נראה, אבל ברגע שהמשטרה מגלה את הטכניקה מאחוריה, כל מי שמשתמש בטכניקה הזו נעשה גלוי מאוד וחשוד מאוד", מסכם שטארק.
כחודש אחרי ההתנקשות, פוצץ תמים את הפרשה בסדרת מסיבות עיתונאים שעוררה הד משמעותי בעולם. מעולם לא קרתה חשיפה מהסוג הזה. 27 לוחמים הגיעו לדובאי כדי לבצע משימה חשאית והיו בטוחים כי יישארו אלמונים לעד, ופתאום כל העולם מביט עליהם בעניין ובלא מעט לעג. ג'יימס בונד היהודי נראה קצת כמו המפקח קלוזו.
תמים קרא למאיר דגן "להיות גבר" ולהתייצב לחקירה, והודיע כי יעשה הכל כדי לתפוס את המחסלים. המדינות שנעשה שימוש בדרכונים שלהן זעמו, ומשבר דיפלומטי חריף פרץ ביניהן לבין ישראל. חלק מהמדינות, כמו אירלנד, אוסטרליה ובריטניה, גירשו את נציגי המוסד משטחן. אזרחים בישראל גילו שזהותם נגנבה, וקמו בבוקר כשעשרות עיתונאים מהתקשורת הבינלאומית צובאים על דלת ביתם. וכאילו כל זה לא הספיק, איש שטח של המוסד שהשתמש בדרכון על שם אורי ברודסקי היה מעורב, עם הדרכון הזה, במבצע השגת הדרכון הגרמני עבור בודנהיימר. למרות שבמוסד העריכו שתמים שלח חומרים לגרמניה ובקשה לסייע, לא פסלו את הדרכון הזה משימוש, והאיש עצמו נעצר כשניסה להיכנס לפולין. רק הסלחנות המופלגת של הגרמנים חסכה שערורייה ומשפט.
בישראל שמרו על עמימות פומבית. נתניהו סירב להתייחס ל"ספקולציות", וליברמן לעג: "אני חושב שראיתם יותר מדי סרטי ג'יימס בונד". אך מתחת לפני השטח, הנזק היה משמעותי. "פה הייתה הצלחה מבצעית, אבל אני לא קורא לזה 'הצלחה מבצעית' כשיש 27 לוחמים חשופים בעיתון", אומר אודי לביא. "האירוע הזה בהחלט שם לנו מראה, ואמר, חבר'ה, מה שהיה לא יהיה. אנחנו חיים בעולם ביומטרי, בעולם מצולם. כל הרומנטיקה שבא איתה דגן לא רלוונטית. זה היה החיסול האחרון מהסוג הזה, שיוצאים למדינה אחרת כדי להרוג מישהו. זה פשוט לא אפשרי יותר".
הפרשה נוגעת עמוק בוויכוח על עצם מדיניות החיסולים. אודי לביא טוען ש"מבחוח לא היה שווה את זה. השקענו שם משאבים, חשפנו יכולות, עבור מישהו שהוא לא משמעותי כל כך... הוא גם לא השפיע על התעצמות חמאס בצורה מהותית. גם דגן, אני חושב, לא האמין שיש יכולת באמצעים האלה לעצור את תנועת חמאס. בסוף אתה מסתכל על התוצאה הכוללת, ואתה אומר, בוא'נה, נבנתה פה מעצמה מתחת לקרקע, בתנאים לא פשוטים, עם יכולות משוגעות".
ההתנקשות במחמוד אל-מבחוח אמנם סגרה את חשבון הדם הפתוח מ-1989, אך כפי שהבטיח למוסד מנהיג חמאס איסמעיל הנייה מעל במת ההספדים בהלוויה: "הרגתם את המנהיג השהיד מחמוד אל-מבחוח. כן, הרגתם אותו, הכאבתם לנו בעצם הריגתו, אבל המלחמה בינינו עדיין לא הוכרעה, ואנחנו נשיג את הנקמה שלנו". הנייה חוסל מאז, אך לא לפני שחמאס, שמבחוח דאג להעשיר אותו בנשק, הוציא לפועל את טבח 7 באוקטובר.
