בפתח החודש השני למלחמה שורר חוסר ודאות לגבי הפגיעה בתוכנית הגרעין ובארסנל הטילים הבליסטיים של איראן, אבל נראה שדווקא יעד שינוי המשטר מתממש בהדרגה, אם כי הפוך מכפי שקיוו ארה"ב וישראל. בצל המלחמה והחיסולים בצמרת הרפובליקה האיסלאמית, מואץ תהליך שכבר החל קודם, של השתלטות בכירי ויוצאי משמרות המהפכה על מוקדי הכוח במדינה.
המשמרות הם עמוד השדרה של הרפובליקה האיסלאמית ונוסדו בד בבד עימה. כמו בכל שלטון אידיאולוגי קנאי הם משמשים שומרי שלהבת החזון המקורי, מפעל לייצור הנהגה וכוח האדם של מנגנוני השלטון, והממגרים של יריביו מבית ומחוץ. מדובר בקבוצה שמרגישה נבחרת ומורמת מעם, ומתאפיינת בנכונות להקרבה למען החזון ובהיעדר עכבות מוסריות להפעלת אלימות נגד כל מי שנתפס אויב של המיזם האידיאולוגי, לרבות בני עמם שנטבחו בהמוניהם לפני כחודשיים.
בשנים האחרונות חוסלו רבים מראשי המשמרות, בעודם בתפקיד או לאחר שפרשו, ובראשם קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס (2020), חוסיין סלאמי, מפקד המשמרות (במבצע עם כלביא), ובעימות הנוכחי - מוחמד פאכפור שהחליף את סלאמי, ועלי רזא תנגסירי, מפקד חיל הים של המשמרות. ואולם כמו בארגונים פונדמטליסטיים אחרים, גם במשמרות - החיסולים מסיבים מכה קשה, אך לא גורמים לחרטה או לחשבון נפש, קל וחומר לקריסה. בכירים שמחוסלים אמנם מוחלפים במוכשרים פחות, אבל אלה תמיד נחלצים בחדווה למשימה. לא נוצרים חלל ריק או התרופפות פיקודית.
"נראה כי המנהיגים המדיניים וכן בכירי משמרות המהפכה שחוסלו עד כה מוחלפים בידי קיצוניים יותר בעמדותיהם, כפי שבולט במקרה של עלי לאריג'אני, ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי שנחשב דמות פרגמטית יחסית, והוחלף לאחר חיסולו במוחמד ד'ו אל-קדר שמגיע ממשמרות המהפכה וניצי יותר. לפחות כרגע אין סדקים או סימני התפרקות במשמרות כפי שהאמריקאים וישראל קיוו", מסביר פרופ' ולי רזא נאסר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, חוקר מדעי המדינה ממוצא איראני.
מבחינת ישראל משמרות המהפכה הם חוד החנית של האיום האיראני. הם שקידמו את חזון יצוא המהפכה וטיפחו את חיזבאללה ויתר הפרוקסיז של טהרן במזרח התיכון; קידמו טרור נגד יעדים ישראליים בעולם (אחמד וחידי, המפקד בפועל של המשמרות כיום, אחראי על הפיגועים הקשים נגד יעדים ישראליים ויהודיים בארגנטינה); ושולטים באמצעי הלחימה המאיימים ביותר על ישראל, ובראשם מערך הטילים. נוכח המעורבות העמוקה בטרור ובחתרנות, הוטלו במערב סנקציות אישיות על רבים מבכירי המשמרות, והארגון כולו מוגדר כגוף טרור.
הרקע האישי של ראשי משמרות המהפכה משקף מאפיינים דומים, שממחישים את התמורות החברתיות שייצגה הרפובליקה האיסלאמית בראשית דרכה, אז זכתה בתמיכה ציבורית רחבה. רובם נולדו בסוף שנות ה-50 וראשית ה-60 בערי שדה ובכפרים בפריפריה למשפחות עניות ומסורתיות. חלק גדול מהם עקרו לערים הגדולות בצעירותם (בעיקר לטהרן), שם חוו עוני קשה ופיתחו עוינות כלפי המשטר המדכא, המתערב ומנקר העיניים של השאה. הם החלו את דרכם הפוליטית בתנועות מחאה נגד השאה כסטודנטים באוניברסיטאות, והשתתפו במהלכים שהביאו לבסוף לקריסת המשטר המלוכני. עם הקמת הרפובליקה האיסלאמית הם השתלבו במשמרות, כשמלחמת איראן-עיראק (1988-1980) הייתה עבורם חוויה דורית מעצבת, שגיבשה אותם כגורם כוח והזניקה רבים מהם במעלה ההירככיה הביטחונית והשלטונית.
בכירי המשמרות הם אנשים אדוקים אך הם לא אנשי דת. רובם בעלי תארים בתחומי ההנדסה והניהול, כמו מנהיגים איסלאמיסטים רבים במזה"ת, למשל בחמאס. הם פועלים כרשת מסועפת של קשרים אישיים ארוכי שנים וזיקות משפחתיות. בין הנושאים בתפקידים לאלה שעזבו ומכהנים במשרות בכירות אחרות נשמר מגע הדוק, ויש תופעה שכיחה של בכירים שפרשו וחוזרים לאחר כמה שנים. "משמרות המהפכה אינם ארגון ריכוזי מוגדר אלא מרחב רשתי עם גופים וזרמים בעלי אוריינטציות שונות", מסביר בשיחה פרופ' אראש עזיזי, חוקר איראני שחי במערב. בדומה לארגונים כחיזבאללה וחמאס, גם ממשמרות המהפכה הפעילים בדרך כלל לא רוצים או יכולים לפרוש לגמרי. זוהי דרך חיים ולא מסלול קריירה רגיל.
חמינאי האב טיפח את משמרות המהפכה, אבל דאג לשמור על איזון בינם לבין גורמים פרגמטיים יותר. מוג'תבא מונה למעשה בידי המשמרות. הוא מחויב כלפיהם ומזוהה עם הקו שהם מייצגים
תהליך השתלטות נציגי המשמרות נמשך זה מספר עשורים. יוצאי הארגון פרצו את גבולות המישור הביטחוני והשתלטו על מוקדי כוח כלכליים, פוליטיים ומוניציפליים, כך למשל אחמדינג'אד ששימש נשיא, ומוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט ולפני כן ראש עיריית טהרן (שטראמפ רמז השבוע לגביו כי יוכל לשמש פרטנר כ"נציג השינוי במשטר"). נציגי המשמרות חולשים על תאגידים בענפי הנפט, הגז, התקשורת והתחבורה, מה שמספק להם משאבים והשפעה עמוקה במשק האיראני.
יחסי המשמרות והממסד הדתי מתאפיינים בשותפות לצד תחרות קלה. חמינאי האב טיפח את המשמרות, אך דאג לשמור על איזון בינם לבין גורמים פרגמטיים יותר במשטר. עם הסתלקותו, מתחזק כוחם של המשמרות, אבל אינו מלווה בדחיקה של הממסד הדתי, אלא בשילוב זרועות. מוג'תבא, שירש את אביו, מונה למעשה בידי המשמרות, חש חובה כלפיהם ומזוהה עם הקו שהם מייצגים. "חמינאי האב ראה עצמו כמפקד המשמרות יותר מאשר כאייתוללה, וסביר כי גם בנו אוחז באותה התפיסה", מסביר ולי רזא נאסר, ודני סיטרינוביץ, חוקר איראן וציר ההתנגדות, מוסיף: "אם בעבר משמרות המהפכה היוו רכיב מרכזי במערכת האיראנית, עכשיו הם המערכת עצמה, גורם בעל השפעה כמעט מוחלטת על ההחלטות".
נציגי משמרות המהפכה בצמרת האיראנית כיום הם קאליבאף, וחידי, מוחסן רזאי (יועצו הצבאי של מוג'תבא ששימש מפקד המשמרות במשך 16 שנים) וד'ו אל-קדר. מולם ניצבים גורמים מרוככים יותר ובעלי השפעה מוגבלת, ובראשם הנשיא פזשכיאן. אלה מנסים לקדם קו מפויס עם המערכת החיצונית, למשל הבעת התנצלות על תקיפת מדינות האזור במהלך המלחמה, צעד שנבלם במהירות בידי ראשי משמרות המהפכה. לפי דיווחים תקשורתיים, האגף המרוכך לוחץ לסיום המלחמה בטענה שכלכלת איראן עומדת לקרוס, מה שיוצר שסע חריף בצמרת בטהרן.
ההנהגה החדשה בטהרן מצויה בשלבי התהוות, לרבות גיבוש מוקדי הכוח והיחסים ביניהם והאסטרטגיה הלאומית, וקשה כרגע להגדיר את מאפייניה ואת הכיוונים שאליהם היא צפויה לצעוד. "המשטר צפוי להפגין גישה נוקשה בתחום מדיניות החוץ, בעיקר כלפי ישראל וארצות-הברית, אבל מנגד ייתכן שיינקט קו מרוכך בזירה הפנימית, מתוך חשש מהתקוממות מבית ובגלל ירידת כוחם של אנשי הדת שדגלו בגישה נוקשה יחסית מול הציבור", מסביר סיטרינוביץ.
אם ישרוד המשטר את המלחמה, בין שתסתיים בהסכם ובין שלא, סביר כי צביונו יהיה קיצוני יותר מזה שהיה קיים עד לפני חודש. ייתכן שבטהרן תתבסס קבוצת אנשים קנאים, רוויים יצר נקמה, שיחושו כי הצליחו לעמוד בגדול המבחנים של הרפובליקה האיסלאמית. בתרחיש כזה סביר כי המשטר יהיה אגרסיבי יותר כלפי ישראל, וכל עוד לא יעמוד בפני אילוצים - יחתור לשיקום כוחו הצבאי הקונבנציונלי וציר ההתנגדות שנפגע קשות מאז 7 באוקטובר, וחמור יותר - עלול לחתור להשגת יכולת גרעינית צבאית כאמצעי הרתעה והבטחת שרידות.
