באחד מערבי המלחמה ביקשו ממני הילדים שאם אני כבר יוצא החוצה - כי הם בקושי יצאו, הם ישבו בבית ועסקו בלגלול את האינטרנט כולו בפעם השנייה - שאני אביא להם גלידה פיצוץ ממקדונלדס. אל תשאלו. מי שמכיר יודע, ומי שלא יודע, עדיף שלא יכיר.
בשעת ערב, חמש דקות לפני הסגירה, נכנסתי לסניף מקדונלדס. היה כמעט ריק מלבד שני לקוחות שבדיוק ארזו לעצמם ארוחות ילדים לקחת. האיש מאחורי הדלפק - בחור מלא וחייכן - רק ראה אותי, ומייד שלף מפית בודדה והגיש לי. לקחתי אותה וניגבתי עיניים. זה קורה לי הרבה, כשאני רוכב על הקטנוע, שהרוח גורמת לי לדמוע עוד איזה זמן אחר כך.
"אל תהיה מבואס", הוא אמר לי במבטא ערבי ניכר.
"אני לא מבואס, זה מהטוסטוס", עניתי, אבל לא נראה שהוא משתכנע, ובצדק; באמת הייתי מבואס.
הזמנתי את הגלידות שלי, ואז נכנס פנימה בחור דתי עם מבטא צרפתי קל ושאל את המוכר, בלי בושה, אם "מי שמדליק פה את האש הוא יהודי". כבר עמדתי לחטוף את הסעיף - ואז סיימתי לעמוד וממש חטפתי - אבל המוכר רק ענה לו שלא. "זה לא סניף כשר?" הבחור שאל, והמוכר פרס את ידיו לצדדים ואמר: "לא, חביבי, לא".
הבחור עם הכיפה נראה מיואש. "אני רעב מת", הוא אמר. "תשמע, אם רק הייתי יכול להדליק את האש בעצמי זה היה בסדר".
בשלב הזה חשבתי שאני באמת הולך לפתוח לו מסדרון אווירי ולהפציץ לו את הצורה בכמה ממחשבותיי עליו, אבל המוכר החמוד לא איבד גרם משלוות רוחו ואמר: "אסור לי לתת לך". והבחור הדתי - שבכל זאת, עם המבטא הצרפתי, היה בו משהו חינני - אמר רק: "אולי בכל זאת? זה ממש בקטנה", ואחרי עוד חצי שכנוע, המוכר אמר: "בסדר, אני רק מכניס אותך למטבח לשנייה", ובאמת הכניס אותו, והראה לו את הכפתור של הגריל או הצ'יפסר או שניהם, ואמר לו: "אתה רק לוחץ פה", וההוא לחץ, והמוכר אמר: "זהו, עכשיו זה עובד, זה בסדר בשבילך?"
והדתי אמר: "עכשיו זה בסדר".
אין לי מושג איפה בתורה כתוב שמקום שיהודי התניע בו צ'יפסר הוא כשר ומקום שבו ערבי עשה את זה הוא טמא, אבל בשלב זה היהדות בישראל היא בדיוק מה שמתחשק לכל גזען קטן שהיא תהיה, והיא הפכה מזמן לפלסטלינה הזו שמשמשת כיסוי לכל סוג של עוולה.
העניין הוא שהבחור הדתי עם המבטא הצרפתי וגם המוכר הערבי נראו לי די משועשעים מהסיטואציה, ומרוצים מהדרך שבה פתרו אותה לשביעות רצון כולם; ההוא יכול להזמין ארוחה, ההם יכולים למכור לו אותה, וחלאס. דו-קיום.
נאלצתי לקפל בחזרה את העצבים. הגלידות בדיוק הגיעו ולקחתי אותן ואמרתי למוכר תודה, והוא אמר לי: "באמת, אל תהיה מבואס, המלחמה תיגמר, יהיה בסדר", ואמרתי לו תודה רבה ולרגע הרגשתי משהו נדיר מאז שהמלחמה הזו התחילה (לא יודע מתי. יש הסופרים מ-7.10 ויש הסופרים מאז שממשלת ישראל הנוכחית הושבעה): שבאמת יש מצב שיהיה בסדר. שבאמת יש פה – מדי פעם – אחלה אנשים שממש יכולים לסדר ולהסתדר ביניהם ולהצליח לעגל את מרובע האינטרסים האלים הזה שהוא המרחב הישראלי. שזה אפשרי. שבסוף – ואולי אפילו עוד קודם – יהיה טוב.
לרגע הרגשתי משהו נדיר מאז שהמלחמה הזו התחילה: שבאמת יש מצב שיהיה בסדר. שבאמת יש פה - מדי פעם - אחלה אנשים שממש יכולים לסדר ולהסתדר ביניהם
יום לפני החג – עוד יום של שום דבר מלבד המתנה יגעה בבית לאזעקה הבאה – התעוררתי בבוקר, אבל השינה הייתה חזקה ממני וטובה כל כך עד שהחלטתי שמגיע לה הדרן, והמשכתי לעוד חצי שעת שינה עם כל הלהיטים הגדולים ("אזור ריור", "לבד על הכר" ו"יום הנוחר").
הדיכאון באותו בוקר היה כפול; זה עמד להיות חג עגום של משפחה מצומצמת – לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה עניין לשהות על הכבישים הבין-עירוניים בחברת רסיסים מזדמנים, וגם לא חשק לספר ביציאת מצרים על רקע יציאת טילים – ואנחנו בכלל היינו אמורים להיות בחו"ל כי החלטנו, לראשונה השנה, לנסוע בחג לאירופה עם הילדים. קנינו כרטיסי טיסה ממש מזמן, אבל אתם יודעים איך זה: האדם מתכנן תוכניות, וביבי ואל על צוחקים לו בפנים. הטיסה שלנו בוטלה – כלומר התקיימה כסדרה עם 50 איש שהם כנראה לובשי שחורים מאיתנו – ואנחנו קיבלנו אפשרות לבחור בין זיכוי כספי לדכדוך לאומי.
הילדים, שפינטזו על החופשה הזו זמן ארוך, היו באותו יום עצובים במיוחד, ולכן לפנות ערב הצעתי לקחת את כולנו למסעדה איטלקית נחמדה, שזה הכי קרוב לאירופה שמישהו מאיתנו יגיע בחג הזה.
בערב נסענו למסעדה, הגענו, התיישבנו, הזמנו, התחלנו לאכול, ואז הגיעה ההתרעה הראשונה. יחד עם כל שאר יושבי המסעדה יצאנו ממנה במהירות וירדנו לקומה מינוס שלוש בחניון התת-קרקעי הסמוך. היו הרבה אנשים בחניון. מבוגרים, צעירים, ילדים, כלבים. מבחוץ הידהדו האזעקות, ובפנים אף אחד לא נראה עולץ או אפילו דברן במיוחד. אנשים היו מסוגרים בעצמם, שותקים, חסרי חשק. נכון, נירמלנו את מציאות החיים הבלתי נסבלת הזו, אבל זה עדיין לא הופך אותה, בשום דרך, לנורמלית.
חיכינו בשקט לשחרור ואז חזרנו למסעדה. ארבע דקות אחר כך הגיעה ההתרעה השנייה, ואנחנו חזרנו לקומה מינוס שלוש. אותה תעוקה מתמשכת בחסות האוויר הדחוס והאזעקה המבחילה שמפלחת בחוץ.
כשיצאנו מהחניון בפעם השנייה, לאף אחד לא היה יותר חשק. שילמנו במסעדה וחזרנו הביתה בנהיגה מהירה, מקווים רק שלא להיתקע על איילון בעוד אזעקה. הילדים שתקו, וכולנו רצינו בעיקר להיכנס למיטות ולישון עד להודעה חדשה.
זה היה ערב רע בסיומו של יום חסר טעם, לקראת לילה נוסף של התרעות שמקפיצות אותך משנתך כמו אירוע קרדיולוגי.
ולרגע הרגשתי משהו שהולך והופך פחות נדיר אצלי מאז שהמלחמה הזאת התחילה: שאין מצב שיהיה בסדר. לא באמת. שישראל תחת נתניהו תדשדש במלחמות נצח – איראן השלישית, לבנון הרביעית, נראה – רק כי האיש גילה שזה המתכון הקל ביותר לאחיזת נצח בשלטון. ובסוף, לפחות בשבילנו, כבר לא יהיה טוב. לא עכשיו, לא אחר כך, לא בכלל.
לפעמים – למשל כשאני נתקל בעוד פוסט רצוף שקרים, חיוכים מעוותים וסיסמאות חלולות של נתניהו שמקבל 5,000 לייקים בשעה – אני מבין שהכל אבוד. אנשים פה הלכו לאיבוד סופית. ולפעמים – כשבוקר שמשי עולה על העיר ואנשים, למרות הכל, פשוט מנהלים שגרה ישראלית מוצלחת ותאבת-חיים, אני מבין ששום דבר עוד לא אבוד ושבסוף נצא מהחשיכה הגדולה הזו.
ואין לי מושג מה התשובה הנכונה; האם ישראל שאותה אני עדיין מזהה גמורה ואני רק מדשדש בשברי כל מה שעליו גדלתי, ובקרוב אטואטא יחד עם השברים לתוך פח האשפה של ישראל החדשה, המעוותת, או שישראל השפויה בעצם בדרך חזרה, והדרך הזו עשויה להיות קצרה מכפי שנדמה. ולפעמים אני אומר לעצמי: פשוט חכה קצת. אבל, אתם יודעים, מאוד לא פשוט לחכות. והשאלה הגדולה היא מה ייגמר קודם: המלחמה, הממשלה הזו, או ישראל כמדינה תפקודית. בינתיים התחרות צמודה.
