"איך היה אתמול בלילה באזעקה?" רן כותב. "לא הייתה אזעקה", אני כותבת בחזרה. אני מתמתחת עוד קצת במיטה, מסתכלת על הבוקר שעלה מבעד לחלון. זה נראה כמו עוד יום של אובך, עוד בוקר שבו השמיים צהובים ועכורים כמו מרק עדשים. לפחות פעם ביום אני תוהה לעצמי מה קרה לעזאזל לאביב השנה, איפה העונה הזו שכתבו עליה אינספור שירים מהללים ושאמורה להיות הכי יפה וזוהרת מכולן. זה כאילו שהחורף השנה מתנהג כמו אקס מתעלל, הוא נאחז בנו בציפורניו הקפואות, מסרב להרפות מאיתנו ולתת לנו להמשיך הלאה.
"בטח שהייתה אזעקה", רן אומר, "בשתיים בלילה". בדרך כלל אני מתפעלת מרמת המחויבות שלו לסדרת הדרמה שנקראת "ישראל תחת טילים". מאז שטסתי חזרה הביתה והוא נשאר שם, הוא כותב לי ולילדות בכל אזעקה, רוצה לדעת מה שלומנו, אם שמענו בומים חזקים הפעם. "אתה טועה", אני כותבת לו, בוחנת את מכונת הקפה שגם היא מכוסה כבר בשכבה דקיקה של אבק. "לא הייתה שום אזעקה, והאמת היא שזה היה תענוג, סוף-סוף ישנתי לילה שלם".
לפני שבועיים טסתי חזרה לארץ, והוא נשאר ביוון. הרופא שמטפל בו שם סירב לתת לו אישור לטוס. טען שזה עוד לא בטוח, והוא חייב קודם להחלים. ומאז, אני ורן חיים בנפרד, ויש בזה משהו כל כך אכזרי, משהו שלא חשבתי שיוכל לקרות לזוג כמונו. לא, בחיים לא הייתי מאמינה שהוא יעבור משהו בריאותי כל כך מפחיד, ואני אתן לו רק שבוע של טיפול ודאגה. כן, אני הקרבתי בשבילו רק שבוע קצרצר וייצוגי כזה של אחות רחמנייה, ואז עזבתי אותו שם וחזרתי הביתה. אבל לא הייתה לי ברירה, נטרפתי מהמחשבה על הבת החיילת שלי לבד במלחמה. ולא רק שדאגתי ממה קורה איתה באזעקות, ממש פיתחתי חרדה מלדמיין אותה פותחת מקרר שהירקות והגבינות שהשארתי בו עבורה מעלים כבר עובש. אז בחרתי לחזור למאיה, גם כדי לוודא שהיא נכנסת לממ"ד, וגם לדאוג שהממ"ד עצמו לא נראה כמו מחנה פליטים, עם כל המזרנים מכוסים בקפוצ'ונים וגרביים שמאיה והחברה החמודה שלה שבאה לישון אצלנו במלחמה השאירו כשישנו שם בלילה.
כשהזמנתי כרטיס טיסה חזרה, רן אמר שזה בסדר, שהוא מבין לגמרי. "זו הבת שלך", הוא אמר, "אני הכי מבין למה את לא רוצה להשאיר אותה לבד במלחמה". אבל נדמה לי שבפנים הוא וגם אני ידענו שזו סוג של בגידה, כאילו העדפתי לתת את תשומת הלב שלי לילדה שלי ולא לו, שבאמת צריך אותי ומחלים ממשהו לא פשוט. ועכשיו אני נזכרת בשבוע שביליתי איתו שם בקלמטה. הוא בכלל לא היה מדכא כמו שחשבתי, יותר הזכיר סוג של ירח דבש מחודש. פתאום התשוקה בינינו נדלקה שוב במלוא כוחה. בכל בוקר היינו קמים, הולכים לשוק כדי לקנות מצרכים לארוחת הצהריים הבריאה שהתעקשנו להכין, ואז חוזרים לדירה, לאהוב אחד את השני כמו שני פנסיונרים עם נשמה של תלמידי תיכון. וזה היה כל כך רומנטי, אני זוכרת שחשבתי איזה דבר ניסי זה אהבה, היא יכולה למות קצת ואז לחזור לחיים כאילו לא קרה כלום.
חוסר אונים נרכש, קוראים לזה, זה כשהמוח מבין שאין לו שום דבר שהוא יכול לעשות עם המלחמה, אין כלום שהוא יכול לעשות פיזית כדי להגן על הגוף היקר שלו חוץ מלדאוג לשנע אותו למקלט, אז הוא פשוט נותן פקודה לנפש לוותר על רגשות
והאמת, שאני לא מבינה עד עכשיו איך השארתי את כל הקסם הזה מאחור כדי לטוס חזרה לבית שלנו, שבו אני משמשת בעיקר כחדרנית ומפעילת שירות קייטרינג, ואף אחד לא ממש מעוניין לשמוע את הטייקים המעניינים שלי על האם הרעש הזה של הברזל הנגרר ששמענו בשמיים כרגע הוא המיירט או הטיל בעצמו. בטח לא הבת שלי, שבכל פעם שאנחנו נכנסות לממ"ד מפעילה את הטיקטוק שלה בקולי קולות, פשוט מעלה אותו לווליום מטורף שממלא את החדר בקול של הודיה מ"האח הגדול" שצורחת על גל, כי ככה הדור הזה רואה טלוויזיה, רק דרך סרטונים קצרים שמסכמים להם מה קרה. ובכלל, כל ההוויה שלה כלפיי היא "תקצרי, אמא", וזה כמו צנזורה שמופעלת עליי מבפנים כל הזמן, לוודא שאני לא חופרת לה יותר מדי על טראומה ורגשות.
לא ככה דימיינתי מלחמות כשראיתי אותן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. חשבתי שזה משהו דרמטי כזה, כל המשפחה מצטופפת בבונקר, מתפללת שהטיל הזה יעבור בשלום. במקום זה, המלחמה הזו הפכה לשגרה פקידותית כזו. להיכנס, לצאת ושוב להיכנס כמו בדלתות מסתובבות בקניון. זו בדידות מאוד גדולה בשבילי, לשכב שם בממ"ד וכן להרגיש איזה סוג של חרדה שפועמת בוורידים שלי, אבל לדעת שאף אחד לא מעוניין שאחלוק אותה איתו. ומה שעוד יותר מגביר את הבדידות שלי, זה שמאז שחזרתי לארץ, התקשורת ביני לבין רן קצת מקרטעת. אני לא יודעת אם זה בגלל המיני-בגידה ספק נטישה לכל דבר הזו שעשיתי, או שאולי זה פשוט בגלל הפער הבלתי ניתן לגישור הזה, אני פה בשגרת מלחמה, והוא שם, טרוד בענייני הבריאות שלו, ואלו שני עולמות כל כך שונים, שתי מערכות כל כך אחרות של הישרדות, שהשיחות בינינו מתחילות להישמע כאילו שאנחנו מדברים דרך מכשיר קשר.
"בטח שהייתה אזעקה", רן כותב שוב, ואני עושה פרצוף לכיוון הספל, למה הוא מתעקש ככה. בדיוק ברגע הזה, החברה של מאיה נכנסת למטבח. "את בטח יודעת כבר", היא אומרת, "נפל רסיס ענק ממש ליד הבית". "מה? מתי?", אני אומרת לה. "אתמול בלילה", היא אומרת, "מה, את רוצה להגיד לי שלא שמעת את הבום?" הבנות יצאו לאיזה בר אתמול בלילה, לא ויתרו על זכותן כבנות 19 להמשיך לבלות ולחגוג. "כשחזרנו", היא אומרת, "פתאום ראינו שכל השכונה מלאה במשטרות ואמבולנסים, ואז עצרנו וראינו שיש חור ענקי שעדיין מעלה עשן במדרכה. זה נפל מטר מהבניין הגדול הזה של חברת ההייטק". ועכשיו אני מבינה, רן צדק, אתמול בשתיים בלילה באמת הייתה אזעקה, רק שאני המשכתי לישון בשקט. ולא רק זה, באזעקה הזו נפל לנו רסיס מאות מטרים ספורים מהבית, אחד כזה גדול ומפחיד שפער מכתש במדרכה. איך לא שמעתי את הבום, שבטח היה מטורף, וגם לא את הרעש וההמולה שהגיעו אחריו? האם עד כדי כך נהייתי קהה ומורגלת לעובדה שבכל יום מיידים עליי טילים ופצצות מצרר, שאני כבר לא טורחת לקום בשביל לשרוד?
וזה די מדהים, כי בשנייה שהילדה בפיג'מה שעומדת במטבח שלי אומרת לי שנפל רסיס בשכונה, אני נזכרת פתאום במשהו שמשום מה לא חשבתי עליו לרגע מאז שהוא קרה. זה קרה אתמול אחר הצהריים, אני יצאתי למכולת ופתאום נתקלתי במחסום באמצע השכונה. "לא לעבור", אמר לי שוטר שעמד שם, "תחכי שהחבלנים יסיימו". בשלב הזה כבר התכנסו על המדרכה מול המחסום כעשרה עובדים הודים ומשפחה של שני הורים צעירים, ולידם עמדו שלושת הילדים הקטנים שלהם ונראו מבוהלים. "הם מפוצצים פה נפל של טיל", אמרה לי האמא, "שמעתי את החבלן אומר שהוא עדיין חי והמרעום שלו פעיל וזה מסוכן מאוד". את כל זה היא אמרה באדישות, כמו קריינית חדשות שמעבירה לתחזית שבה מבשרים על עוד יום אובך עם סיכוי לגשם. מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהילדים שלה, שהגדול ביניהם נראה לי בן שש והשאר היו פעוטות גן ממש, עומדים שם ושומעים הכל. איך זה לא נראה לה מוזר לדווח בקול שיש בכביש פצצה פעילה ליד הגוזלים שלה? רק עכשיו אני מבינה, האמא הזו נהייתה קהת רגשות בדיוק כמוני. אין לה בעיה לדבר על חומר נפץ שאורב ברחוב שהיא חוצה עם הילדים כל בוקר, בדיוק כמו שאני הגעתי לכזה מצב של נרמול מוות שאני כבר ממשיכה לישון באזעקה שבה נופל ליד הבית שלי רסיס.
כן, אני כמעט שלא מרגישה את הפחד יותר, הולכת למכולת, מגלה שיש טיל חי בכביש, אפילו לא חושבת על זה כשאני חוזרת הביתה מרוב שכבר נירמלתי את זה בתוכי. וכשאני מדברת עם רן ושומעת ממנו מה אמר הרופא, אני לא מצליחה להרגיש את הדאגה שלי לבן אדם המועדף עליי בכל העולם במלואו, מרוב שהנפש שלי מכוסה באיזה קרום סמיך, חיצוני. "הביטואציה", קוראים לזה הפסיכולוגים, ככה הסבירה לי החברה המטפלת שלי. התרגלות בעברית. "המוח שלנו בנוי לזהות שינויים", היא אמרה, "כשגירוי מסוים כמו אזעקה הופך לחלק קבוע מהשגרה, מערכת העצבים פשוט מפסיקה להגיב אליו באותה העוצמה. המוח פשוט חוסך מהגוף אנרגיה ככה, כי כמה אפשר להיות במצב הישרדותי? הגוף שלנו יקרוס אם נהיה במצב החרדתי הזה כל הזמן".
חוסר אונים נרכש, קוראים לזה, זה כשהמוח מבין שאין לו שום דבר שהוא יכול לעשות עם המלחמה, הוא לא יוכל לסיים אותה, אין כלום שהוא יכול לעשות פיזית כדי להגן על הגוף היקר שלו חוץ מלדאוג לשנע אותו למקלט, אז הוא פשוט נותן פקודה לנפש לוותר על רגשות כי זה לא ישנה את המציאות כך או כך. "רק שאם חוסמים פחד", ככה היא אמרה, "חוסמים איתו גם רגשות יפים כמו שמחה, התרגשות". היא דיברה ואני חשבתי על רן, שאני יודעת בכל סנטימטר מהגוף שלי שאני אוהבת מאוד ודואגת לו ממש, אבל בכל שיחה שלנו אני מדברת כמו אפליקציה חסרת נשמה, שואלת "נו, ומה אמר הרופא", אומרת "תשמור על עצמך שם", ממש כמו בוט של מכבי. "מצטערת", אני אומרת בסוף השיחה, "אני לא יודעת מי אני יותר, פשוט אין אותי". וזה נכון, המחשבות שרצות לי בראש מאז שחזרתי הן או על דברים פרקטיים, כמו איך מבריקים סכו"ם עם סודה לשתייה, או מין גל שקט, ערפילי כזה, של שום דבר. לא חלום, לא געגוע, לא דאגה, לא שמחה.
למחרת נופל עוד רסיס בהמשך הרחוב, ואני מקבלת את זה באדישות, אבל לפחות מודעת לזה שזה לא נורמלי. בדיוק אז רן מספר לי בשורות טובות. הרופא אישר לעלות על מטוס. "יופי", אני אומרת, וחושבת שאני אולי לא מסוגלת לחוש אושר קיצוני כרגע, אבל אני בהחלט שמחה שהוא חוזר אליי. "יש משהו שאת רוצה שאני אביא?" הוא אומר ואני אומרת "כלום", רק מחכה שאיתו יחזרו חלק מהרגשות שלי, שפשוט יביא לי קצת מהם במזוודה.
