מלחמת "שאגת הארי" מהווה שיא – אך לא בהכרח "ה-שיא" – במערכת ארוכת הימים שנפתחה ב-7 באוקטובר 2023, שינתה את ישראל והמזרח התיכון ומשפיעה על הארכיטקטורה הבינלאומית. מה שהחל כמתקפת פתע של חמאס על ישראל בעזה גלש לעוד זירות והתפתח לעימות הנוכחי וחסר התקדים נגד איראן. הפסקת האש שנכנסה לתוקף שלשום עדיין אפופה ערפל, ולא ברור אם תוביל לסיום העימות, או מהווה הפוגה שאחריה הוא יימשך ואף יתעצם.
לצורך ניתוח מגמות היסוד המגולמות במערכה הנוכחית, לצד אתגרי העתיד שיעמדו בפני ישראל, ערך מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב "משחק מלחמה" בהשתתפות כמה מטובי החוקרים והחוקרות של האזור ושל המערכת הבינלאומית. המשתתפים ייצגו "שחקנים" שונים והתמודדו עם תרחישים אפשריים, למשל סיום המלחמה בהסכם או בלעדיו, ומנגד – חידוש המערכה וגלישה למלחמת התשה אזורית ממושכת.
את המשחק ניהלו פרופ' עמוס נדן, ראש מרכז דיין, והח"מ, שגם "שיחקו" את ישראל, והשתתפו בו פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, וד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור מהמרכז, ש"שיחקו" את איראן; פרופ' אייל זיסר ממרכז דיין ש"ייצג" את חיזבאללה, את הממשל הלבנוני ואת סוריה; דניס סיטרינוביץ' מה-INSS - ציר ההתנגדות (בדגש על החות'ים והמיליציות בעיראק); ד"ר שירה עפרון ממכון RAND – הממשל האמריקאי; ד"ר ברנדון פרידמן ממרכז דיין – מדינות המפרץ; ד"ר חי כהן-ינרוג'ק ממרכז דיין – טורקיה; חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה, מנכ"לית מכון ROPES – רוסיה ואירופה; גליה לביא, סגנית המרכז למדיניות ישראל-סין ב-INSS – סין; וכן הפעיל הפוליטי הפלסטיני סאמר סינג'לאווי וד"ר עידו זלקוביץ' מאוניברסיטת חיפה, שניתחו את המערכת הפלסטינית.
4 צפייה בגלריה
משתתפי משחק המלחמה במרכז דיין שבאוניברסיטת ת"א. הפערים בין הצדדים עדיין עמוקים
(צילום: עוז מועלם)
בין ונצואלה לאוקראינה
בטרם החל המשחק הציגו המשתתפים תובנות לגבי המלחמה הנוכחית, שהחלה ב"עריפה" דרמטית של צמרת המשטר האיראני, ובעקבות כך עוררה אופטימיות לגבי ערעורו הצפוי ואף תיאבון לשינוי פני המזרח התיכון. את האופוריה הראשונית מחליפים סימני שאלה נוקבים: על שינוי המשטר כבר כמעט לא מדברים; שלטון האייתוללות נחלש, אבל נותר יציב יחסית וחולל מערכה אזורית עם הקרנות עולמיות; וחמור מכל – האיומים שנתניהו הגדיר כקיומיים עוד במבצע "עם כלביא" עדיין בתוקף, ולא ברור כיצד ומתי ינוטרלו. במילים אחרות, מה שאמור היה להיות מבצע בזק כמו בוונצואלה עלול להפוך לבוץ טובעני, כמו העימות באוקראינה.
"חילופי השלטון בטהרן בעצם מומשו, אם כי לא כמו שקיוו ותיכננו טראמפ ונתניהו", מסביר פרופ' ליטבק. "עלי חמינאי סיים את דרכו, המעמד של מוג'תבא יורשו לא ברור, אבל ניכר שמשמרות המהפכה בעלי הקו הקיצוני הפכו לאוחזים המובהקים ברסן השלטון. המשטר ספג מהלומות חסרות תקדים, אבל מממש גם הישגים: הוא שרד, מציג את הפסקת האש כניצחון, תוך התמקדות בסוגית מצרי הורמוז שהיו פתוחים ערב המלחמה, והפכו לקלף בידי איראן בסיומה". ד"ר הנדלמן-בעבור מוסיפה: "המשטר חווה מצוקה חריפה בעקבות השילוב בין מלחמה חיצונית, משבר מנהיגות ואי-ודאות כלכלית, כשברקע המחאה הציבורית החריפה שדוכאה אך לא נעלמה".
ד"ר כהן–ינרוג'ק (טורקיה): "שר החוץ הטורקי הגיב בחיוך כשנשאל אם אנקרה תשאף להשיג נשק גרעיני. במקביל, סביר שטורקיה תקדם הקמת 'נאט"ו מוסלמי', אפילו בהשתתפות איראן"
עם זאת, השילוב בין ההתנסות בהתשה (בעיקר במלחמת שמונה השנים עם עיראק), והקנאות האידיאולוגית של בכירי השלטון, איפשרו "צומוד" עיקש שהאריך את המערכה. עם התחושה הזו האיראנים נכנסים למו"מ שמתחיל היום אך לא ברור האם יוליד הסכם. הפערים בין הצדדים כרגע עמוקים (בפרט הדרישה האיראנית להמשיך להעשיר אורניום, לצד קבלת פיצוי על נזקי המלחמה וערבויות שלא יותקפו שוב), ובטהרן שורר חשש (מבוסס) שגם הפעם מדובר בהונאה שמסווה תכנון להלום במשטר בהפתעה.
בלבנון, החזית השנייה במערכה, מתפתחת דילמה נוקבת: לא ברור לפי שעה האם סגירת העימות באיראן בהכרח תביא לסיום הלחימה גם בצפון. פרופ' זיסר מסביר: "חיזבאללה הפתיע בעוצמת מעורבותו במערכה. הוא מבקש לא רק לנקום על חיסול חמינאי, אלא גם לשנות את המשוואה שהתבססה מאז הפסקת האש בנובמבר 2024, ולפיה ישראל פועלת נגדו כל העת והוא לא מגיב. הארגון לא מתרשם מההרס, העקירה ההמונית והרג מאות מפעיליו, גם לא מזעם הממשל הלבנוני והציבור. בראייתו, הוא במערכה היסטורית שתובעת הקרבה, ומטרתו שישראל תישבר ראשונה ותסכים להסדר שיהיה נוח לארגון". זיסר מוסיף כי "פגיעה במדינת לבנון, כמו הגשרים בליטני, חיונית כדי לגרום נזק לחיזבאללה עצמו שמסתייע בהם, אבל כדאי לזנוח את האשליה שהדבר ידחוק בממשלה לפעול נגד הארגון. גם הפעם הוכח שהמדינה הקרויה לבנון לא קיימת בפועל".
"העימות הנוכחי נתפס כקיומי בעיני המשטר בטהרן ובעיני ציר ההתנגדות כולו", מסביר סיטרינוביץ'. "חברות הציר מנסות, בין היתר, לחפות על כישלונותיהן מאז 7 באוקטובר: להפגין תיאום (בעיקר בין איראן לחיזבאללה), אפקטיביות (גם אם מוגבלת), ובעיקר שרידות ומניעת הכרעה מהאויב, עקרונות יסוד בדוקטרינת ההתנגדות. הציר והרעיון לא מתו למרות המכות הקשות, ויש תקווה בקרב חברות המחנה שהעימות הנוכחי יסמן תפנית".
השחקן הכי לא צפוי, אך המשפיע ביותר, הוא כמובן טראמפ. ד"ר עפרון מחדדת: "לא היה בהיסטוריה האמריקאית נשיא כמו טראמפ שמעבר לקפריזיות, מחליש דרגים מקצועיים שתפקידם לגבש דוקטרינות סדורות". למרות האיומים הדרמטיים לגבי השמדת הציוויליזציה האיראנית ופתיחת שערי הגיהנום - הוא פנה לבסוף למו"מ. "ברקע עמד החשש הגובר מנזקים מצטברים, ובראשם העלייה במחירי הנפט והצמצום בתמיכה הציבורית. לכך נוספו הסתייגויות מצד סגנו, ואנס, שכבר לוטש עיניים למרוץ הבא לנשיאות, ורוביו, מזכיר המדינה, ששואף לשמש סגנו, לצד פחד מהפגיעה בבחירות האמצע בנובמבר הקרוב, שבעקבותיהן עלולים הרפובליקאים להפסיד את בית הנבחרים ואולי גם את הסנאט".
4 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר ברנדון פרידמן ׀ מדינות המפרץ, ,פרופ' עמוס נדן ׀ ישראל, ד"ר שירה עפרון ׀ ארצות־הברית, ,ד"ר מיכאל מילשטיין ׀ ישראל
(צילומים: עוז מועלם)
הלם, דאגה ותסכול הן התחושות הרווחות במדינות המפרץ. "הקונספציה שטיפחו במשך שנים, ולפיה בכוחן להגן על עצמן מפני איראן באמצעות דטאנט (הפשרה) – התנפצה", מסביר ד"ר פרידמן. "יש שוני בין המדינות: סעודיה והאמירויות קיוו לראות שינוי במשטר האיראני; קטאר שואפת שהמלחמה תסתיים סופית (ניפוץ הקונספציה אצלה חריף יותר לנוכח אמונתה ביכולת להכיל גורמים קיצוניים ולהידבר עימם, והיא מוצאת עצמה לפתע בשוחה אחת עם יריבות מסורתיות, ובראשן סעודיה); בעוד עומאן מנסה לשמור על נייטרליות". בקרב כולן ניכרת הקלה מסויימת לנוכח הפסקת האש, לצד חרדה מכך שהמשטר בטהרן שרד, וכעת יהיה גם קיצוני יותר וגם רווי יצר נקמה נגדן.
פרופ' זיסר (חיזבאללה): "פגיעה במדינת לבנון, כמו גשרי הליטני, חיונית כדי לגרום נזק לארגון, אבל כזאי לזנוח את האשליה שזה ידחק בממשלת ביירות לפעול נגדו"
"אנקרה לא מעוניינת בהחלפת המשטר בטהרן, שבראייתה יישאר גם אחרי שיילכו האמריקאים 'המוסתים' על ידי ישראל, שבעיני ארדואן היא האויב המרכזי שחותר לבסס הגמוניה אזורית. יש לטורקיה אינטרס בקיום משטר איראני מוחלש, אך כזה שיאתגר ויעסיק את ישראל. הטורקים גם חוששים מהתעוררות של הכורדים אחרי שדווח כי האמריקאים וישראל ניסו להסתייע בהם להפלת המשטר באיראן, וזאת דווקא כשנדמה שהם מרוסנים בטורקיה עצמה ובסוריה, וכן מגלי פליטים שיציפו את המדינה, כפי שקרה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה".
דילמות חריפות ניכרות גם אצל המעצמות העולמיות. "רוסיה שואפת שהמשטר האיסלאמי, שמסייע לה בלחימה באוקראינה (בעיקר באספקת כטב"מים), ישרוד, אבל ינוטרל מאיום הגרעין", מסבירה סבטלובה. "רוסיה לא הופתעה מהמערכה, אבל כן מהשותפות העמוקה בין וושינגטון לישראל. מוסקבה נכונה לסייע לאיראנים במודיעין, אבל לא מזדרזת לספק סיוע נוסף, קל וחומר להתערב צבאית בעימות".
טלטלה חריפה יותר מתגלה בין טראמפ לבעלות בריתו באירופה. הטינה והחשדנות שהתפתחו ערב המלחמה לנוכח עמדת טראמפ בסוגיות גרינלנד, המכסים ואוקראינה הפכו לקרע מול התנגדות רוב מדינות אירופה למלחמה, שלוותה בסירוב להתיר למטוסים אמריקאים נושאי ציוד צבאי לישראל לעבור בתחומן. ראש ממשלת ספרד הכריז כי "23 שנים לאחר שוושינגטון גררה אותנו למלחמה בעיראק בלי שנמצא בה נשק להשמדה המונית, לא נרומה שוב", וראש ממשלת בריטניה הדגיש "זו לא המלחמה שלנו", מה שגרם לטראמפ להצהיר כי "נאט"ו היא נמר של נייר". המשקעים הקשים לא ייעלמו, גם אם וכאשר יסתיים העימות באיראן.
"חרף היותה המעצמה הכלכלית השנייה בעולם, סין כמעט לא נוכחת באירוע", מסבירה גליה לביא. "היא מוטרדת מהאיום על שוק האנרגיה (אף שאינה נפגעת, בינתיים, כיוון שהנפט האיראני מהווה רק שבעה אחוזים מכלל ייבוא הנפט שלה, ויש פיתוח רחב של אנרגיות חלופיות), וכן מהמתח בין שותפות סחר מרכזיות שלה – איראן מצד אחד, וסעודיה והאמירויות מן הצד האחר. לכן שואפת סין לפתור את הדילמה מהר ככל הניתן. על מעורבות צבאית בעימות אין מה לדבר מבחינת הסינים, שבכרגע בעיקר תוהים האם ביקור טראמפ שאמור להתקיים ב-14 לחודש אכן יתממש".
הפלסטינים נדחקו לשוליים במלחמה הנוכחית, אבל אי-אפשר להעלימם, והם ישובו להעסיק את ישראל בתום העימות, מסבירים סינג'לאווי וד"ר זלקוביץ'. בקרב הפלסטינים ניכרת תקווה שהעימות יסתיים כמו מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כלומר ביסוס "פקס אמריקנה" ("שלום אמריקאי") במזרח התיכון, שבמסגרתו ישראל חייבת לוושינגטון ונדרשת לקבל את תכתיביה. התקווה המרכזית של הפלסטינים היא שתקודם הסדרה המבוססת על ממשלת הטכנוקרטים וכוח רב-לאומי בעזה, מבלי שחמאס יתפרק מנשקו, על בסיס מודל חיזבאללה בלבנון.
סינג'לאווי מפגין אופטימיות בהקשר הזה, ומסביר כי "חמאס, השרוי בחובות של שישה מיליארד דולר ולא משלם משכורות ל-45 אלף פקידיו בעזה זה חמישה חודשים, החליט לוותר על השלטון וגם בוחן את מסירת רוב הנשק שלו" (דבר שהארגון הכחיש בפומבי השבוע).
זוהי מלחמה שמשקפת חוסר הבנה הדדי עמוק של כל השחקנים, דבר המהווה על פי רוב מתכון לתסבוכות: איראן הופתעה (פעמיים) אחרי שגילתה כי משא ומתן עימה הוא מסווה למתקפות פתע; ישראל ניצבת מול כישלון הניסוי ההיסטורי שביקשה לקדם, של עידוד מחאה פנימית באמצעות לחץ חיצוני; טראמפ ניצב בפני מערכה ארוכה ומורכבת מכפי שציפה, שמלווה בהפתעות ובראשן שיבוש התנועה במצרי הורמוז; מדינות המפרץ הופתעו מקריסת מדיניות הפיוס מול איראן; ורוסיה וסין משתאות לנוכח השותפות העמוקה בין ירושלים ו-וושינגטון.
4 צפייה בגלריה
מימין: פרופ' מאיר ליטבק ׀ איראן, ד"ר ליאורה הנדלמן־בעבור ׀ איראן, דניס סיטרינוביץ' ׀ החות'ים והמילציות בעיראק , פרופ' אייל זיסר ׀ חיזבאללה
(צילומים: עוז מועלם)
הבוץ האיראני
סיום המלחמה מגלם תרחיש מורכב לא פחות מאשר המשכה. במקרה האופטימי, טראמפ יחלץ מהאיראנים הסכם הכולל ויתור על תוכנית הגרעין והגבלות על ארסנל הטילים בתמורה לסיום הלחימה והסרת הסנקציות (רכיבים שקיימים ביוזמת התיווך שמקדמת פקיסטן). בתרחיש החמור יותר המו"מ מתפוצץ, אך טראמפ לא חוזר ללחימה, ובמקום זאת מחליט לסיימה בלי הסכמות, בפרט ללא ניטרול איומי הגרעין והטילים.
"התרחיש המסוכן ביותר עבור ישראל הוא שטראמפ יכריז חד-צדדית על ניצחון בעקבות חששו משקיעה בבוץ ודימוי של לוזר", מסבירה ד"ר עפרון. רמיזות לכך נמצאות בהכרזותיו מהשבוע האחרון ולפיהן "המשטר בטהרן השתנה", "ייתכן ובכירי הממשל הנוכחי, ובראשם כאליבאף, יו"ר הפרלמנט, מתונים", "משבר הורמוז ייפתר", ו"אין מה לדאוג מהגרעין, כיוון שאפשר לעקוב באמצעות לווינים על הנעשה בשטח".
ד"ר עפרון (ארה"ב): "אם תתחדש המערכה, טראמפ עשוי לראות במהלך קרקעי צעד שיאפשר את סיומה עם תמונת ניצחון. לא ברור עד כמה הוא מבין את פוטנציאל ההסתבכות"
"במדינות המפרץ מקנן חשש שטראמפ יצר למעשה קן צרעות אזורי, ועלול לנטוש, ולהותיר אותן עם הצרעות, כלומר – משטר קיצוני יותר מקודמו שיבקש לנקום נגד כל מי שנתפס בעיניו כמשתף פעולה עם אויביו", טוענת עפרון.
סיום המלחמה ללא הסכם או הגבלות משמעו הישג עבור המשטר בטהרן, שעמד בפני גדול האיומים ההיסטוריים עליו מבלי שהוכרע. "שאלת הגרעין תעמוד במוקד תרחיש שכזה", אומר ליטבק. "יהיו גורמים בטהרן שיסיקו כי נשק גרעיני הוא הדרך להבטיח שרידות (תוך שימוש ב-430 הקילוגרם של אורניום המועשר ל-60%, שקבור כנראה באדמה – מ"מ). כל עוד חמינאי היה בחיים, התקיים ויכוח פנימי בנושא והיה תוקף לפתווה (פסק הלכה) שפירסם, ושאסרה על הגעה לנשק גרעיני. עם מותו, הפתווה בטלה אוטומטית. הדומיננטיות של משמרות המהפכה מחזקת את הסיכוי לריצה לנשק גרעיני, במידה ולא ייקבע מכניזם שייוודא את פירוק תכנית הגרעין". סיטרינוביץ' מוסיף: "איום הפרישה מהאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT) עולה כבר היום, וייתכן שלאחר המלחמה הוא ימומש".
הפסקה חד-צדדית של המלחמה מותירה לכאורה פתח להמשך לחימה נגד איראן בדגם של "סבבים", אבל בה בעת מאפשרת לה לנקוט מהלכים מתריסים. מעבר לאיום הגרעין ואפשרות שישוקם ארסנל הטילים, האיראנים עלולים להמשיך לאיים על שיבוש התנועה במצרי הורמוז, לקדם מאמצי טרור נגד מדינות האזור, ולשקם את ציר ההתנגדות.
סימן שאלה כבד אחר נטוע בזירה הפנימית. "בזמן מלחמה, הסיכוי להתלקחות מחדש של המחאה קטן, בעיקר בשל פחד הציבור מתגובה אגרסיבית עוד יותר מבעבר", מוסיף ליטבק. "אולם לנוכח האפשרות הסבירה שהמציאות הכלכלית תהיה גרועה יותר מבראשית השנה, סביר שהמחאה תתפרץ מחדש, אך הפעם מי שיעמוד מולה אינו חמינאי, שלמרות קיצוניותו קידם מדי פעם מהלכי ריכוך, אלא משמרות המהפכה. ראשיהן עדיין זוכרים איך גורבצ'וב קידם פתיחות שהפכה להתפרקות מהירה של ברית-המועצות, ולא רוצים לחזור על אותה טעות".
ד"ר הנדלמן-בעבור מוסיפה: "אם המערכה תסתיים, סביר שהמשטר ישאף להקצות מחדש משאבים לטובת מיזמים אידיאולוגיים כמו ייצוא המהפכה ופרויקטים צבאיים יקרים, לרבות הגרעין, מה שידרדר עוד יותר את מצב המדינה. על רקע זה סביר כי אם ייחתם הסכם, המשטר ישים דגש מרכזי על הסרת הסנקציות, מה שיבטיח בראייתו שרידות".
סיום המערכה באיראן לא מחייב בהכרח סגירת העימות בצפון, דבר שעליו הכריזה אמנם פקיסטן, אך לא ישראל וארה"ב. בתרחיש של הסכם, ייתכן שטהרן תחתור לסיום הלחימה בלבנון באופן שייטיב עם חיזבאללה ויכלול הסכמה לדילול מסוים של הנוכחות הצבאית בדרום המדינה, אך לא פירוק מלא מנשק, כפי שתובעים בישראל. ייתכן שגם האמריקאים יעמיקו את מעורבותם לגיבוש הסדרה בלבנון, כחלק מניסיון אפשרי לבסס "מציאות אזורית חדשה" ביום שאחרי המלחמה. מנגד, בתרחיש של סיום בלי הסכם, ייתכן שחיזבאללה ימשיך במערכה ויצדיק אותה בנוכחות צה"ל בדרום לבנון.
מרוץ גרעין אזורי עלול להיות אחת התוצאות המאיימות של המערכה הנוכחית, בעיקר לנוכח ריצה איראנית אפשרית לנשק גרעיני. "נושא הגרעין", אומר ד"ר כהן-ינרוג'ק, "עומד כיום במוקד השיח הציבורי והפוליטי הטורקי ולכולם זכור איך ערב המערכה, שר החוץ פידאן הגיב בשתיקה מחויכת כשנשאל בראיון האם אנקרה תשאף להשיג נשק גרעיני בעתיד. במקביל, סביר כי טורקיה תנסה לקדם הקמת 'נאט"ו' מוסלמי', אולי אפילו בהשתתפות איראן". גם סעודיה ומצרים עלולות ללטוש את עיניהן לעבר האופציה הגרעינית.
איום אחר ביום שאחרי נוגע לממד הכלכלי. "לאחר שוך הקרבות צפוי משבר כלכלי באזור כולו", אומרת סבטלובה. "מדינות המפרץ יתמקדו בשיקום תשתיותיהן שנפגעו במלחמה, ויהיו להן הרבה פחות משאבים להשקיע ביתר מדינות האזור כפי שעשו בעשורים האחרונים. הקורבנות הראשיים יהיו מצרים, ירדן, לבנון וסוריה שמשוועות להשקעות זרות ותלויות בכסף המפרצי, אבל צפויות להתמודד עם החרפת המצוקות הכלכליות, שמהוות איום מרכזי על יציבותן מבית".
בתרחיש של הסכם שיכלול ויתורים בתחום הגרעין (גם אם לא בהכרח בנושאי הטילים והפרוקסיז), וושינגטון וירושלים עשויות לקצור ניצחון בנקודות, אם כי המשטר האיראני ששרד לא בהכרח יצא מובס. מנגד, סיום "המשחק" בלי הסכם, לכאורה מעין תיקו, עלול להתברר כהפסד חריף של ארה"ב וישראל, בפרט אם טהרן תתקדם לעבר נשק גרעיני.
4 צפייה בגלריה
מימין: גליה לביא ׀ סין, קסניה סבטלובה ׀ רוסיה ואירופה, ד"ר עידו זלקוביץ' ׀ הפלסטינים, ד"ר חי כהן־ינרוג'ק ׀ טורקיה, סאמר סינג'לאווי ׀ הפלסטינים
(צילומים: עוז מועלם)
ברבורים שחורים
התרחיש השני ש"שוחק" היה המשך הלחימה ואף החרפתה, בעיקר בעקבות פיצוץ המו"מ: מתחדשות התקיפות האיראניות נגד ישראל (בעיקר באמצעות טילים), נמשכת הלחימה בלבנון (כאשר צה"ל אוחז בשטח הסמוך לגבול המכונה "קו הנ"ט"), ומתרחבת פעילות יתר "הפרוקסיז" האיראניים, ובראשם החות'ים. טראמפ, מצידו, בוחן אפשרות להגביר את הלחץ על איראן לקבל הסכם בתנאיו באמצעות פלישה לטריטוריה איראנית במפרץ לצד העמקת הפגיעה בתשתיות המדינה.
ד"ר פרידמן (המפרציות): "מדינות המפרץ חרדות ממפגן הכוח של ישראל. לכן, מומלץ שכל שיתוף פעולה שיקודם ייעשה מאחורי הקלעים ללא החצנה מזיקה"
"טראמפ שואף לתמונת ניצחון, וייתכן שיראה באחיזה בקרקע איראנית, בעיקר כזו המשופעת בנפט כמו האי ח'ארג או שטח קרוב למצרי הורמוז, צעד שיאפשר סגירה מוצלחת של המלחמה", מסבירה ד"ר עפרון. "ברור שיש פוטנציאל אדיר של הסתבכות שתלווה באבידות רבות בנפש, אבל לא ברור עד כמה העניין נהיר לטראמפ, שמאמין כנראה שניתן לקזז את מחיר המלחמה באמצעות השתלטות על נכסי נפט (הוא גם רמז על אפשרות לגבייה משותפת של אגרות במצרי הורמוז), רעיון שהמשטר האיסלאמי צפוי להדוף בביטול".
ליטבק, שמגלם את איראן, מגיב: "אין למשטר שום כוונה להתקפל, בוודאי אם תתרחש פלישה לטריטוריה שלנו, אז מטרת-העל תהיה הקזת דמה של וושינגטון". וממשיכה הנדלמן-בעבור: "לאיראן נחיתות מוחלטת במרחב האווירי, אך בתרחיש של פלישה אמריקאית לשטחה יקודמו פעולות צבאיות 'פשוטות' כמו הפעלת ארטילריה, רחפנים וקומנדו, שעלולות לגרום אבידות כבדות לאמריקאים".
שניהם מסכימים כי שימוש ביכולות לא-קונבנציונליות (נשק כימי או ביולוגי, ככל שיש בידיה של טהרן) אינו סביר בתרחיש של המשך הלחימה, אך עלול להיבחן לנוכח התפוררות המשטר, או אם יחוש שקריסתו קרובה. הפגיעות המעמיקות בתשתיות האזרחיות מחלישות בהדרגה את המשטר, אבל כמו שהוכח בארבעים ימי הלחימה - קשה עד בלתי-אפשרי לנבא מתי ואיך תתרחש הקריסה.
"החות'ים, הרואים בעצמם שותף ולא 'פרוקסי', יעלו הילוך נגד ישראל, וסביר שהם יחלו לפגוע גם במדינות המפרץ וביעדים אמריקאים אם תתרחש פלישה לשטח איראן", מסביר סיטרינוביץ'. "הצעד המיידי שיינקט הוא סגירת מצר באב אל-מנדב (שיחריף עוד יותר את מצוקתה הכלכלית של מצרים, שנשיאה סיסי התחנן בפומבי בפני טראמפ לסיים את הלחימה – מ"מ), וכן בתשתיות הנפט של סעודיה והאמירויות. המיליציות השיעיות בעיראק ימשיכו לפגוע בנכסים אמריקאיים באזור, וכן בכורדים ובמדינות המפרץ, אבל יפעלו באופן מדוד לנוכח הפגיעות הקשות שהם סופגים כבר עתה מידי וושינגטון, ומיקודן בבעיות מבית".
יתר השחקנים בעיקר צופים מהיציע על ההסלמה או מגיבים באופן רפה. "אם ייפגעו תשתיות קריטיות, בפרט נפט ומים, סעודיה והאמירויות יצטרפו למאבק לצד האמריקאים, ולו באופן סמלי", מבהיר ד"ר פרידמן. השחקנים הבינלאומיים, מצידם, יגבירו את המאמץ לסיום המלחמה. "סין תעודד בניית קואליציות עולמיות לצורך פתרון מדיני של העימות", מסבירה לביא. "אם יגבר החשש מהשלכות המלחמה, ייתכן שנראה איתותים כמו תרגיל גדול בים סין הדרומי, אולי בשיתוף רוסיה, ואפשר אף שהיא תרמוז לגבי סנקציות על וושינגטון בסוגיות קריטיות עבורה, ובראשן מינרלים נדירים".
קשה להעריך מה תהיה תוצאת "המשחק" בתרחיש של הסלמה המבוססת על משאלת לב אמריקאית וישראלית שאיראן, שלא התרככה עד כה, תישבר דווקא הפעם בעקבות חידוש הלחימה. עם זאת, ראוי להדגיש כי ניתוח תקדימים היסטוריים מעלה שמצבי התשה ממושכים משחקים לרוב לידי האויבים של ישראל ושל ארה"ב; בפרט אלה הנוכחיים, שפיתחו את תפיסת ההתנגדות ופועלים לאורה.
מעבר לשני תרחישי האב נדונו במשחק "ברבורים שחורים" שבכוחם לטרוף את הקלפים באופן בלתי צפוי. הבולט שבהם היה ניצול סיני את המיקוד האמריקאי באיראן כדי לפלוש לטייוואן. "מדובר בתרחיש שסבירותו נמוכה כרגע. אין לסין את הכוח הצבאי הנחוץ לכך, ובייג'ינג מאמינה שתוכל לכבוש את האי באמצעים אזרחיים, בעיקר הידוק התלות הכלכלית", מסבירה גליה לביא.
תרחיש אחר, שמשקף בעיקרו משאלת לב בישראל, הוא פלישה סורית ללבנון כדי להילחם בחיזבאללה. פרופ' זיסר שופך מים צוננים: "שלטונו של אל-שרע רעוע מבית, ולכן פנייה להרפתקה שתערער אותו עוד יותר נתפסת כרגע כסיכון מיותר בעיני דמשק".
סיפור פתוח
כמו בלבנון ובעזה, גם מול איראן ישראל קצרה הישג צבאי מסחרר שממחיש עליונות טכנולוגית ומודיעינית, אבל נשאבת בהדרגה למלחמה מתמשכת בלי יכולת הכרעה, ועם סימן שאלה לגבי ניטרול האיומים המרכזיים שנשקפים מטהרן. קיימות כרגע שלוש ברירות רעות, שתיים מהן ניתן להגדיר גרועות: האחת, חידוש העימות ללא מגבלת זמן (גם בלבנון) בתקווה שימוגרו איומי הגרעין והטילים ואולי יתערער השלטון האיסלאמי, אך תוך הסתכנות בצבירת נזקים אסטרטגיים מבית ומחוץ; והשנייה - שטראמפ יכריז על סיום המלחמה באופן חד-צדדי, ללא הסכם שיבטיח את מיגור האיומים האיראנים.
הרע במיעוטו, כפי שמסתמן כרגע, הוא הסכם לסיום המלחמה שיותיר על כנו את המשטר האיסלאמי, אך יקבע מנגנון חיצוני שיבטיח את ניטרול איראן מיכולות בתחום הגרעין והטילים. "האיום המרכזי מבחינת ישראל הוא אם המלחמה תסתיים עם ממשל איראני עוד יותר קיצוני שיחתור לשקם את כוחו הצבאי ואת ציר ההתנגדות, ובעיקר להסתער לעבר נשק גרעיני. בתרחיש כזה, מצבה האסטרטגי של ישראל עלול להיות גרוע יותר מכפי שהיה ערב המערכה", מסביר פרופ' זיסר.
פרופ' ליטבק (איראן): "המשטר ספג מהלומות חסרות תקדים, אבל הוא שרד ומציג את הפסקת האש כניצחון, תוך התמקדות בסוגית מיצרי הורמוז שהיו פתוחים ערב המלחמה והפכו לקלף בידיו"
גם ביתר הזירות מומלץ לאמץ גישה מפוכחת על פני אשליות שהסבו וממשיכות להסב נזק מאז 7 באוקטובר: בלבנון – להמיר את היעד של "פירוק חזבאללה מנשק" בחתירה לניקוי השטח שמדרום לליטני מאיומים צבאיים ולשימור חופש פעולה נגד הארגון בכל המדינה, כפי שמתקיים מסוף 2024; ובעזה – לנטוש את סיסמאות "השמדת חמאס" ודה-רדיקליזציה של הפלסטינים שמחייבים כיבוש מלא וממושך של עזה (שלא סביר כי טראמפ יאפשר לישראל לאחר תום המלחמה באיראן), אלא לוודא שלא תהיה התעצמות צבאית, תוך שימור חופש פעולה גם בגזרה הזו.
פרופ' נדן מאגד את כלל התובנות במשחק למשמעויות מעשיות, ומאיר אתגר נוסף שצפוי ביום שאחרי: "בישראל רווחת האמונה כי לנוכח האיום האיראני המשותף מתפתחת שותפות עם העולם הערבי, שעוד תתחזק לאחר המלחמה. זאת בלי להבין שהעימות מעורר בערבים חשש מהתבססות הגמוניה ישראלית, ושלא במהרה תתממש נורמליזציה סוחפת. ישראל נדרשת להבין שלא תצליח לחולל תמורות רק באמצעות ניצחונות צבאיים, והכרחי לברוא ולשלב גם מעשה מדיני. למדנו ב-1967 שהישג צבאי לבדו אינו מחולל שינוי אסטרטגי, ובלי מאמץ מדיני נוצרות טראומות קשות כמו 1973".
ד"ר פרידמן מוסיף: "המלחמה לא מולידה בהכרח הזדמנות לארכיטקטורה אזורית חדשה שבמוקדה שותפות ישראלית-ערבית, היות ומדינות המפרץ חרדות ממפגן הכוח של ישראל. מומלץ כי כל שיתוף פעולה שיקודם ייעשה מאחורי הקלעים ללא החצנה פומבית ומזיקה".
אתגר חמור אחר נשקף דווקא מכיוון וושינגטון. עצם קיומו של ממשל טראמפ הוא נדבך יסוד בהתנהלות הביטחונית והמדינית של ישראל כיום. שיתוף הפעולה בין שתי המדינות חסר תקדים, וכמוהו גם חופש הפעולה שממנו נהנית ישראל. עם זאת, הכרחי להבין שטראמפ עלול (ונוטה) לשנות את דעותיו, ושיתפתחו תמורות לכשיעלו נשיא או ממשל חדש, גם אם אלה יהיו רפובליקאים. "הקשר ההדוק עם ישראל כיום ממוקד בממשל ובממסד הביטחוני, וניצב בניגוד להתרחקות הכללית של הציבור הרחב מישראל", מסבירה ד"ר עפרון. התחושה שהמלחמה הייתה ארוכה וסבוכה מכפי שהוערך או "שווק" על ידי נתניהו לטראמפ, עלולה לפגוע בפופולריות של הנשיא האמריקאי, אבל גם במידת התמיכה הציבורית בישראל, שכבר עתה צצים סימנים מדאיגים לגביה, בעיקר בקרב הדור הצעיר. במצב כזה ישראל עלולה להצטייר כמי שגררה את וושינגטון להרפתקה, ומהווה עול יותר מאשר נכס אסטרטגי.
ומילה אחרונה ומתחייבת על השיח הפנימי בישראל. המשטר האיראני שלא מתמוטט, כמו חיזבאללה שלא מתאדה וחמאס שלא הושמד, צריכים לשמש נורת אזהרה מפני הערבוב הרווח בין משאלות לב לניתוחים מפוכחים. אלה חוזרים ללא הרף ונחשפים גם במערכה הנוכחית: החל מזיהוי סימני "קריסה קרובה" של האויב והצלחה לקדם את היעד השאפתני של חילופי משטר; הסתמכות יתר על מתמטיקה (ספירת המשגרים השמישים באיראן מזכירה את מניין גדודי חמאס שפורקו); טענות לנתק בין גורמים בצמרת האויב; תקווה ש"עריפה" וסיכולים יאפשרו הכרעה; וייזום הרפתקאות שנסמכות על קבוצות שוליים (חמולות בעזה, וכעת כורדים באיראן). זוהי האווירה שבה נולד רעיון "הניצחון המוחלט" שלא מתממש בשום זירה, ובכך יוצר תסכול קולקטיבי וחוסר אמון גובר בין הציבור להנהגה. את הסיסמאות החלולות נדרש להמיר בהסבר כן ומדויק של ההנהגה לציבור לגבי הצורך במערכה ארוכת ימים, תוך הפגנת הבנות עומק לגבי טבע המערכות והאויבים שלא נעלמים במהרה.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
